פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

אסתי פלד: לא ערוך

אסתר פלד

עד כמה מרפאת הפסיכואנליזה

אסתר פלד | 6/8/2016 | הרשמו כמנויים

חבר ממש טוב, ממש ממש טוב, חלה בסרטן.
הוא חלה בסרטן לאחרונה, בסרטן מהיותר קלים, אבל בכל זאת סרטן. החבר הזה היה בפסיכואנליזה הרבה שנים, והיה בפסיכואנליזה [כמטופל] הרבה שנים מתוך הקפדה, מתוך הקפדה על הבריאות, ממש כפי שאנשים אחרים מקפידים על המזון שלהם ועל פעילות גופנית. כלומר, הנחת היסוד שלו היתה שהוא צריך להיות בטיפול פסיכואנליטי, וזאת מגיל צעיר, משום שהוא בילדותו היה חשוף לסיכונים נפשיים אלה ואחרים, ועל כן עליו להישמר לנפשו, לשמור על נפשו. הוא, כאמור, עשה זאת בהקפדה ובמסירות שנים רבות.
אביו של החבר הזה שלי נפטר מסרטן כשהיה בדיוק בגילו של החבר שלי היום. כלומר, החבר הזה חלה בסרטן בגיל שבו אביו נפטר מסרטן.
החבר הזה אומר לי: "הייתי אז בטיפול, אז ובשנים שאחרי מותו של אבי, הייתי בטיפול פסיכואנליטי. איך זה שזה בכל זאת קרה?"
והשאלה הזאת היא מה שנקרא "שאלת מליון הדולאר", כי התשובה עליה משקפת באופן מדוייק את עמדתו של כל פסיכותרפיסט, ודאי מי שעוסק בפסיכואנליזה, באשר לכמה שאלות גורליות, אמנם נצחיות, כגון שאלת גוף-נפש, ומצד אחר, שאלת ה"כיצד מרפאת הפסיכואנליזה", כשה"כיצד" הזה הוא קצת לוקסוס יחסית לשאלה של החבר שלי, כי השאלה בעצם היא לא "כיצד, אלא "עד כמה".
זה, כי אנחנו יוצאים מנק. הנחה שזה שהחבר הזה חלה בסרטן בדיוק במועד שבו חלה אביו ומת, זה לא מקרי. אנחנו, העוסקים במחשבה על אודות הנפש, לא יכולים להימנע מהנחת האי-מקריות, מפני שהנחת הלא מודע היא הנחה נגדית לאי מקריות [מה שנקרא "הדטרמיניזם הפסיכי" של פרויד], הנחה נגדית בהכרח, מנוגדת, הופכית. הנחת הלא מודע אומרת שמה שנראה מקרי הוא לא מקרי. הוא נראה מקרי כי הוא מוסווה היטב, אבל הוא לא מקרי, כי באופן לא מודע הנפש משתמשת בכל מיני עזרים, כמו למשל הגוף, כדי לבטא את מה שאינה יודעת שהיא רוצה לבטא. ולכן, אם היא יודעת מה היא רוצה לבטא, וזה מה שלמענו הולכים לטיפול, כדי לדעת מה בעצם הנפש פוחדת אבל רוצה לבטא, היא לא תיזקק לכל מיני עזרים, כמו למשל הגוף, כדי לבטא את זה. לכן אנחנו חושבים על סימפטום פסיכוסומטי, על סימפטום בכלל. אנחנו חושבים שמתחת לסימפטום יש אמת נפשית ושאם נדע את האמת הנפשית נוכל לוותר על הסימפטום.
במילים אחרות החבר שלי, אחרי שנים בפסיכואנליזה, ממשיך לחשוב על הסרטן שלו כמו על סימפטום, שהטיפול הפסיכואנליטי שלו אמור היה לסייע לו לוותר עליו לטובת איזו אמת נפשית שלדעת אותה פירושו לא להזדקק לסימפטום.
תגידו לי, די כבר עם פרויד, מזמן עזבנו את פרויד, וכל זה. לא קונה. מה אתם עושים בקליניקה אם לא עוזרים לאנשים לדעת את האמת הנפשית שלהם כדי שיוכלו להיות פחות סימפטומטים ויותר מלאי חיים? תגידו לי, בסדר, נכון, אבל לא הכול נפשי, את יודעת, יש גוף, יש גנטיקה. אבל התשובה הזאת היא פשטנית, ולא רק שהיא פשטנית, היא מסוכנת, מסוכנת כי היא משאירה תמיד רווח שבו יכולה להסתנן תבוסתנות או אחריות חלקית, כלומר, ברגע שקורה למטופל משהו שמביך אותנו שהוא קרה נוכל להגיד, טוב, אבל יש גנטיקה, לא? יש גוף, לא? והגוף הלא אינו כפוף להליך הפסיכואנליטי?
לא, לא. זה לא יעזור. השאלה של החבר הזה שלי היא בודאי לגיטימית, והיא אפילו לא נאיבית, למרות שבמבט ראשון היא נראית נאיבית. הוא, כאילו, צריך להכיר בגבולות של מה שטיפול יכול לתת לאנשים [אם אנחנו נמנעים מראש מהמחשבה שהוא פשוט היה בטיפול לא טוב, ורצוי מאד שנימנע מזה כי משם נגיע לשלילת רישיון של כולנו]. אז אם כך מהם הגבולות של מה שטיפול [טוב] יכול לתת לאנשים? הכול חוץ מגנטיקה? להגיד בהקשר הזה "יש גנטיקה" פירושו לפטור את עצמנו מדיון יותר רציני. זאת מכיוון שלהגיד "יש גנטיקה" פירושו לדחוק את הדטרמיניזם החוצה מגבולות הנפש אל תוך הגוף, כלומר, להגיד "לנו יש אחריות או אפםילו אחריות חלקית על נפש, אבל הגוף הוא לא באחריותינו אלא באחריות הטבע, או אלוהים", מה שזה לא יהיה שברא את הגנטיקה. לדחוק את הדטרמיניזם החוצה מן הנפש, אם זאת התשובה לדטרמיניזם הפסיכי של פרויד, להצהיר על דטרמיניזם פיזי במקום הפסיכי, זה, תסלחו לי, הפיתרון הכי אידיוטי שיכול להיות. ולא רק אידיוטי, במובן מסוים זה בדיוק מה שקורה עם סימפטומים, שדוחקים את הכאב אל הגוף. זה הסימפטום של התרבות שלנו, זה שהכול בגוף, כולל הפרעות ריכוז. הכול "גנטי", כלומר, רשום מראש, זה דטרמיניזם מוחלט, רק מטריאליסטי.
זאת אומרת, לעשות פיצול גוף נפש כדי להגיד "איך טיפול יכול להתמודד עם גנטיקה, או אפילו עם סרטן, מה פתאום", זה פיתרון תבוסתני. לא אחד ולא שניים [בלשון המעטה] מתוכינו סבורים, אני מאמינה, שיש קשר בין מחלות לבין מצב נפשי, ואפילו לא אמרתי "קשר סיבתי". אז עם מה אנחנו נשארים? עם "עמדה נפשית" מול החיים? כלומר, עם היכולת לקחת את זה קצת יותר טוב, את זה שיש לך סרטן?
אולי כן. אבל אם אלה גבולות הפסיכואנליזה, כדאי להכיר בזה. זה מכריח צניעות, כמעט הייתי אומרת, צניעות איומה. ואני לא בטוחה עדיין שזה כל מה שיש לפסיכואנליזה לתת.
אפשר לנסח את זה אחרת: פסיכואנליזה לא מתמודדת עם לידה ומוות אלא עם מה שביניהם. זה לא נכון, כמובן, פשוט כי זה תיאור לא נכון של הרצף. אין "מה שביניהם".
ויש עוד נתון שאני רוצה להוסיף, שאולי יש לו איזו משמעות בהקשר הזה, של חיים ומוות. מורי זן, הם בדרך כלל חיים חיים מאד ארוכים, 90, 100, כאלה מספרים. זאת עובדה לא גנטית, נראה לי.
כלומר, יש ממש קשר בין הגוף לנפש, קשר שקשה להכריע נגדו, למרות כל הגנטיקה העצומה הזאת שהאוניבסיטאות מעמידות לרשותה מליארדי דולארים והרבה מאד כבוד. יש איזשהו קשר, אני חושבת שהקשר הוא גדול יותר מכל גנטיקה, אבל אולי אני טועה. אני חושבת, זה דומה במשהו למה שביון חושב, שאנחנו פשוט עדיין לא מספיק טובים, ולכן החבר שלי חלה בסרטן. אנחנו לא מספיק טובים, למרות הכול. לזה אני מתכוונת ב"צניעות איומה".


עוד בבלוג של אסתר פלד

לאחר חמישים וחמש שנות חיים, כשבתוכו בוערת הידיעה שעד כה בזבז את חייו לריק, נסע הנדרסון לאפריקה. ולא...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אסתר פלדאסתר פלד20/3/2017

נחמה. אז מה מטרת העבודה הקלינית, חברות, אם שינוי נראה לכן כמו יומרה ,מסוכנת"? רק לנחם את המטופלות/ים הסובלות/ים שלכן? למה כזה שחור לבן הכול? לחשוב על שחרור זו יומרה? בשביל מה אנשים משקיעים כסף וזמן בטיפול? בשביל לחלות באותה מחלה באותו גיל כמו ההורה שלהם? זה יומרני לחשוב שיש קשר בין המחלה הכמעט-זהה שפרצה בדיוק בגיל שפרצה אצל האב , לבין אלמנטים נפשיים? זה לא נראה לי יומרני להכיר בקשר הזה, ולא נראה לי יומרני להגיד שלפסיכואנליזה יש תקפיד בהתרת הקשר הזה. פסיכואנליזה ונגזרותיה עוסקות בשינוי המציאות הנפשית ולא רק בקבלתה הכנועה ומלאת החסד והאמפתיה. מול מה שאתן מכנות יומרנות אני מציבה את השם תבוסתנות.

אילת וידר כהןאילת וידר כהן20/3/2017

בכל פעם שהנפש גוברת אני מופתעת. אני פסיכולוגית קלינית ועובדת בין השאר במרפאה גניקולוגית ומזדהה עם הדעה שלך נטע, אני רואה הרבה קשרי גוף נפש שמשפיעים על מצב בריאותי גופני, דימומים שמפסיקים או מתגברים, בעיות פוריות שנפתרות כשקונפליקט כלשהו מובא למודעות, וסת שחוזרת לאחר תקופת העלמות, קרע ברחם שמתאחה ועוד ועוד. אבל בכל פעם שזה קורה זו הפתעה עבורי, סוג של נס, הוכחה שבגוף לקיומה, נוכחותה וכוחה של הנפש. התפיסה שבכוחה של האנליזה לשחרר מתחלואה נראית לי תמימה עד כדי מסוכנת. מזכירה לי תפיסות דתיות שמבוססות על שליטה בפנקסיו של אלוהים. אמנם כאן מדובר בשליטה שבידי אדם אך עדיין מדובר באשליה של התגברות על חוסר האונים האנושי, אשליה שיש בה פוטנציאל מסוכן, של ראיית הפתרון המוחלט באופנות טיפול אחת מסויימת

נטע בן ארינטע בן ארי20/3/2017

לאסתי. אינני אנליטקאית, אני פסיכולוגית שיקומית שעובדת בתחום הכאב ורואה יום יום אנשים שהנפש שלהם גרמה לכאב בגופם. לצערי גם כאשר הטריגר הנפשי ידוע, (לדוגמה: אביוז כגורם לפיברומיאלגיה) והעבודה הטיפולית מובילה להטבה נפשית ולפירוק הזדהויות, לא תמיד היא מעלימה את הסימטום הגופני. יש תהליכים שהם בלתי הפיכים. אני מכירה בהחלט בתרומה של חוסן נפשי לבריאות הגוף. חלק מהדרכים אפילו ידועות (יעילות מערכת החיסון, ירידה בהורמוני מתח וכו) אך מעולם לא הייתה לי ציפייה ממנה לאפשר חופש ממחלות. בהנחת העבודה שלי העובדה שהגוף הוא מכונה מתקלקלת ובעלת תאריך תפוגה היא חלק מעיקרון המציאות. ייתכן בהחלט שזה רק הידע המוגבל שלי, ויהיו מורי זן שילמדו אותי דבר או שניים :-)

אסתר פלדאסתר פלד20/3/2017

לנטע מאסתי. יש עוד כמה עובדות, אם כי אפיסטמולוגיות: יש קשר בין הגוף לנפש. טיב הקשר לא ידוע. לפסיכואנליזה יש יומרה לעסוק בקשר הזה. גם מורי זן עוסקים בקשר הזה, בדרך כלל עד גיל 92-100. הציפיה שאנליזה תעלים את המציאות היא מטלטלת. הציפיה שאנליזה תפרק הזדהויות היא פחות מטלטלת. אם יש קשר בין הזדהויות לבין מחלות גוף, יש בהחלט ציפיה שאנליזה תאפשר חופש מהן.

נטע בן ארינטע בן ארי19/3/2017

האם פסיכואנליזה טובה מבטיחה חיי נצח?. הנה כמה עובדות:
הגוף סופי. דין כולנו למות. מחלה זקנה וכאב הם כולם חלק בלתי נמנע מהתסריט (נראה לי שגם למורי זן, למרות שאפשר להתווכח על כמות הסבל הנפשי הנלווה להם).
מבחינתי הציפייה שאנליזה תעלים את המציאות היא מטלטלת. האם אינננו עוסקים בניסיון לסייע לאנשים לחיות, לשאת את האמת, במציאות החלקית והשבורה?
השאלה הזו-מה עשיתי לא בסדר, היא חלק מרצון לקחת אחריות, אולי מאשמה, מחיפוש אחרי שליטה במצב והתנגדות עמוקה לסבל שגלום בו. לעיתים הוא יכול להוביל אותנו להתבוננות כאובה במראה בה נראה כיצד בהתנהגויות הרס עצמי זימנו לעצמינו מחלה, אך לצערי אותו דיון יכול להוביל לתחושות אשמה מיותרות ולהגביר את הסבל הנפשי באופן שיקשה עוד יותר על התמודדות שקשה דיה גם כך.
אני מאחלת לחברך החלמה מהירה וחזרה לבריאות, שפע של תמיכה ומיקוד במקומות שנותנים לו כוח.

נינה שדותנינה שדות11/10/2016

העצמת קארמה שלילית. ממליצה על יוגה ומדיטציה כשחרור מקרמה.

סילביה איילוןסילביה איילון2/9/2016

מרגש..........ממש חשוב!!! תודה רבה!!!!! [ל"ת].

אורנה אפקאורנה אפק1/9/2016

מה עושה הפסיכואנליזה?. הפסיכואנליזה (או טיפולי העומק) אינה בהכרח מגלה אמת חבויה. היא גם מחברת את המטופל לאמיתות בעולמו הפנימי אבל ממש לא רק. התפיסה הזו היא אנכרוניסטית, קשורה לתפיסה הפסיכואנליטית הקלסית של לפני יותר ממאה שנים. הפסיכואנליזה מאפשרת למשל סוג של חוויה מתקנת עם אובייקט ישן - חדש (הדבר מתרחש במישורים לא מודעים ואין הכרח שהמטופל יתחבר לכך באופן מודע), מאפשרת יצירות חדשות של העצמי (שלא היה קודם , לא מתגלה אלא נבנה) ועוד. כן, גם מחברת לאמיתות חדשות.

יפעת סאלםיפעת סאלם26/8/2016

מחשבות. אסתר יקרה,
הכתיבה שלך מאירת עיניים, מרתקת ומרחיבת אופקים.
הפוסט האחרון חשוב ונכון בעיניי.
עורר בי מחשבות רבות שניסיתי למקד לשתי נקודות בניסיון לחדד ואולי להרחיב בנושא-
הנק' הראשונה היא כי יש בעייתיות מסויימת בעיניי בשאלה עצמה- למה זה קרה לי, אפילו שהלכתי לטיפול? המטפל והמטופל גם יחד רוצים תשובה לשאלה.
ובכן, חלק מעניינה של צניעות הוא לדעת שאיננו יודעים. הלא כן?
אמנם הידע הוא רב, אך את עצמך ציינת שהאקדמיה מכבדת ומקדמת מחקר ביולוגי, שלא בהכרח תומך בראיה ההוליסטית של גוף נפש. והלא כולנו תוצר שלה ושל התפיסה המערבית הזו. גם אם חלקי. המטופלים כמו תחת ההשאה הזו, וכן הטיפול הפסיכואנליטי שהוא מושפע אקדמיה. כך שלא ניתן לברוח מזה כמעט. גם כהנחה חבויה, האמונה בכח הגנטיקה היא אמונה ככל אמונה אחרת- יש לה השפעה עוצמתית כשלעצמה.אני מנסה לומר, כי אנו יודעים הרבה על הנפש, אך אין לנו הפתרונות. זאת, לא רק משום שאיננו טובים ויום אחד אולי נהיה. אלא משום שאנו, כמטפלים, הננו בני אדם. ובהיותנו כאלה אנו חסרים, לא מושלמים, ורואים את העולם מתוך הקליידוסקופ של עצמנו.
כך גם מצד חברך, אף שעשה כל שחשב לנכון- ובוודאי שעשה הכי טוב שיכול היה לדעת, החולי מצא אותו. לא משום שטעה, אלא משום שראה את התמונה כפי שבן אנוש יכול לראות- חלקית.
זו הסיבה וההסבר לכך שיכולות להיות דעות רבות ומנוגדות שיהיו כולן נכונות. וזה מוביל לנקודה השניה שרציתי להתייחס אליה. השאלה למי יש מנדט על דטרמיניזם- לגוף או לנפש. עצם השאיפה לענות על זה היא לדעתי מתוך אותה תפיסה מערבית, שבה יש גישה אחת נכונה.
הסוטרה שציטטת בספרך על מהות האני, מתאימה לדעתי כתשובה גם לשאלת מהי הגישה הנכונה ביותר:
״כאשר זה קיים, ההוא קיים.
מזה נובע ההוא.
כשזה אינו, גם ההוא אינו.
מדעיכתו של זה נובעת דעיכתו של ההוא.״
לצורך העניין, מודל אחר לדיון הוא המודל מעולם המדרש היהודי- בו כל חכם היה מציג את עמדתו בנושא מסויים. יכלו להיות דעות מנוגדות לחלוטין, ולא היה "נכון" ו"לא נכון".
הדעות המובאות נועדו להרחיב את יריעת החשיבה המשותפת, הדיונים היו נוקבים וכל אחד החזיק בדעתו, אך כל הדעות מובאות במלואן בגמרא, כי בכל אחת מהגישות האמת שלה, שתהיה הנכונה ביותר למציאות כלשהי ביום מן הימים.
בהתאמה, אין דטרמיניזם אחד מובהק. יש שילוב כוחות הפועלים עלינו.
כל אחד עושה כפי כוחותיו את עבודתו ומחפש את ייעודו בעולם. וזו משמעות האמרה: ״לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיפטר ממנה״. עלינו להמשיך ולעשות, יש לנו אחריות. אך לא בהכרח נשלים את העשייה. לא נפתור הכל.
כמטפלים אני חושבת שהכרחי כי נדע את זה, ולו כדי שכאשר טיפול ״לא עובד״ או לא מרפא, נדע שגם אם אנחנו צודקים, אולי אין בידנו התשובה היחידה. עשינו חלק מהדרך, לא את כולה. בכך ניתן תקווה למטופלים להמשיך לחפש מה שנכון להם. ותקווה לנו להמשיך ולהשתמש בכלים שבידנו למי שעבורו הכלים שלנו נועדו בנקודת זמן מסויימת.
תודה לך על כתיבה מעוררת וטובה.
בלי להכיר, למדתי ממך המון.
--
יפעת סאלם
מטפלת באמנות (M.A.A.T)

סילביה איילוןסילביה איילון18/8/2016

תודה רבה ..............ממשיך לעורר מחשבות.........................!!!! [ל"ת].

ליאור בכרליאור בכר18/8/2016

תודה על המאמר.
טוב המאמר באמת גרם לי לחשוב (שזה נחמד).

נזנח לרגע גנטיקה, טיפולים לא טובים, ואת השאלה האם אנחנו מדברים על טיפול פסיכולוגי כלשהו או על פסיכואנליזה, ונשאל: מהם הגבולות של מה שטיפול טוב יכול לתת, מבחינת השפעה על שינויים פיזיולוגים שקורים לעתים בחיים, שלעתים קרו גם להורים בערך באותו גיל, ושעלולים להיות קטלניים. זו שאלתך אם הבנתי, ומכאן אני בוחר לקחת את זה קצת הצידה. אז לא אדבר על סרטן אלא על התקהות הראיה.

נאמר שבעולם בו יש אנליזה ואין משקפיים, אדם בשם ג׳ון מחליט להתחיל טיפול ואחרי 15 שנה בגיל 50 הוא מגלה שראייתו מתדרדרת במהירות ושהוא פתאום לא יכול סתם ככה לצאת לרחוב כי הוא פשוט ימעד, ישבור עצם, בהדרגה יאבד חומר עצם, כתוצאה מחוסר פעילות ייחלש ליבו - הידרדרות גופנית חריפה - בגלל התקהות הראיה.

ונניח שהוא ישאל את עצמו: איך זה קרה? האם האנליזה טעתה. או אני. לאמא השתבשה הראיה במהירות באותו גיל, הוא ייזכר, ואצלה זה באמת גרם להדרדרות ובלגן שלם, ורציתי להיות מסוגל לראות דברים, בתוכי ובעולם, ויש קשר בין גוף לנפש אז לראות נפשית קשור ללראות פיזית. אם היה צריך לצפות למשהו, זה שהראייה שלי רק תשתפר בגיל 50, בוודאי שלא תתדרדר.

האנלוגיה בין דבר קשה כל כך כמו סרטן להתקהות הראיה אינה טובה במיוחד, אבל היא כן מספיקה לענינינו שהוא עניין עקרוני. נעריך שמקרה ג׳ון הוא פיזיולוגי-גנטי למדי, ונשאל את השאלה מהמאמר: האם זה כל מה שהאנליזה יכולה לתת? אז לא, אי אפשר לאמר זאת בוודאות. אולי לטיפול אכן יש את הפוטנציאל הנפלא באמת, להגיע רחוק עד כדי למנוע את התקהות הראיה. מה שכן אפשר לאמר בוודאות הוא - ואני חוזר לחבר שלך - שביום שלידע האובייקטיבי תהיה תשובה לסרטן ברמת הפשטות של משקפיים, השאלה עד כמה האנליזה יכולה לרפא סרטן תיהפך ללא רלוונטית.

בסדר אבל מה לזה ולענינינו? מה שהופך את זה דוקא למאד רלוונטי לענינינו זה שני דברים: ההבדל ה ת ה ו מ י בין קצב ההתפתחות של תחומים אובייקטיבים לקצב ההתפתחות של טיפול (של ג׳ון ספציפית, ושל טיפול כדיסציפלינה), וההכרה הנפלאה בקיומה של סימטריה בין גוף ונפש, שמחייבת אותנו להניח שבדיוק אותו הפוטנציאל שיש לתירפיה להבריא את הגוף ולנו ליהפך מספיק טובים לעשות זאת באמצעותה, יש עקרונית לידע ביולוגי וטכנולוגי - להבריא את הנפש.

אני פשוט אוהב לדמיין את הסימטריה הזו כי יש בה המון יופי.

סילביה איילוןסילביה איילון16/8/2016

מרגש..............................מודה לכולכם מעומק לבי......................... [ל"ת].

מיה חביב- סופרמיה חביב- סופר16/8/2016

ואולי יכולתו של חברך להשאר בחיים מעבר לגיל אביו יהיה הישגו. יתכן ואנחנו צריכים לשחזר דברים בחיינו, בדרך זו או אחרת, מהורינו. פתחת ואמרת שאביו חלה ומת כאשר היה בגילו. יתכן שדווקא העבודה הנפשית תהה להמשיך את חייו ולנצח את הסרטן עבור עצמו ואולי בכך להראות שאין הוא שכפול של אביו, לפחות במובן הזה. אם עשה עבודה נפשית טובה, אני מניחה שיהיו לו כוחות להתמודד עם המחלה, וגם אם לא (וחס וחלילה כמובן) לפחות נלחם על חייו. יש שיאמרו שזה צירוף מקרים אומלל ויש שיאמרו שזה אומר לנו משהו. אין ספק שעבודת הפסיכולוג הינה מורכבת רבת עמימות ואין לנו תשובות מתמטיות. האמונה שהטיפול עובד לא פחות חשובה מכל דבר אחר. כולי תקווה שאפקט פלאסבו אינו אפקט יחידי שעובד בטיפול. ואני מאחלת לחברך הטוב (שיש לו לפחות חברה אחת טובה מאוד)שיבריא ושתספרי לנו על כך. מסכימה מאוד עם גישתך באופן כללי. בצניעות. מיה סופר

מיכה אנקורימיכה אנקורי16/8/2016

אי ודאות מבורכת. משה אלון הסיט את הדיון למרחבי האי-ודאות -ויפה עשה.
פרויד פתח לנו שער אל הלא נודע, הרחיב את תחום הידיעה והעמיק את תחומי אי-הידיעה. יונג הרחיק לכת והצביע על אינסופיותה של הנפש ובהתאמה לגילוי עקרון אי-הודאות בפיסיקה פתח שער ללימוד החיים בתנאי אי-ודאות.
אולם ישנם דברים שאנחנו יודעים ומחויבים לדעת:
אנחנו יודעים שטיפול עוזר
אנחנו יודעים שתרופות עוזרות
אנחנו יודעים שלעיתים תרופות ושיחות הם צירוף מנצח
אנחנו יודעים שלעיתים תרופות מיותרות ואף מזיקות
ולכן פסיכותרפיה תישאר על קו הגבול שבין אומנות למדע
ולכן פסיכולוג שטוען לכך שאנליזה מרחיקה סרטן עלול להיתבע על רשלנות רפואית כשהוא מציג עמדה זו למטופליו.
אנחנו יודעים שסוכר מזיק ושחסה אורגנית זה טוב ושכדאי לשחות בבוקר ושלא נפסיק לדאוג לילדינו.
ואנחנו יודעים שאכזבות בנויות בדרך כלל על אשליות
ולמען בריאותנו כדאי לזכור את מה שאמרה הסבתא: מענטש טראכט און טראכט און גוט לאכט (האדם דואג ודואג ואלוהים צוחק).

חנה לויחנה לוי16/8/2016

כואב אבל פחות.. מי שבתור מטופל בונה על שינוי מציאות גורלית ,בעצם יכול להיתקע שנים באנליזה. זה שהיום צריך לעבור דרך קופ" ח בשביל להגיע, עדיין לא הופך את האנליזה למעצבת מציאות של ממש. גם רופאיי הפיזי עוד לא כבשו את תוחלת האדם. גם לי בתור מטופלת אין תשובות, והנה מגיע ה" אבל" , אבל יש לי קצת מהעצמי הכואב לפעמים כמו לכל אחד אחר. יש מודעות ויש תודעה יש מחשבה שכל ומוח ,דרכם אפשר לקרוא את העולם,את הצער, אי הנחת, הריק הקיומי, החור השחור וכולי, בדרך בוגרת אסופה, סולחת, מושטת בביטחה וענוגה לנוכח. לצייר מציאות אחרת על אותו עיקרון של ציור מציאות עגומה. לצייר בדימיון הכל יכול את אותה מציאות קצת אחרת. משתתפת בצערך.

ריקי מרקביץ יעקבסריקי מרקביץ יעקבס14/8/2016

ואווווו. קראתי בנשימה אחת. מטלטל!!! אין לי מילה אחרת. ואין לי תשובה!!! [ל"ת].

משה אלוןמשה אלון14/8/2016

גבולות ההשפעה של הטיפול בכלל. יש לי אימא בת 91, שעלתה ממרוקו לישראל ולא עברה שעה אחת של טיפול פסיכולוגי וברוך השם לא לקתה במחלה קשה.
מאידך, היא עבדה בשירות פסיכולוגי חינוכי של תנועת הקיבוצים ( יחידה בעלת אוריינטציה אנליטית-יונגיאנית ) כעובדת ניקיון ( אני, בנה, פסיכולוג חינוכי כיום ומטפל אנליטי יונגיאני ).
אני משתף בדברים אלו כדי להעמיק את מורכבות הדיון והנעלמים בשאלות הגדולות שאת מציבה אסתר בין יחסי גוף ונפש וטיפול פסיכולוגי ומשמעותו לנפש ולגוף.
דווקא בגלל אי הודאות אסור לוותר על הטיפול בגוף ובנפש אבל חשוב לחפש, להבין ולהשלים עם מגבלות הטיפולים השונים.
יש הרבה נעלמים בתוך זה וטיפול בלבד כנראה לא ימנע מחלות קשות,

מיכל דקלמיכל דקל14/8/2016

מטלטל!!!! הפאזל המורכב של גוף נפש. את הפאזל המורכב ביותר והעדין הזה של גוף נפש -
ואני מורידה את המילה גנטיקה מכל וכל,
כי גנים אפשר לכבות ולהדליק - המטופל לבדו חי אותו.
המטפל הקרוב, המעולה והצנוע ככל שיהיה לא חי את חייו של המטופל
ואין ביכולתו להיות אחראי על המורכבות הזו ...
מה גם שהצלע הנוספת בפאזל שהיא הרוח, הרבה פעמים לא נחלתם
של המטפלים הפסיכואנליטיקאים.
מורי הזן הגדולים חווים מערכת יחסים אחרת לגמרי עם העולם הניגלה והלא ניגלה.
אמת הרמונית שאנו המטופלים "הרגילים" לא חווים,
ובלי אותה מערכת תירגולים ולימוד ארוכת שנים
גם לא נוכל לחוות.
אנחנו נמשיך להתחבט ולהתחבט ולחפש קשרים וחיבורי פאזל.
מאחלת רפואה שלמה ומלאה.

ארנון רולניקארנון רולניק14/8/2016

כתיבה מטלטלת, שאלות גדולות והזמנה ל"פסיכולוגיית המרחבים" ולא רק "פסיכולוגית המעמקים". אסתר שלום,

יש משהו מאוד נוגע ללב ולנפש במה שכתבת. אני חושב שאחת הסיבות שבתחילת דרכי סימנתי את הביופידבק זה מתוך התקווה ששם נמצא את המזור ל"בגידת הגוף". הזמן לימד אותי שהתשובה מורכבת יותר ואני מחפש אותה עד היום באזורים רבים (מכאן ההצעה לפסיכולוגית המרחבים").
שאלתי אלייך היא מדוע צמצמת את הדיון לפסיכואנליזה. ה"אשמה" באי ההצלחה יכולה להיות מיוחסת להרבה שיטות, והתקווה (אולי הפנטזיה) לרפא את תחלואי הגוף גם היא משותפת להרבה מהשיטות.

אם יש לנו אשמה לדעתי היא בדבקותנו ב"גישה אחת" . דומני שאיננו מכירים אישית אבל הבנתי שאת דווקא יודעת לשלב גישות מזרחיות בעבודתך? מדוע אם כן לא תרחיבי את החיפוש לעוד שיטות? ראי למשל את ה EMDR שאני רחוק מלייצגו. אבל איני פטור למראות יותר ויותר מחקרים ודיווחים על השפעתו.

אפרופו סרטן האם יתכן שפסיכולוגים צריכים להשקיע יותר באותם כיוונים הקשורים באכילה נכונה ובפעילות גופנית. כל כך הרבה ידוע על תחומים אלו - וכל כך אנו נכשלים בלקדם את האנשים להתנהגות בריאה יותר. אם תרצי יש כאן repetition compulsion או התניות מהעבר (מחקי את המיותר) . בכל מקרה יש לנו מה לעשות שם.

העניין או לדעתי שאנו "מתאהבים" בשיטה שלנו ולא מוכנים לחפש עוד דרכים. את מוזמנת לראות משהו שכתבתי על זה בשכנות אלייך בפסיכובלוגיה

http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=1786
(מה עושים עם כאבי הראש הללו )
וגם כאן
http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=1913
(על הייכולת להיות שניים בתוך שעה טיפולית אחת)

אני משלב עימך ידים במאבק לא לוותר על התקווה שנוכל ליצור הרמוני הטובה עם גופנו באמצעות תהליכים נפשים.

ארנון רולניק

סילביה איילוןסילביה איילון10/8/2016

ממש מרגש................................................................................. [ל"ת].

סילביה איילוןסילביה איילון10/8/2016

תודה רבה!בהחלט [ל"ת].

אילת וידר כהןאילת וידר כהן10/8/2016

כאב אי הוודאות. אסתר יקרה הכאב מתפקע דרך המילים שלך אבל האם יש דרך כלשהי בעולם שמסוגלת למגר את אי הוודאות? היומרה מפחידה אותי, בין אם את שמה את יהבך על הבודהיזם או על הפסיכואנליזה
לפתוח את הלב לאי הוודאות לשבירות שלנו לסופיות שלנו בלי לצפות שפרקטיקה כזו או אחרת תעניק לנו חיי נצח

אסתר פלדאסתר פלד7/8/2016

לעמית על טיפול טוב או לא.
1. אם כל מי שיש לו סרטן היה בטיפול לא טוב אז אין הרבה טיפולים טובים. לדבר על טיפול לא טוב זה כמו להתעסק בקאונטרטרנספרנס במקום בטיפול. בוא נחשוב שבשוליים יש טיפול לא טוב ולא במרכז, כלומר סטטיסטית הסיכוי שזה טיפול לא טוב הוא נמוך ולכן שולי לדיון.
2. ביון אמר שאנחנו לא מספיק טובים כי התודעה שלנו לא רגילה למשימה של אינטרוספקציה וכי מרוב חרדה אנחנו - אנשים ומטפילם בפרט - מחפשים באיזור של הידוע, כלומר מתחת לפנס, ובקיצור, יש לנו זיכון ותשוקה שמפריעים לעבודה. אפרופו הדאבדין שלך, כלומר זיכרון ותשוקה. מה אתה מתגעגע...תן דעתך למיתולוגיה ולגעגוע לאב הגדול, לאחר הגדול, כאילו יש כזה אחד גדול שאצלו זה לא היה קורה. זה שאנחנו לא מספיק טובים לא אומר שיש, קל וחומר לא שהיה, מישהו שהוא ממש טוב. חוץ מאלוהים כמובן, שלא עובד במקצוע ושגם לגביו יש חילוקי דעות רציניים מאד.

עמית פכלרעמית פכלר7/8/2016

והבהרה. הביטוי 'חבל על דאבדין ולא משתכחין' מתייחס כמובן לאריות הפסיכואנליזה שהלכו מעמנו בטרם עת.

עמית פכלרעמית פכלר6/8/2016

א-פרופו ביון. פרויד, פרנצי, קליין, ויניקוט, ביון וקוהוט - אף לא אחד/ת מהם זכה למות משיבה טובה, בוודאי לא כמו מורי הזן המוזכרים. ארבעה מהנ"ל מתו מסרטן. סימינגטון מרהיב עוז ובמשפט הפתיחה של ספרו A Pattern of Madness מצביע על קשר בין מחלות כמו סרטן למצבים נפשיים חולניים שהוא מכנה בשם נרקיסיזם (קצת נמהר מצדו: במה חטאו ילדים חולי סרטן?).
והרהור נוסף: בלב הרשימה כתוב "[אם אנחנו נמנעים מן המחשבה שהוא פשוט היה בטיפול לא טוב]": חזקה על הלא-מודע שיכניס לסוגריים מרובעים ובצורת negation את האפשרות הראשונה שעולה בדעתנו; אבל אם אין דבר כזה טיפול לא טוב, אין דבר כזה טיפול טוב; זה לא עניין של רישיון, זה עניין של יושרה. והנה חוזר הנושא בסוף הרשימה והפעם מחוץ לסוגריים. למה התכוון ביון באמירה שאנחנו לא מספיק טובים? כחברה? כמטפלים? גם וגם (כי המטפלים, בדיוק כמו מורי הזן, הם חלק מהחברה בה הם פועלים)? אם כך, על אחת כמה וכמה: יש דבר כזה טיפול לא טוב (פרויד למשל היה באנליזה אצל מטפל שלא הבחין איפה המטופל נגמר ואיפה האנליטיקאי מתחיל...). ועדיין, המחשבה שאנליזה [טובה] היא תרופת-נגד לסרטן, היא מחשבה מנחמת. הלוואי שהיתה לנו שליטה שכזאת.
חבל על דאבדין ולא משתכחין. תודה אסתי על פוסט מעורר מחשב ונוגע.

סילביה איילוןסילביה איילון6/8/2016

מרגש..........ממש חשוב!!! [ל"ת].

סילביה איילוןסילביה איילון6/8/2016

מרגש..........ממש חשוב!!! [ל"ת].