סמאדר מאת מירב נקר-סדי
פרופ. עמיה ליבליך | 4/12/2017 | הרשמו כמנויים
בתקציר תמציתי ניתן לומר שהרומן השני של מירב נקר-סדי (אחרי "אוקסנה" שזכה בפרס ספיר לספר ביכורים לפני שנים אחדות) "סמאדר", שהופיע לאחרונה, מספר מה עובר בחופש הגדול על נערה בגיל ההתבגרות, שאמה המוכית ברחה איתה מביתן, בו נשאר האב המכה וכמה מאחיה, לבית הסבא. בימים אלה שכל אשה כמעט מספרת כיצד הוטרדה מינית, חשתי, עם כל האמפתיה לכל אלה שמספרות "גם לי", שבכל זאת יש מציאות - ויש מציאות עוד הרבה יותר נוראה.
על שלושה דברים הקשורים זה לזה אני רוצה לכתוב בהתייחסותי לספר. ראשית, יכולתה של המחברת "להיכנס לראש" של נערה כזו, ולכתוב את מחשבותיה ומעשיה (או אי מעשיה), בשפה אוטנטית שהיא, כפי הנראה, עברית של שנות הנעורים בפריפריה בעת הזאת ('בצפר' במקום 'בית ספר', למשל). שם הגיבורה סמאדר, ולא סמדר, מתנוסס על הכותרת כמבשר את שפת הספר – שפה מדוברת הכתובה כפי שהיא נשמעת בפי הגיבורים. וגם אם השפה העברית בוכה לה, זהו בפני עצמו השג ספרותי נהדר.
הילדה סמאדר שוהה בעיקר עם עצמה, ומתמחה בהתבוננות ובהאזנה לקולות מהסביבה, חלקם מאיימים וחלקם משרים ביטחון. החיים של סמאדר באותו קיץ לוהט מתקיימים בשני מישורים במקביל: בפוסט טראומה אחרי שעברה סידרת אירועים אלימים בבית הוריה, ובלבטים 'נורמליים' של גיל ההתבגרות. ברובד הראשון ניתן לכלול, בין היתר, את העובדה שבבית הסבא (בבא), היא מסתגרת במעין פוביה מפני יציאה מהבית וחשה דאגה חמורה לאמה (המתעללת בה נפשית), בכל פעם שזו יוצאת מהבית. בין הלבטים הנורמליים של נערה מתבגרת אני רואה את העיסוק שלה בגופה ובמיניות המתעוררת, את שאלת מעמדה בחברת הילדים בני גילה, ואת הספקות בקשר לשיבוץ שלה ב'גושים' של לימודיה בשנת הלימודים הקרובה בבית הספר (בזמן שילדי למדו בבתי ספר קראו לזה 'הקבצות'). תחת שני מישורים אלה נמצאת תודעה מעמדית עמוקה שנתפסת כחוק טבע – מה יהיה מסלול לימודיה וחייה של סמאדר, שמוצאה העדתי, גם בישראל של שנות האלפיים, ברור כשמש – בניגוד לאלה ששפר מזלן להיוולד בלונדיניות.
הדבר השני שהקסים אותי ברומן זה הוא התופעה של "הרווח". למעשה זהו מקרה פרטי של שפת הגיבורה או הכלים הקוגניטיביים שבאמצעותם היא מנהירה לעצמה את עולמה הקשה ואת המציאות של אמה, האשה המוכה. "הרווח", המגן לכאורה על האם ועל בתה, הוא המרחב שבין האמת לשקר, מצב של תודעה מעורפלת, הדחקה, הכחשה או ראייה מסולפת העוזר כנראה לברוח מן המציאות. הרווח קורה גם בתודעת הגיבורה אודות מה שקרה וקורה לה, וגם בראייה שלה את אמה, בעיקר כשהיא מול אחרים. במוחי המשכיל הזכיר לי מושג הרווח של נקר-סדי את "אובייקט המעבר" של ויניקוט, אולם איני מסוגלת לנסח במה הם בכלל דומים.
זה מוביל אותי אל העניין השלישי, והוא היחס בין הגלוי לסמוי בעלילות חייה של הנערה. הדברים הקשים ביותר אינם נאמרים במפורש, ואולי גם הודחקו מהזיכרון המודע של הגיבורה. וכך הם מותירים רשמים ברורים ואינם ברורים, על אירועים שכמעט קרו ולא קרו, וגם לקורא אין פיתרונות לחידות. משהו רע מאוד – ואולי לא?- מתרחש אך איננו מתפרש. התמיהה אודות המציאות מונגשת לקוראי הרומן באופן הכי שקוף בסיומו של הספר, במתכונת של מעטפת דואר המכילה ידיעה חשובה, שאיננה נפתחת בעלילה זו. הקורא ידפדף בעמוד הלבן של הכרך לחפש את המשך העלילה – ואיננו. ואולי זהו פתח לרומן הבא.
