לא עוצר באדום
עמית פכלר | 25/12/2010 | הרשמו כמנויים
אודי ממהר להגיע לפגישה משולשת עם גדעון וטל. פגישה שגרתית לכאורה – כל יום א', פעם בשבועיים, שעה וחצי במשרד של גדעון, עם קפה טו גו על חשבון המשרד ושוקולד בלגי, אבל שני דברים בקשר לפגישה מטרידים את אודי: הראשון, בסוף החודש צפוי גדעון להכריז מי מבין שני הסגנים, אודי או טל, יקבל לניהולו את התקציב לפרויקט החדש; הדבר השני הוא שמלבד הכסא של גדעון, יש כסא נוסף במשרדו שהוא נוח ומהודר במיוחד. הכסא השלישי רגיל, 'פושטי'. אודי נחוש להקדים את טל ולתפוס את הכסא ה'שווה'. מבחינת הקידום אין משמעות למי יישב באיזה כסא, אבל אודי חייב, פשוט חייב, להתיישב בו לפני שטל ייכנס. הקומפורטC5 מהליסינג – כזאת יש גם לטל – עושה את העבודה, בסך הכל. אמנם, לא להקרוס 182 כח סוס ביבוא אישי כמו של גדעון, אבל בכל זאת. בכניסה לאיילון דרום זוחלת לפניו גטס. אודי מצמצם מרחק. דרך השמשה האחורית של הגטס רואה אודי שזאת נהגת, אלא מה. מבט קצר למראה ואודי עוקף אותה בלי מאמץ, נהמת המנוע מבשרת לו שהתמרון מוצלח. תוך כדי עקיפה הוא מבחין בפרופיל שלה – שער קצר כהה, מזכירה קצת את אופירה מהרכש שקיבלה בשנה שעברה את כל הבונוס שהגיע לו, לאודי. מאחורי הגב שלו שכנעה את מחלקת הכספים שהיא אחראית לצמיחה. אודי שקל אז להתפטר, בסוף ירד מזה. עכשיו הוא נוסע לפני הגטס, ומאט קצת בכוונה, מה יש? עכשיו את רואה מה זה לזחול באיילון. שתשמור מרחק. טוב, די עם השטויות, צריך להספיק לכבוש את הכסא לפני טל. משתלב ביציאה לעזריאלי-השלום, מנער בדרך איזה אידיוט בהאמר – בשביל מה קנית האמר, לסוואנות של הקריה? – היעד קרוב מתמיד. עוד שלושה רמזורים בינו לבין המשרד. השאיר את המטומטמת בגטס הרחק מאחוריו. תמונה מבזיקה במוחו – נועה והוא יושבים עם הילדים בפיצה ומודיעים להם ש"אבא ואמא החליטו להיפרד". "החליטו"! אמא שלכם התחרפנה, הכירה מישהו בוויפאסנה והמשיכה להתכתב אתו בפייסבוק, היא חיה בשקר כל השנים האלה, לא יכולה יותר לזייף, מרגישה שבזבזה את החיים על חלום בורגני... "החליטו"! הרסת לי את החיים, משוגעת! הרמזור בפניה שמאלה מהבהב בירוק, שלוש מכוניות לפניו. לא זה מה שיעצור אותו עכשיו, אודי מאיץ, נצמד ללנטיס שלפניו שעוברת בצהוב, בעצם אדום, הנה הפניה הושלמה, מה זה, פאק! ניידת תנועה ושוטר מסמן לו לעמוד בצד בנפנופים קצובים, כמו שחקן טניס שחובט פורהנד שוב ושוב על כדור חזק שנשלח לעומתו.
*
מה משותף לעברות התנועה הבאות – נהיגה במהירות מופרזת, עקיפה לא חוקית, חציית קו הפרדה, אי-ציות לתמרור עצור, חניה בחניית נכה (כשהנהג אינו נכה), נסיעה באור אדום (כמו אודי)? תשובה: כולן יכולות לנבוע מהסיבה המוצהרת הבאה: "מיהרתי". עכשיו באה השאלה הקשה: מדוע בני אדם ממהרים? התשובה 'כדי להגיע בזמן' איננה מוסיפה דבר. כמו ששרה ריטה באלבומה הראשון ("עבד של הזמן", מלים: ריטה): "אני עוקפת מימין כמו שכולם עושים / אצל כולם אצים-רצים אותם המחוגים". בני אדם ממהרים מפני שהזמן הוא משאב מוגבל. כדי להבין זאת לעומק נרתום לעזרתנו את הפילוסופיה (והפסיכותרפיה) האקזיסטנציאליסטית (ובפינת הניים-דרופינג – סרן קירקגור, ז'אן פול סרטר, אלבר קאמי, רולו מיי, ארוין יאלום, קרלו שטרנגר): על קצה המזלג, האדם חי בצל ידיעת מותו-שלו. אבל ידיעה זו מוכחשת רוב הזמן – מי יכול לשאת את נוכחותו של מוות בחיים? אירועים שונים, מהסוג המבאס, מזכירים לנו את המוות: פיטורין; גירושים. מול אלה, אנחנו מגייסים מנגנונים לנצח את המוות, חוצים את קו ההפרדה הרצוף המסמל את קו הסיום של חיינו. כאילו אנחנו במירוץ נגד מלאך המוות. במילים אחרות, כשהאיום של המוות קרוב, אחת הדרכים להתמודדות היא 'לעקוף' אותו על ידי עקיפת חוקים, חציית גבולות, קריאת תיגר על מחסומים.
בחזרה לאודי. עולמו חרב עליו. אשתו עוזבת לטובת גבר אחר – זה איום כבד מנשוא לפעמים, ומציין מוות של האהבה, של הקשר, של העולם כפי שאודי למד להכירו. מול אימת-מוות זאת – אשר איננה מנוסחת ואיננה מודעת לאודי כמובן – מפעיל אודי מנגנוני תחרות: השאלה, מי יישב בכיסא הנוח ומי ינצח בקרב על לבו של הבוס, הופכת להיות גורלית, של חיים ומוות; ותוך כדי כך, הוא עובר באור אדום, כלומר, 'מבטל' את הגבול שאמור לעצור אותו. "שטויות", אומר/ת בתגובה הקורא/ת הסביר/ה, "אני מכיר/ה אנשים שמצפצפים/ות (טוב, הבנו...) על כל חוקי התנועה ואין להם שום סיבה שקשורה למוות. פשוט ממהרים. בכלל, אתם הפסיכולוגים נורא אוהבים לחפור".
טוב, גם אודי לא רואה מה הוביל אותו לעבור באור אדום, מלבד הפגישה הדחופה עם הבוס.
מופשט? מאד! מופרך? תחשבו לבד.
נהיגה בטוחה.
הטור מבוסס על כתבה שהתפרסמה באתר מגזין הרכב "הגה / מוטוקאר" בתאריך 9.11.2010 (ועוררה כמה תגובות משעשעות למדי...) בכתובת
http://motocar.ifeel.co...e/12975.aspx
נ. ב. (נזכרתי באסוציאציה)
1. שמתם לב שגולגולות חזרו לאופנה ומעטרות כל בגד ופריט לבוש מגיל אפס?
2. לגבי חניה בחניית נכים: מי שעושה זאת ואינו בעל תו-נכה, אומר למעשה – מבחינה דינמית ו-'חופרת', כמובן – שהוא עצמו נכה, פשוט לא רואים את זה כלפי חוץ.
