פסיכולוגיה עברית

×Aneta Karaś
Aneta Karaś ©
זכור אותי

שׁוּבִי נַפְשִׁי

דר מרים אבנרי-כהן

בת מאה כבת עשרים

ד"ר מרים אבנרי-כהן | 2/11/2018 | הרשמו כמנויים

שנים גילגלתי בתוכי צחוק מהול בטיפת בוז והתנשאות כלפי תעשיית עיכוב ההזדקנות. מה הסיפור ההזוי הזה שיש לנשים עם קמטים? למה הן לא מקבלות את עצמן באהבה כפי שהן, בכל גיל?  הרי מובן מאליו שסימני הגיל הם אות של כבוד! התבוננות מהצד ציירה לי עולם משוגע, שבו פגיעה בבריאות והשחתה עצמית כדי 'להראות צעירה לנצח' מעבירה את הנשים על דעתן.

ואז הגיע גיל ארבעים המופלא. ההשתוממות וחוסר היכולת להבין מאין מגיע המבט העקום הזה של הנשים בדמותן, התהפכו בהבנה עמוקה. פלאי פלאים, כמה שהלב מבין את ההשתוקקות לעכב רק עוד רגע את הקמטוטים הקטנים שמתחילים לאותת: הגעת לגיל שאפשר להתחיל! פחד אימים מן המחשבה שהאישה הזו במראה הולכת רק קדימה, ובגלגול הזה לא תחזור להיות ילדה.

פרשת השבוע מזמנת תהליך פרידה מתוק מאשה גדולה, מסתורית, שמעוררת בי כבוד והערכה מהולים במרחק של יראה ובלבול:[1]." 

"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה."

מדוע התורה לא יכלה לכתוב בפשטות–מאה עשרים ושבע שנים? ידוע פירושו של רש"י על האופן המוזר שבו נכתב גיל מותה של שרה: בת 100 כבת 20 לנוי, בת 20 כבת 7 שנה לחטא. כיוון שאין מילה מיותרת בתורה, המטרה היא להדגיש שלושה צדדים באישיותה – מאה שנה – להדגשת זקנה וחכמה (שהרי בתלמוד זקנה היא מלשון 'זה קנה חוכמה'), עשרים שנה- להדגשת יופי ונעורים שנותרו רעננים בה עד קץ חייה, ושבע שנים – מלשון טהרה ותמימות של ילדה.

הייתי שמחה לפגוש את שרה אימנו ולשאול אותה: איך הצלחת, בחיים מלאי ניסיונות, תלאות, עקרות, הורות מאוחרת – לשמור על הרעננות הזו? גלי לי את הסוד שלך, אני ממש זקוקה לו. כי על אף רצוני, טרדת השנים העלובה מבצבצת גם בקרבי. את שרה טרם זכיתי לפגוש, את רבי נחמן דווקא כן, והוא מלמד שיעור של אמת אודות זקנה:[2]

"אֵין טוֹב לִהְיוֹת זָקֵן, הֵן חָסִיד זָקֵן, וְהֵן צַדִּיק זָקֵן, זָקֵן אֵין טוֹב. כִּי צָרִיךְ רַק לְהִתְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם לְהַתְחִיל בְּכָל עֵת מֵחָדָשׁ".

זקנה על פי רבי נחמן אינה ריבוי שנים אלא אובדן היכולת להתחיל בכל יום מחדש. זוהי תופעה תודעתית ולא נתון כרונולוגי, משום כך גם ילד רך בשנים עלול להפוך לזקן בהווייתו.[3] מאחר והאדם, נזר הבריאה, נברא בעל רצון חופשי, בכל רגע הוא רוצה דבר מה. מתוקף כך נוכחת בחייו מציאות של תסכולים ומניעות. חוויית כישלונות יכולה לפגוש מבט מאוכזב של אמא או גערה מצד אבא, בקפדנות מצד המורה או זלזול מצד החברים. כל אותן חוויות עלולות להפוך גם ילד צעיר לאדם זקן, שמקובע באזור הנוחות שלו וחושש להעז פן ייכשל. נותר במקום, ללא תנועה חדשה.

סיפור ידוע בחסידות ברסלב מתאר חלום שחלם רבי נתן מנמירוב בטרם פגישתו המכוננת עם מורו רבי נחמן. רבי נתן ראה את עצמו בחלומו מטפס על סולם, חוזר ומחליק ממנו ונופל ארצה. כשניסה לטפס שנית, הרגיש כאילו הוא מטפס על קיר של קרח, מנסה לעלות אך מועד שוב ושוב ואינו מסוגל להתקדם מעלה. בכל פעם שנכשל, נפל מטה ונחבט בארץ, סופג מכה כואבת. הוא התיישב על הארץ ותהה, האם יאזור אומץ לטפס בסולם פעם נוספת?

בשלב זה התגלתה לעיניו דמות אדם, שהתבררה בהמשך כרבי נחמן. בחלומו הוא הדריך אותו להמשיך ולטפס, לא להתייאש ולאחוז את עצמו היטב באמרו: "אמנם יעבור עליך הרבה, אך החזק את עצמך היטב שלא תיפול, העיקר שתמשיך לעלות על הסולם". חלום זה סימל את תפיסתו של רבי נחמן אודות הצורך להתחיל בכל יום מחדש, וכך העיד עליו בהמשך תלמידו רבי נתן:[4]

"וְהָיָה רָגִיל לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁנָּפַל מִמַּדְרֵגָתוֹ לִפְעָמִים, לא הָיָה מְיָאֵשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁבִיל זֶה, רַק אָמַר שֶׁיַּתְחִיל מֵחָדָשׁ כְּאִלּוּ לא הִתְחִיל עֲדַיִן כְּלָל.. רַק עַתָּה הוּא מַתְחִיל מֵחָדָשׁ... וְהָיָה לוֹ כַּמָּה הַתְחָלוֹת בְּיוֹם אֶחָד, שֶׁגַּם בְּיוֹם אֶחָד לִפְעָמִים נָפַל מֵעֲבוֹדָתוֹ וְהָיָה מַתְחִיל מֵחָדָשׁ וְכֵן כַּמָּה פְּעָמִים בְּיוֹם אֶחָד...וְזֶה כְּלָל גָּדוֹל שֶׁצְּרִיכִין מַמָּשׁ בְּכָל יוֹם לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ".

אולי זה חלק מסוד הקסם של שרה אמנו, שהצליחה להחליק את קמטי ליבה לנוכח תלאות החיים, ונשארה בת מאה כבת עשרים. לא להתפעל מהכישלון, לא להתרגש מהנפילה. בכל יום להתחיל מחדש, ואפילו כמה התחלות ביום אחד. אני מתחילה לנסות.

והערת אגב, לסיום:

על פי עולם המדרש, ראשית תופעת הזיקנה כבעלת מאפיינים חיצוניים החלה בעקבות בקשתו של אברהם אבינו מהקב"ה. עד אז, קשה היה להבחין בפער הגילאים בין האב לבנו. אברהם משווע לאוצר של קמטים ושערות לבנות, בכדי שהעולם יבחין בין צעיר לזקן. כך מתאר זאת המדרש: 

"אמר ר' יהודה בר סימון: אברהם תבע זִקנה. אמר לפניו: 'ריבון העולמים, אדם ובנו נכנסין למקום ואין אדם יודע למי מכבד. מתוך שאתה מעטרו בזִקנה אדם יודע למי מכבד. אמר לו הקב"ה: 'חייך, דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל'. מתחילת הספר (בראשית) ועד כאן אין כתוב 'זִקנה', וכיון שעמד אברהם נתנה לו זִקנה- 'ואברהם זקן בא בימים'..." (בראשית רבה ס"ה, ט').

מה המוטיבציה של אברהם בבקשתו זו? הפירוש האהוב עלי לקוח מדברי הרב ליאור אנגלמן, הטוען כי אברהם היה טרוד במחשבה מה יביא ברכה לעולם. הוא ידע כי בעולם השייך לצעירים אין ענווה. הצעיר מרגיש את עצמו בפסגת העולם, סומך על עצמו ועל כוחו ויכולותיו. אך בעולם שבו קיימים אנשים זקנים, המוערכים על חכמתם וניסיונם, יש את מי לכבד. יש ממי ללמוד וממי לקבל עצה, יש על מי להתבונן מלמטה למעלה ובמי לראות מודל השראה. בדרך זו הצעירים יכולים להוסיף ענווה. אברהם ביקש עולם שבו זקנה היא סמל לקניין חוכמה, המאפשר לצעירים ללמוד כבוד וצניעות פנימית. הלוואי שנזכה להגיע לשם.


[1]בראשית כ"ג א:

[2]  שיחות הר"ן, אות נא.

 מסתמך על ליקוטי הלכות, תפילין ה,ו[3)

[4] רבי נתן, שבחי הר"ן, ו, קיצורים והשמטות שלי.


עוד בבלוג של ד"ר מרים אבנרי-כהן

האם קיים בעולם חסד 'נקי'? התחושה החמוצה הזו, של גביית תשלום מבני אדם על עצם ההקשבה וההכלה שאני מעניקה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מזל רוקח חימזל רוקח חי4/11/2018

מאמר משיב נפש. במיוחד בימים שנראה כי מובילים מדחי אל דחי, המאמר מפיח הסתכלות ומשמעות אחרת לסולם החיים. שנזכה לעלות בו בביטחה ובשמחה- כל יום מחדש :) תודה מרים!