פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי

החיים, הנפש, היצירה

רות נצר

טיששירה – על הסליחה הבין אישית

רות נצר | 8/9/2018 | הרשמו כמנויים

דברים שאמרתי בערב של 'משיב הרוח' – בירושלים, 25.8.18:

סליחה היא אחת המלים לתאר תהליך מורכב שמתחיל בחטא ואשמה ומוליך אל
וידוי-בקשת סליחה-כפרה-חנינה-מחילה. מה זה אומר, ריבוי המלים האלה? איזה תהליך מורכב עם ריבוי של ניואנסים בתהליך הסליחה.

אנחנו מדברים היום על סליחה בין אישית. זו בקשת סליחה מהזולת על חטאינו כלפיו.

ומתן סליחה שלנו למי שפגע בנו.

אבל אנחנו יכולים לסלוח לזולת רק כשאנחנו יכולים לסלוח לעצמנו על חטאינו. אנחנו יכולים לסלוח לעצמנו ולזולת כשאנחנו מכירים שקיומנו החוטא בלתי נמנע. לא במקרה דוד המלך שמזרעו יבוא המשיח הוא איש חוטא. המשורר ת.ס. אליוט אומר: "החטא הוא כורח, אבל / הכל יבוא על תיקונו, / וכל דבר ודבר יבוא על תיקונו" (ארבעה קוורטטים. עמ' 52).
השיר הבא, שיר שלי, מדבר על סליחה לעצמי:

הסכמה (מתוך 'הגוף היחיד', 2015, ספרא, עמ' 38)

לְפֶתַע הִבִּיטָה בִּי
הַצִּפּוֹר
וּבְקוֹל נֶחְרָץ קָרְאָה:

הַקְשִׁיבִי -
הָאֲדָמָה מַסְכִּימָה לְמִדְרַךְ כַּפּוֹתַיִךְ
הַשָּׁמַיִם מַסְכִּימִים לִמְעוֹפְךָ
הָעֵץ מַעֲנִיק לָךְ חֲנִינָה.

זה שיר שנכתב בהנף כתיבה מהיר וזמן רב שאלתי את עצמי על מה השיר מדבר, על מה החנינה.
אולי כולנו בקרקעית זקוקים לחנינה וסליחה. כנראה התרבות גורמת לנו להרגיש אשמים. אשמים כלפי ההורים וכלפי הילדים ועוד.
אבל שימו לב, שכדי לסלוח לעצמי השיר מגייס את הצפור, השמים והאדמה. כלומר, היקום מבטא את הסליחה והחנינה. הטבע הסולח הוא כעין מלה אחרת לאלוהים.
אנחנו זוכרים, בשיר 'ויהי ערב', של פניה ברגשטיין – 'וכשאבא נשק לה אוהב וסולח נשק לה גם הירח'.
כדי לסלוח צריך להפוך את אל נקמות לאל אוהב וסולח. לכן אומרים שוב ושוב ביום כפור: "ויאמר אדוני – סלחתי כדבריך".
במיתולוגיה היוונית זו הטרנספורמציה שמתרחשת באירניות אלות הנקם, שהופכות למיטיבות החסד.
תהליך סליחה מתחיל בוידוי. ביום כפורים הוידוי היא תפילה ארוכה שחוזרת על עצמה. תפילה קולקטיבית:
אבל אנחנו חטאנו. אשמנו. בגדנו. גזלנו. דיברנו דופי. העוינו. והרשענו. זדנו. חמסנו.- הוידוי בלשון רבים מקל על הוידוי. זו גם התחמקות מוידוי אישי אמיתי. רק הכהן הגדול בעל גדלות הנפש שיכול להתוודות באפן אישי - "אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי לפניך".
לכתוב שיר של בקשת סליחה, של וידוי, הייתי אומרת שזה סוג של אומץ. אני כותבת כבר שלושים שנה ושירים שעוסקים באשמה כתבתי רק בשנים האחרונות.
ובמצב כזה כביכול כל הקהל האופציונלי שיקרא אי פעם את השיר הוא השומע הסולח ומוחל בעצם הקשבתו. ועצם הוידוי כבר יש בו מרכיב של סליחה-כפרה-חנינה.
הנה שיר שכתבתי על סבתי שנפטרה לפני יותר משלושים שנה. זו בקשת סליחה על היחס המזלזל שקיבלה כל חייה מבני המשפחה. מדהים כמה שנים סחבתי את התחושות האלה, ואת הצורך להתנצל ולבקש סליחה, למעשה לא רק בשמי:

סבתא ( מתוך עפאים, יראה אור בכרמל, 2018)

רֵיחַ הָעֹבֶשׁ הַקָּלוּשׁ בְּדִירָתֵךְ
עֲדַיִן עוֹלֶה בְּאַפִּי

שְׂעָרֵךְ הַמְּתֻלְתָּל הִשְׁחִיר עַד שֵׂיבָה
הָיִית בִּלְתִּי נֶחְשְׁבָה

לִמַּדְתְּ עַצְמֵךְ לְבַד קְרֹא וּכְתֹב
קָרָאת אֶת הַקְּלָסִיקוֹנִים
כָּתַבְתְּ סִפּוּרִים לַמְּגֵרָה –
שָׂרַפְתְּ אוֹתָם לְטִמְיוֹן
בְּאַחֲרִיתֵךְ

כָּתַבְתְּ וְדִבַּרְתְּ גֶּרְמָנִית
לֹא שְׂפָתִי לְהָבִינְךָ.
עָלַיִךְ כָּתְבוּ: אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֶדַע חַיַּיִךְ?*

נוֹלַדְתְּ לִפְנֵי מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.
מַצֵּבָתֵךְ עֲזוּבָה, קוֹצִים וְחוֹל.
עַכְשָׁו אַקְרִיב לָךְ מִנְחָת חוֹב שִׁירָה,
בִּמְהֵרָה יָבוֹא הַתִּשְׁבִּי חַטְּאוֹתֵינוּ לִמְחֹל.

*מתוך 'קוצו של יוד'. י.ל. גורדון.
השיר עצמו הוא בקשת סליחה, - "עַכְשָׁיו אַקְרִיב לָךְ מִנְחָת חוֹב שִׁירָה", השיר הוא קרבן חטאת, והוא מנחת חוב.
אני גם רוצה לשתף שלא רק שעצם כתיבת השיר הקלה עלי, יותר מזה, שיתפתי את בני המשפחה בשיר והתוצאה הייתה שהתארגנו כולנו ועלינו מחדש על קברה.
ולפעמים יש תחושת אשמה כאילו חטאת כשלא ברור אם חטאת. הנה שיר שנכתב באתיופיה, בתקופת הימים הנוראים, שכנראה חידדה בי את המודעות לאשמה כלפי הזולת ולרצון להיות אדם מיטיב:

אתיופיה

אֲבַקֵּשׁ אֶת סְלִיחָתָן שֶׁל מַרְגָנִיּוֹת הַצְּלָב הַצְּהֻבּוֹת
עֲלֵיהֶן דָּרַכְתִּי בְּלֶכְתִּי בְּשָׂדֶה אֶתְיוֹפִּי מֻכֶּה חַמָּה
בֵּין עֵצִים שְׁחוּחֵי מַבָּט, בְּאֶרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם,
סוֹבְלָנִית, דְּמוּמָה, רוֹבֶצֶת אַפְּרַקְדָּן.

אַתְּ סְלִיחָתָן שֶׁל יַלְדוֹת נוֹשְׂאוֹת אֶת אֲחֵיהֶן הַתִּינוֹקוֹת עַל גַּבָּן.
נָשִׁים כְּבַהֲמוֹת מַשָּׂא נוֹשְׂאוֹת עַל גַּבָּן הַכָּפוּף
עֲרֵמוֹת תִּירָס עֲנָקִיּוֹת.
נַעַר יָחֵף אֲטוּם מַבָּע, מַקֵּל דַּק בְּיָדוֹ
מוֹלִיךְ שַׁיֶּרֶת פָּרוֹת כְּחוּשָׁה.


על מה בקשת הסליחה כאן? על עצם זה שאי אפשר לעזור להם, שכשאני חוצה את השדה אין לי ברירה אלא לדרוך על הפרחים, ושאני חיה חיים טובים יותר ובאה כתיירת לחוות חוויות אנתרופולוגיות על חשבון אנשים עניים כנועים במצוקה היומיומית ואני לא יכולה לעשות דבר למענם. יש בזה משהו לא מוסרי. לראות את הנשים נושאות משא כבד כל כך על הגב, ועוד לצלם אותן ולהרוויח חוויה צילומית.

לפעמים נדמה לי שכל כתיבת שירה היא מעין כפרה. לא כפרה אישית, אלא משום שהעולם מלא קלקולים, וכתיבת שירה היא מעשה של תיקון, ותיקון הוא כפרה על העוול בעולם. השירה היא תיקון כשהשירה יוצרת עולם שלם עם סדר, חריזה, ומבנה סדור ומאורגן , וזה מעשה של תיקון לעולמנו השבור, לשבירת הכלים, שגם היא, אנחנו יודעים היא התרחשות בלתי נמנעת, בתהליך הבריאה ובחיי כל אחד.
ושוב אזכיר מה שת.ס. אליוט אומר: "החטא הוא כורח, אבל / הכל יבוא על תיקונו, / וכל דבר ודבר יבוא על תיקונו" לכן כתיבת שיר היא כעין תיקון-כפרה על העוול, בעולם בכלל, ובכל אחד באופן אישי.

בובר טען נגד הפסיכולוגיה שהיא פוטרת את האדם מאשמה על ידי הווידוי שלו לפני המטפל, וזה כשלעצמו, הוא טוען, לא מספיק. בובר אומר שאם חטאת, לא מספיק הווידוי והכפרה-סליחה כביכול שהמטפל מעניק בעצם הקשבה שלו שהיא בלתי שיפוטית. - אלא צריך לכפר על ידי מעשה טוב. אני רוצה כאן לסיים בדברי דוד שמתייסר בחטאיו, בתהלים, : "סור מרע ועשה טוב". אנסח זאת כך:
סור מרע – ואז לא תצטרך לבקש סליחה. אבל אם חטאת, תוכל לכפר על ידי עשית טוב.


עוד בבלוג של רות נצר

זאת הצרה זאת הצרה, שזה שמתו עליו חייו כבר לא אכפת לו מי צודק, מה טוב מה רע, מי אשם במותו, לא אכפת לו...
בתערוכה במוזיאון פתח תקוה. מכל התמונות המופשטות העכשוויות, אני נמשכת אל ציור ממשי, אל רישום של יוסי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.