פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

על אנשים, ספרים ואירועי חיים

פרופ. עמיה ליבליך

סמאדר מאת מירב נקר-סדי

פרופ. עמיה ליבליך | 4/12/2017 | הרשמו כמנויים


בתקציר תמציתי ניתן לומר שהרומן השני של מירב נקר-סדי (אחרי "אוקסנה" שזכה בפרס ספיר לספר ביכורים לפני שנים אחדות) "סמאדר", שהופיע לאחרונה, מספר מה עובר בחופש הגדול על נערה בגיל ההתבגרות, שאמה המוכית ברחה איתה מביתן, בו נשאר האב המכה וכמה מאחיה, לבית הסבא. בימים אלה שכל אשה כמעט מספרת כיצד הוטרדה מינית, חשתי, עם כל האמפתיה לכל אלה שמספרות "גם לי", שבכל זאת יש מציאות - ויש מציאות עוד הרבה יותר נוראה.

על שלושה דברים הקשורים זה לזה אני רוצה לכתוב בהתייחסותי לספר. ראשית, יכולתה של המחברת "להיכנס לראש" של נערה כזו, ולכתוב את מחשבותיה ומעשיה (או אי מעשיה), בשפה אוטנטית שהיא, כפי הנראה, עברית של שנות הנעורים בפריפריה בעת הזאת ('בצפר' במקום 'בית ספר', למשל). שם הגיבורה סמאדר, ולא סמדר, מתנוסס על הכותרת כמבשר את שפת הספר – שפה מדוברת הכתובה כפי שהיא נשמעת בפי הגיבורים. וגם אם השפה העברית בוכה לה, זהו בפני עצמו השג ספרותי נהדר.
הילדה סמאדר שוהה בעיקר עם עצמה, ומתמחה בהתבוננות ובהאזנה לקולות מהסביבה, חלקם מאיימים וחלקם משרים ביטחון. החיים של סמאדר באותו קיץ לוהט מתקיימים בשני מישורים במקביל: בפוסט טראומה אחרי שעברה סידרת אירועים אלימים בבית הוריה, ובלבטים 'נורמליים' של גיל ההתבגרות. ברובד הראשון ניתן לכלול, בין היתר, את העובדה שבבית הסבא (בבא), היא מסתגרת במעין פוביה מפני יציאה מהבית וחשה דאגה חמורה לאמה (המתעללת בה נפשית), בכל פעם שזו יוצאת מהבית. בין הלבטים הנורמליים של נערה מתבגרת אני רואה את העיסוק שלה בגופה ובמיניות המתעוררת, את שאלת מעמדה בחברת הילדים בני גילה, ואת הספקות בקשר לשיבוץ שלה ב'גושים' של לימודיה בשנת הלימודים הקרובה בבית הספר (בזמן שילדי למדו בבתי ספר קראו לזה 'הקבצות'). תחת שני מישורים אלה נמצאת תודעה מעמדית עמוקה שנתפסת כחוק טבע – מה יהיה מסלול לימודיה וחייה של סמאדר, שמוצאה העדתי, גם בישראל של שנות האלפיים, ברור כשמש – בניגוד לאלה ששפר מזלן להיוולד בלונדיניות.
הדבר השני שהקסים אותי ברומן זה הוא התופעה של "הרווח". למעשה זהו מקרה פרטי של שפת הגיבורה או הכלים הקוגניטיביים שבאמצעותם היא מנהירה לעצמה את עולמה הקשה ואת המציאות של אמה, האשה המוכה. "הרווח", המגן לכאורה על האם ועל בתה, הוא המרחב שבין האמת לשקר, מצב של תודעה מעורפלת, הדחקה, הכחשה או ראייה מסולפת העוזר כנראה לברוח מן המציאות. הרווח קורה גם בתודעת הגיבורה אודות מה שקרה וקורה לה, וגם בראייה שלה את אמה, בעיקר כשהיא מול אחרים. במוחי המשכיל הזכיר לי מושג הרווח של נקר-סדי את "אובייקט המעבר" של ויניקוט, אולם איני מסוגלת לנסח במה הם בכלל דומים.
זה מוביל אותי אל העניין השלישי, והוא היחס בין הגלוי לסמוי בעלילות חייה של הנערה. הדברים הקשים ביותר אינם נאמרים במפורש, ואולי גם הודחקו מהזיכרון המודע של הגיבורה. וכך הם מותירים רשמים ברורים ואינם ברורים, על אירועים שכמעט קרו ולא קרו, וגם לקורא אין פיתרונות לחידות. משהו רע מאוד – ואולי לא?- מתרחש אך איננו מתפרש. התמיהה אודות המציאות מונגשת לקוראי הרומן באופן הכי שקוף בסיומו של הספר, במתכונת של מעטפת דואר המכילה ידיעה חשובה, שאיננה נפתחת בעלילה זו. הקורא ידפדף בעמוד הלבן של הכרך לחפש את המשך העלילה – ואיננו. ואולי זהו פתח לרומן הבא.



עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

אחדים מקוראיי הציעו לי לא פעם לאסוף את רשימותי בבלוג ולערוך מהן ספר. הרעיון היה מונח ומחכה שיבשיל. 'אני...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אנונימיתאנונימית6/12/2017

בראשית הקשר בינינו המטפלת הכריזה שלא יהיו מסרונים בכלל. בשלב מסוים בטיפול היא אמרה שהיא מאפשרת לי לסמס לה מסרון ווידוא (תוך כדי הסכמתה לענות עליו) למרות שבתחילה סיכמנו שלא יהיו מסרונים כליל.
מה שמוזר הוא לא הסירוב שלה למסרונים אלא להיפך העובדה שהיא מוכנה לכך בניגוד להתחלה.
בהתכתבות האחרונה שלנו היא כתבה לי שהיא ממתינה למסרון ממני בתאריך ה7/12 כתנאי להמשך המפגשים שלנו.
אולי לכן עדיין לא סיימנו את קביעת הסטינג: אם היא מגלה גמישות בנושא המסרונים, דבר שהגדירה מראש כמשהו ש'יהרג ובל יעבור' (לא במילים הללו), אין שום סיבה שבהמשך, לא תהיה אפשרות לשיחה טלפונית קצרה.
פגישות עם המטפלת הנוכחית - יש לי. מסרונים איתה - יש לי. ושיחה אולי תהיה בינינו בעתיד.
במצב כזה אינני רואה כל טעם בלהיות בקשר עם מטפל אחר (דבר שהיא מסכימה שיקרה במקביל לטיפול איתה).
אני משקיעה הרבה מאמצים בטיפול הזה ולא זו בלבד שיש לי קשר רגשי אליה הוא מועיל לי. מכיוון שזו הפרנסה שלה- אינני רואה סיבה כלשהי שהקשר בינינו יסתיים.

אני כן חושבת שהמטפלת לא מתייחסת אלי כאדם קרוב אלא כאל מטופלת
יחד עם זאת אני אכן מטופלת. ומראש קיבלתי את התנאים שלה
ואין כל סיבה שלא נמשיך בקשר המקצועי ביחד.
ואם חשובה לי שיחת טלפון, הרי שנוכל לדבר על כך במפגש הבא. אם המטפלת לא רוצה מסרונים אז לא יהיו מסרונים
בדומה לעובדה שהיא ביקשה ממני לסמס לה, וזה מה שיקרה.
בינתיים לא שמעתי אותה משוחחת בטלפון על מטופלים אחרים, היא לא הגיע באיחור של חצי שעה לפגישה מהסופר או אכלה סנדוויץ מול הפנים שלי.
היא לא בישלה עבורי צהריים, לא הציעה לי שנשב על ספסל ביחד בגינה, לא הקפיצה אותי טרמפ עם הרכב שלה..
היא לא הפגישה אותי עם משפחה או מטופלים אחרים, לא נכנסה לשירותים עם הסלולרי שלי..
הפגישות שלנו לא נמשכו 4 שעות ואפילו לא שלוש.
בסך הכל היא משתדלת לא לפרוץ גבולות, להיות מקצועית, אנחנו בקשר רגשי קרוב וטוב והחיים שלי על מסלול התקדמות ושיפור מאז תחילת הקשר
לפעמים אני חושבת על מוות והתאבדות, ויחד עם זאת, עד היום נשארתי בחיים..
היא אמרה שכל עוד אעמוד בתנאי הטיפול נמשיך להיפגש ככל שארצה, ומכיוון שאני עומדת בכל התנאים שלנו, (שמשתנים כפי שהיא אמרה "החיים דינמיים") אין סיבה שיסתיים הקשר המקצועי בינינו.
בנוסף, המטפלת הסכימה לפגוש אדם נוסף ביחד איתי בזמן הטיפול במפגש הבא שלנו... ואולי גם באופן קבוע בהמשך, אם תהיה פגישה מוצלחת.
המטפלת באה לקראתי כמעט בכל מה שאני מבקשת. ואני מעריכה אותה על כך מאוד ומאמינה שהתקשורת בינינו תוכל להשתפר ככל שיעבור הזמן.
שיתפתי בינתיים מספיק, תודה לכל מי שקרא

אנונימיתאנונימית5/12/2017

חבל שמטפלים מפרידים לפעמים בין היותם בני אנוש למטפלים.. הם לא יכולים לענות על השאלה איך הם היו רוצים שיתנהגו לקרובי משפחה שלהם שהיו במקומי
והיו מגיעים למטפל אחר ומבקשים ממנו
המטפלת אישרה לי להיות בקשר טלפוני פרונטלי וגם מסרונים עם מטפל אחר
כשכל מה שהייתי צריכה ממנה כדי להימנע מזה הוא חמש דקות שיחה טלפונית.

אין לי רצון לחיות בלעדיה
שיחה טלפונית היא דבר סמלי לאיכפתיות שלה ממני
קשה לי עם זה שהיא מבטלת מפגשים
היא לא רוצה שאנחנו נסמס בין המפגשים

חוץ מפגיעה עצמית והתאבדות לצערי אני לא רואה כל אלטרנטיבות
כשהפרידה ממנה פירושה מוות סופי ומוחלט
חבל
שאף אחד מהקוראים כאן
לא פונה לעזור לנו, לא פונה אלי, אפשר במסר אישי, יש אנשים שיש להם טלפון שלי ומדובר ביותר מקורא אחד באתר הזה

אני צריכה שתעזרו לי בתקשורת עם המטפלת

אנונימיתאנונימית5/12/2017

התייחסות נוספת למושג הרווח. ראשית אדגיש כי לא קראתי את הספר אך התחברתי כמטופלת למושג "הרווח" כמשהו שקיים אצל לא מעט טיפולים פסיכולוגיים.
אוסיף כי (בעיני) פערים בין האמת לשקר שכיחים בטיפול - שהוא סיטואציה מאולצת ומופרדת באופנים רבים מהמציאות. דוגמא להתנגשות בין השניים מוצגת בסרט "prime" ("פשוט מאוהבת").
אזכיר את תקציר הסרט- מדובר באישה גרושה בת 37 שהולכת לפסיכולוגית וזו מעודדת אותה להתנסות בחוויות שונות כשאחת מהן היא לצאת עם בחור צעיר דייויד (בן 23) ולהנות מהחיים. לאותה הפסיכולוגית יש יחסים מורכבים עם בנה וכאמא היא שמרנית הרבה יותר. למשל, היא לא מעוניינת שבנה יהיה בקשר עם אישה קתולית (בנה יהודי), ובשלב מסוים היא מבינה שמדובר במטופלת שלה, תוך שהיא מצליחה להסתיר את האמת מהמטופלת.
כדי לשמור על כללי האתיקה ולאפשר את המשך הטיפול (במחשבה שהקשר ביניהם זמני) היא נמנעת מלשתף את המטופלת במידע הזה (לאחר התייצעות עם קולגה) ואגב כך שומעת פרטים אינטימיים של המטופלת על חוויותיה המיניות עם בנה.
אני מצרפת קישור לטריילר. בהערת ביניים אוסיף כי למרות שהוא מוצג בין היתר כקומדיה וחלק מהדוגמאות מוקצנות באופן סוריאליסטי, מדובר באפשרות שעשויה להתרחש במציאות, בפרט כשיש פערים בגילאי המטפל והמטופל וכאשר מדובר באנשים לא נשואים שאינם שמרניים.
https://youtu.be/sTecl1pXoaU

השורה התחתונה של הסרט בעיני ושרלוונטית למאמר שלך היא, שמאוד קל להיות ביקורתיים ולראות את השחור והלבן או האמת והשקר כשלא מדובר בחיים האישיים שלנו. למעשה, לא רק בספר המדובר- הדרך שבה כל אחד יפרש את המרווח הוא סובייקטיבי.
אפשרות אחרת היא לשפוט את הפסיכולוגית בסרט (מריל סטיפ) כצבועה, כשהיא אמרה למטופלת לצאת עם גבר צעיר כאשר במציאות מסתבר שהיא התנגדה לקשר ממשי ביניהם מסיבות אחרות.
אני חושבת שהיא לא בהכרח צבועה אלא שהיא מפרידה בין הדמות שהיא עוטה על עצמה כמטפלת לבין האופי האמיתי שלה בחיים.
יתכן והיא מנותקת לגמרי מהמשמעות של המילים שהיא אומרת למטופלת שלה כמטפלת, וכלל לא רואה את חוסר ה"אמת" שבהן.
כמו שאני שואלת לפעמים את המטפלת שלי 'איך היית מרגישה אילו היה מדובר באדם קרוב אליך שזקוק לעזרתך'
והיא לא מצליחה לדמיין מצב כזה.