מחנוכה עד פורים

פרופ. עמיה ליבליך | 8/3/2017 | הרשמו כמנויים

מחנוכה עד פורים לקח לי לקרוא את חמשת חומשי התורה בביאור הרב שטיינזלץ, שהזכרתי לטובה כבר לפני זמן מה. החוויה של קריאת התורה כולה מילאה שעות רבות משעותיי הפנויות בחורף זה. עכשיו, כשפרחי ההדר הנצו בעצים שלי, וריחם מבסם את כל הרחוב, סיימתי את הפרוייקט.

כשהייתי ילדה בבית הספר הדתי, דיברו על לימוד תורה ואף פעם לא על קריאת התורה. אם הוזכר הפועל 'לקרוא' בהקשר זה, הכוונה הייתה לקרוא בטעמי המקרא, כלומר בניגון הנכון לפי 'טעמי המקרא' המסומנים מעל האותיות בספרי הקודש. אבל לרוב לקרוא היה פועל חילוני. להנאה קוראים ספרים. את התורה אפשר, או צריך, ללמוד. זו המסורת.

אבל היום אני אישה מבוגרת וחילונית, ואת ספרי התורה פשוט מאוד 'קראתי'. יחד עם הביאור של הרב שטיינזלץ המשוקע בתוך הטקסט התנכי עצמו, זהו חומר קריאה מעולה. יש בו סיפורים וגיבורים ובעיקר מערכת של חוקים להתנהגות הפרט והכלל, חוקי דת, שבין האדם למקום, וחוקי מוסר, שבין האדם לחברו.

מהמקום בו אני נמצאת בחיי עכשיו נהניתי מאוד מהקריאה, עד כדי כך שמתנתי את הקצב, שלא ייגמר. הרבה פעמים נזכרתי בשיעורי התורה בכיתת הבנות בבית הספר מוריה של ילדותי, או בתיכון צייטלין האליטיסטי של נערותי. חשתי מיומנות שמילאה אותי גאוה, אפילו בכתב רש"י הסתדרתי יפה. היה לי גם חדש במידה מסויימת לקרוא בספר 'ויקרא', שעליו דילגו בבתי הספר שלמדתי, משתי סיבות, עד כמה שהבנתי משגת - משום שעסק בקורבנות שהקריבו בבית המקדש (וקודם במשכן) וזה הרי מעורר חלחלה היום, ומשום שיש בו לא מעט תוכן מיני וסטיות שונות, נושא אותו הס מלהזכיר.

היום, כשסיימתי, נשארתי עם שני רשמים עיקריים – האחד הוא על האיש משה, הגיבור הבלתי מעורער של הספר. והשני על מוטיב הארץ, המולדת, הגולה והמסע. למרות שכה רבים וחכמים פרשו את הטקסט העתיק הזה לפני, ארשה לעצמי להגיד מילים אחדות משלי.

נכון שספר בראשית עוסק בסיפורי האבות עד הירידה למצריים, אך לי כל זה נראה כהקדמה לעלייתו המטאורית של דמות המנהיג, משה, שמתחיל את דרכו כמי שבורח מהתפקיד, רועה צאן כבד פה הנחבא אחרי אהרון אחיו, ומסיים את החיים כאיש רוח ומעשה גדול, שופט עליון ומפקד הצבא, אורטור אדיר המסכם שוב ושוב עבור העם כיצד יחיה כעם חופשי בארצו, והוא עצמו הולך לעולמו בגיל 120 שנה עם תום המסע מעבדות לחירות במדבר. האיש היחיד בהיסטוריה היהודית שראה את אלוהים ודיבר איתו היה באמת אדם עצום ממדים, ועם זה צנוע וענו, כפי שנאמר עליו במקרא. הערצתי אותו. כמו נלסון מנדלה? גנדי? מנהיג שכזה. [חשבתי על פרויד, שגם הוא בדרכו המקורית העריץ את משה, הנסיך המצרי, אף על פי שמה שכתב עליו די מפוקפק בעיני].

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

הנושא השני הוא הארץ, ולא יכולתי שלא לחשוב על חדשות עמונה, למשל, ועל המתנחלים שכל פיסת אדמה של ארץ ישראל יקרה להם באמת. זה הרי ממש כתוב בתורה! כל חמשת הכרכים האלה הם בעצם סיפורי מסע, של עם נודד שמסתובב במרחב הים תיכוני מכאן לשם, נומדים כאלה, לעיתים עבדים בארץ לא להם, ורק בעתיד מובטחת להם קביעות במולדת אחת, זבת חלב ודבש, הארץ המובטחת. הברכות המופיעות בתורה עוסקות בתנובת הארץ הטובה, ובישיבה בה לבטח. הקללות הקשות ביותר, אם יסור העם מדרכי אלוהים, מדברות על גלות העם מארצו. (זה לא משפט מדוייק: הקללות הכי נוראות מנבאות רעב עד כדי קאניבליזם. אבל זוהי תימה מאוד נדירה בטקסט, בהשוואה לאהבת הארץ.) אני במחנה השמאל, כלומר נגד הכיבוש ובעד פינוי ההתנחלויות למען השגת שלום. אני פטריוטית עד עומק נשמתי. וכך, המוטיב החוזר של הקשר בין העם לארץ הזו דווקא, ולכל שעל אדמה שבה, התחוור לי, ואף הביך אותי. ובסך הכל כמעט כל הסיפור הזה המסופר בתורה מתקיים מחוץ לארץ! הארץ היא חלום, מטרה, כמעט לא מציאות. למען האמת המוטיב הזה מדיר מנוחה, מבלבל. חומר לעוד מחשבה.

ואגב כל זה נזכרתי בחוויה מכוננת מכיתה ח'. לקראת סיום בית הספר היסודי, קיבלנו עבודת בית להגשה לקראת פסח, ובה היה עלינו לסכם את כל פרשות השבוע לפי הסדר, ולכתוב כמה מילים על כל אחת מהן. מעין יומן קריאה. התבקשנו לערוך את כל הרשמים הללו במחברת מיוחדת ולהגישה כעבודת גמר בתורה – מקצוע מרכזי בבית הספר הדתי בו למדתי. אני, תמידה טובה וחרוצה, סיימתי הרבה לפני המועד שנקבע להגשה, (אולי בפורים בעונה זו של השנה ממש כמו בעת הכתיבה הנוכחית). הבאתי בגאווה את המחברת המקושטת לכיתה להראות לחברותיי תיראו, גמרתי את העבודה! בהפסקה נעלמה המחברת משולחני ומעולם לא נמצאה... זה היה עונשי על חריצותי. יחד עם התורה למדתי אז עוד משהו..