ים ומרים: על שירת הים ובארה של מרים
רות נצר | 12/1/2014 | הרשמו כמנויים
ים ומרים: על שירת הים ובארה של מרים
אביא כאן דברים שאמרתי ביום שישי האחרון (10.1.2014) בדיון על פרשת השבוע 'בשלח', בפסטיבל משוררים בשדה-בוקר:
בפרשת 'בשלח' אנו פוגשים את שירת הים. אני מבקשת להתייחס כאן לשירת הים של מרים שמשתלבת עם השירה על בארה של מרים. בארה של מרים היא, על פי המסורת, באר מים ניסית שליוותה את בני ישראל בנדודיהם במדבר סיני, בזכותה של מרים הנביאה. מסורת זו נסמכת על הנאמר בספר דברים:
וּמִשָּׁם בְּאֵרָה - הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמשֶׁה, אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם. אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר - עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל, וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן. (במדבר כא, טז-כ) .
בארה של מרים היא מתנה, כדבר הטקסט – "מִמִּדְבָּר מַתָּנָה", ובפסוק "בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים" מהדהדות אותיות השירה. השפה המקראית הפואטית מעצם מהותה יוצרת את הקישור בין מים-ים ומרים, ובין נביאה לנביעה, שהיא גם הבאר וגם השירה.
מה הקשר בין מרים ומים, מלבד הקישור הלשוני? אחרי שירת הים ושירת מרים מופיע הקטע בו העם "לא יכלו לשתות מים ממרה כי מָרים הם". משה בהנחיית ה' משליך עץ למים והם נמתקו, ואחרי כמה פסוקים נוספים הוא מסיים את הפרק: "ויבואו אילמה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים". הרי זה קישור בין מָרִים למרים ולשפע מים.
אפשר לומר שהשם מרים נהיה לארכיטיפ נשי. השם מרים שב וחוזר במיתולוגיה: מריה, מרים המגדלית, מרים האלכימאית (שנקראה גם מרים היבריאה מרים פרופטיסה, כלומר מרים הנביאה) – ממציאה כלי-מיכל לעשיה האלכימית, מיכל שמקביל לבארה של מרים.
הבאר היא המיכל-רחם כמקום הטרנספורמציה, ההתהוות, צמיחת העובר, מיכל הבשול. מיכל האלכימיה. מיכלים קדומים עוצבו כירכיים של אשה שבטנה היא המיכל.
הבאר של מרים שהעניקה מים בכל מקום שהלכו אליו בני ישראל משמשת כקרן השפע – הדימוי המיתי של מקור הזנה אינסופי ששייך לארכיטיפ האם המזינה לנצח. נזכור את ציור מוזגת החלב של וורמיר – האשה במרכז התמונה ממשיכה למזוג לנצח את החלב האמהי עבורנו.
מפרש רבי עובדיה מברטנורא: "ופי הבאר - בארה של מרים שהייתה הולכת עם ישראל במדבר בכל המסעות. ויש אומרים, שפתחה פיה ואמרה שירה, שנאמר (במדבר כ"א) עלי באר - ענו לה".
בזכות שירתה זכו ישראל שתתגלה להם בארה של מרים שהלכה עמם ארבעים שנה.
מסופר כי במשך חייה של מרים, הרוותה הבאר את צימאונם של בני ישראל ההולכים במדבר. עם מותה של מרים הבאר נגנזה, אולם לפי האגדה היא ממשיכה ומתקיימת כמקור מים פלאי והשותה ממימיה מתרפא וזוכה לחכמה. ומדי מוצאי שבת היא מתגלגלת במי אגמים, נהרות וימים ונשים יוצאות לדלות ממנה מי מרפא. בארה של מרים קושרה עם שפע, כוח מרפא ואף עם השכינה.
הבאר שהיא בארה של מרים, היא עצמה כעין גלגולה של הבארות שעל שפתן נפגשו האבות עם הנשים בחירות לבן (אליעזר ורבקה, יעקב ורחל, משה ובנות יתרו), וכך הבאר היא מקום המפגש של הגבר עם היסוד הנשי וזרימת המים (הרגש) הכרוכה בבאר הנביעה הנשית ועולה מתוכו.
בלטינית מארֶה משמעו ים.
אומרת הפרשנות: "אז ישיר ישראל את השירה הזאת, עלי באר ענו לה, באר חפרוה שרים כרוה"... עם ישראל שר לא על גשם ולא על מעיין אלא על באר עליונה המחברת שמים וארץ... עם ישראל שר על "פי הבאר" שנבראה בערב שבת בין השמשות, על "פי הבאר" שהשקתה את עם ישראל במדבר. עם ישראל שר שיר שבח והלל לה' על הבאר, שלא פסקה לתת מים כל ימי חיי מרים (אתר חב"ד).
באר עליונה המחברת שמים וארץ – זו באר סמלית שמאפשרת חבור רגשי ויצירתי של נביעה בין העולם העליון והתחתון של הנפש, בין המודע והלא-מודע.
בספר 'תפילת נשים' של עליזה לביא מסופר על מנהג יהודי בתפוצות של כוס של מרים הנביאה, במקביל או כתחליף לכוס אליהו בפסח, מלאה במים, כוס מיים חיים, שמזכירה את בארה של מרים.
מרים – היא דמות אם גדולה, שהיא גם דמות אנימה שמקשרת את התודעה בת ימינו למי השפע של הלא-מודע הפנימי.
המים מסמלים את הרגש והאשה פתוחה לרגשות ולביטויים.
והנה על באר זו נאמר שנבראה בין עשרת הדברים שנבראו בערב שבת, ומשום כך יש בהם קדושת יתר:
"עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון...והכתב והמכתב והלוחות... ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה" (פרקי אבות. ה, ו).
בין עשרת הדברים מדובר על – 'פי הבאר, פי הארץ, פי האתון' – שהם פה-פתח אל מסתורין וכניסה למעמקים. ועכשיו ערב שבת, שהוא רגע סף, שהוא פתח אל המסתורין של שבת.
על כך כתבתי:
יש אומרים
בערב שבת בין השמשות
עומד העולם
על בלימה
וצריך שיהא העולם נזהר
שלא יפול אל תוך
פי הארץ, פי הבאר, פי האתון
יש אומרים
שהכתב
והמכתב
והלוחות
שנבראו גם הם בערב שבת
מתחברים אלו באלו
מחברים את פי התהום
כצבת בצבת עשויה
והנה חלום של אשה צעירה שמחפשת דרך להתחבר לכוחותיה באמצעות התופים והשירה, כמו מרים:
"אני צריכה להופיע במופע שטרם הכנתי. אני לא יודעת מה לעשות ואז אני לוקחת את התוף האינדיאני ומתופפת ושרה – אני-הנני, אני-הנני... ומתחברת לכוחות שלי ויודעת שיהיה בסדר".
ובהשראת מרים, הדמות הנשית היוצאת במחול כתבתי:
כמו מרים
כמו הלבנה
אפסע בלילה יחפה
אצעדות קרסולי יזמרו
כצפורי שחר
כמו הלבנה
אחריש
אשתקף בים
אתעגל כתוף מרים
כמו הלבנה
אכסיף
אתמלא כמעגל
משה אומר: "אשירה לה' ", בגוף ראשון. מרים פונה אל הקהל – "שירו לה' ". לא אני אלא אתם. והיא חוזרת על הפסוק הראשון של שירת משה ולא מוסיפה דבר משלה. לכן מעניינת השוואה בין שירת מרים במקרא לבין שירתה של מרים בברית החדשה כאשר היא שומעת על הריונה של אלישבע גיסתה, שירת הודיה (הקרויה מגניפיקט) : "תרומם נפשי את אדוני ותגל רוחי באלוהי ישעי כי ראה בעני אמתו... תמך בישראל עבדו זכר ה' ברחמיו כאשר דבר אל אבותינו אל אברהם ואל זרעו עד עולם" (לוקאס א' 39-55). שירה זו, שהיא שירה יהודית לגמרי, שירה עצמית מלאה וגואה ואינה רק הד לשירת הגבר.
מרים במקרא מְפָנה עצמה. כל מקומה במקרא הוא להיות שם בשביל משה בספור התיבה ולהיות שם בשביל העם השר. ולהיות שם כדי שתתהווה באר מים. ואילו במקום שהיא מעיזה לתבוע מקום בקולה שלה – "הלא גם בָּנוּ דיבר ה' ", והכוונה שאלוהים דיבר גם אל מרים ואהרון ולא רק אל משה, ואז היא נענשת בצרעת. היא נענשת ולא אהרון, למרות שאהרון היה שותף לה בדבור על משה. זה המקום של הקיפוח הנשי.
מרים – לשון מרי? מרידה? לדבר סרה במשה בוודאי נחשב עוון. אבל במבט של ימינו הרי זה אומץ לצאת נגד ההנהגה המדינית-האלוהית. לא להיות כמו אֶקו במיתולוגיה היוונית, שקולה נועד רק להדהד את קול הגבר (נרקיס), אלא לומר את דבריה שלה.
העצמאות והאומץ של מרים ניכרות כבר כשהיא מתייצבת לשמור על אחיה התינוק ויוזמת את הבאתו לאמו להנקה, וגם כשהיא יוזמת את שירת הנשים בשירת הים.
השם מרים היה השם הנשי הנפוץ ביותר בתקופת חורבן הבית השני והוא נפוץ בשורת ספורים מרטיר ולוגיים על נשים. בארמית 'מרה' פרושו אשה, גברת, גיבורה.
אולי זה שם שניתן לאשה שיש לה משמעות בסיפורת ההסטורית, כלומר, מרים היא אשה בעלת חשיבות.
אפשר לראות הקבלות למיתולוגיות אחרות:
מרים היא אחות משה כמו איזיס שהיא אחות ואשה לאוזיריס במיתוס המצרי. גם שם מסופר על תיבה בנהר: איסיס מחפשת את חלקי גופו של אחיה-בעלה אוסיריס שהוטמן בתיבה בנהר ומצילה אותו.
כמו מרים למשה כך מריה לישו – דמות משנית לדמות הגברית המרכזית, ושתיהן מצילות את התינוק.
היהדות והנצרות מדירות ומקטינות את מקום האשה.
דמות מרים-מריה המדונה הוכנסה לנצרות בלחץ עבודת העם את האלה הפגנית הקדומה והעם הוא שהכניס בעצמו את הפסלים שלה לכנסיות, ואז קידשה הנהגת הנצרות את דמות מריה כדמות האם הבתולה שנהיתה היסוד הנשי שמתווסף לשילוש הגברי הקדוש: האב, הבן ורוח הקדש.
גם מרים הנביאה היא דמות שפותחה בפרשנויות ובמדרשים על ידי הצורך העממי בדמות נשית כנגד השילוש הגברי הקדוש של ההנהגה הגברית – משה-אהרן-אלוהים.
אם כי ייאמר כאן – אשה אחת כנגד שלושה אלמנטים גבריים עדיין אינה מאפשרת איזון נכון בין הנשי והגברי בנפש היחיד ובתרבות.
המקרא מקטין ומדיר את האלה הגדולה ואת הנשים ואילו המקורות העממיים משיבים את המודחק האמהי-הנשי אל הספור. כמו העם שדוחק במשה לרפא את מרים ולהמתין עד ריפויה:
המדרש אומר כי משה ואהרן היו נוהגים להיוועץ בה ונשות ישראל היו באות אל מרים מידי יום כדי לבקש את ידיעת האלוקות. בביאור 'כלי יקר' לר' שלמה אפרים לונטשיץ מתכנה מרים 'אם כל חי',
בספר המוסר הנודע 'קב הישר' לר' צבי הירש קוידנובר, בהתייחסות לשאיבת מים לאפיית המצות, מופיעה תקווה, כי כל אחד מישראל 'יזדרז בשמחה של מצוה שיזכהו הקב"ה בחיים לשאיבת מים של מצה ומצווה לשנה הבאה ולשאוב מים בששון ממעיני הישועה כשנזכה לראות בעינינו מים חיים מבאר של מרים הנביאה'.
