מ"אנה או לחנה אוי"
ד"ר ניצה ירום | 27/7/2010 | הרשמו כמנויים
מ'אנה או' ל'חנה אוי!'
המסורת הפסיכואנליטית ארוכת השנים בעיקר מקשיבה למילים. ביטויים גופניים מגוונים שנוכחים בחדר הטיפולים נחווים לרוב כנוכחות מעיקה ומביכה למטפל וקיים קושי להתייחס אליהם כשפה שהמטפל והמטופל מתבטאים בה.
הפסיכואנליזה נולדה בעקבות המדווים הגופניים של אישה צעירה - 'אנה או', שהייתה בת 21 כשהחלה את טיפולה אצל יוסף ברויאר, שותפו הבכיר של פרויד, טיפול שהתקיים בין השנים 1880-1882. הצורך בטיפול עלה בעקבות הסימפטומים החריפים שהתפתחו אצלה – כגון שיתוק בגפיים, אלם, מצמוץ, הפרעות בראייה, נדודי שינה ועוד. 'אנה או' דרשה, עם מטופלות אחרות בתקופתה, לקיים 'רפוי בדיבור' כדי להעלות את מצוקותיה ש'דוברו' באמצעות גופה – אל המודעות והמילים.
שמה האמיתי היה ברטה פפנהיים והיא הפכה, במהלך חייה (אחרי התקופה שלה כפציינטית) לעובדת הסוציאלית הראשונה בהיסטוריה ולמנהיגה לזכויות נשים. היא המטופלת הראשונה המופיעה בספרם של פרויד וברויאר 'מחקרים על היסטריה' (1895), וניתן לראותה בין המכוננות של הטכניקה הפסיכואנליטית ששמה דגש על 'הרפוי בדיבור' ועל האסוציאציות החופשיות – הבסיס לפסיכותרפיה של ימינו.
למרות שחלפו למעלה ממאה שנה – המדווים הגופניים המאותתים מצוקות נפשיות לא נעלמו בתקופתנו. להפך, טיב הלחצים השתנה וכן אופי הביטויים הגופניים – אבל גופנו ממשיך לאותת וחשוב שנקשיב לו.
בערב שהתקיים ב'בית אריאלה' במסגרת הסדרה 'בין השורות' שקיים לאחרונה האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה לכבוד ספרי החדש 'סיפורי גוף', מצאתי את עצמי יוצרת פרופיל השוואתי בין 'האדם המדבר באמצעות גופו' בתחילת ימי הפסיכואנליזה כדוגמת 'אנה או' ובין האדם העכשווי, הקרוע בין ריבוי לחצים ואופציות.
בחרתי בכינוי 'חנה אוי' להראות כיצד יכולה מטופלת (או מטופל) כיום לאותת ולספר את קשייה דרך גופה, וכיצד המסורת הפסיכואנליטית המעודכנת ממשיכה להזין את ההקשבה הטיפולית הכרויה לאספקטים אלה של קיומנו ואת התהליך הטיפולי. פרופיל זה ברצוני לפרוש שוב כאן, בעיקר כדי שנכיר את 'חנה אוי' – שהיא באופן זה או אחר טמונה בכל אחת ואחד מאיתנו באופן ייחודי לו.
בתיאור המקרה מתוארת 'אנה או' כאישה צעירה בעלת אינטלקט מרשים, שיכול היה לעכל 'חומרים מנטאליים קשים', אשר לא סופקו לה אחרי שעזבה את בית הספר ומאז חיה חיים מונוטוניים שלא אפשרו שום מוצא לא לכישוריה ולא לצרכים החברתיים-רומנטיים של אישה צעירה זו. היא מתוארת כבעלת כישורים מילוליים ודמיון, שהייתה נתונה כל הזמן לפיקוח ובקורת נוקבת, מהיותה בת למשפחה יהודית אריסטוקרטית בווינה של סוף המאה ה-19, שדרשה מאישה צעירה מהוגנות ואיפוק מיני. באווירה כולאת שכזו ניתן להבין כיצד פרצה 'המחלה' שלה – משבר שהתבטא במכלול של תסמינים גופניים – כאשר טיפלה באופן אינטימי באביה החולה, והשיתוק ההיסטרי ברגליה פתר אותה מסיטואציה מסובכת זו. המצוקות הנפשיות והגופניות שלה קדמו לחיי הקריירה המרשימה שלה וסיפקו 'ארובה' ליכולות וצרכים מתוסכלים שלא היה להם ביטוי אחר בחברה בה חיה.
'חנה אוי' של היום מתגלמת בכל אחד ואחת מאיתנו. נדמיין אותה למשל כאישה בשלה, לפעמים היא כבר נשואה כ-20 שנה, או לפעמים טרם מצאה לה בן זוג. יחסיה עם בעלה הגיעו לידי רגיעה או מיצוי, ילדיה גדלים. הקריירה שלה או שנראית לה עתה כמשהו מדשדש שעדיין לא התממש למשהו רציני, או שהגיעה לידי מיצוי ורוצה עוד או יותר. גופה משתנה, היא כבר לא כל כך צעירה, יש נשים צעירות יותר בשטח.
והרי מגוון סימפטומים של 'חנה אוי' שלנו:
• 'חנה אוי' סובלת מנפיחויות לא מוסברות ברגליה, ללא מזור מצד הרפואה הרגילה והאלטרנטיבית. תוך כדי שהיא מתארת את חיי היומיום שלה, היא עצמה חשה כיצד ההתרוצצות האינסופית שלה לשרת ולרצות את בני משפחתה השונים, כשהיא קשובה ונענית לכל אחד מהם בכל מחווה ובקשה – היא בלתי אפשרית בעליל. מול האתגרים ההוריים העכשוויים – לשוחח עם הילדים ולא להכתיב להם, לאפשר להם להתנסות וללמוד דברים מגוונים, לעזור להם להתפנות ממטלות היומיום למען עיסוקים חברתיים, לימודיים וספורטיביים –אם קשובה באמת לא מסוגלת להישאר עומדת על רגליה.
• 'חנה אוי' מתלוננת ש'העין שלה בוגדת בה', 'קופצת לה'. היא הייתה אצל רופא, אך אין ממצאים רפואיים. תוך כדי הפגישה הטיפולית היא מצביעה על 'העין הקופצת', שבמהלך הטיפול 'קפצה' כל אימת שהיא עמדה לדבר על יחסיה עם בעלה, ונלחצה מכך. הפעם היא מראה למטפלת את העין הקופצת, מחזיקה בעפעף ואומרת: "את רואה – יש לי המון קמטים בעפעפיים – נראה לי שכדאי לנתח". המטפלת של 'חנה אוי' זו מבינה שהעין הקופצת, שתמיד אותתה את קשייה בלבחון את נישואיה, עתה מספרת על פתרון 'קוסמטי' גם לגופה המשתנה (מזדקן) וגם לויתור על ההתבוננות ביחסיה עם בעלה. נראה שאמצע החיים מוליד אצלה מעין התשה נפשית הגורמת ליישור קו עם פרקטיקות טכנולוגיות שמאפשרות העמדת פנים (בשני מובנים).
• 'חנה אוי' שומעת בלילות רעשים העולים מן הכביש הסמוך לביתה החדש ולא יכולה להירדם. היא שוכבת עירה ומתוחה במיטתה בלילות, לצד בעלה, ובימים שלמחרת היא עייפה ועצבנית. בשעה הטיפולית נידונה אפשרות ההקשבה הכרויה שלה למכוניות שבכביש הרחוק, במקום להקשיב לקולו של בעלה שאותו הייתה חפצה לעורר או לקולה שלה, שרוחש בקרבה כשהיא רוצה 'להתחיל' אתו, ואינה מעזה. היא רוצה להיענות לגופה המיני, שעד עתה התעלמה ממנו בגידול הילדים ובהתגייסות המפרכת בבניית הקריירה שלה, מפחדת שיתרת חייה תעבור עליה לא מסופקת מינית, פסיבית. אבל ההזהרות שהפנימה כנערה לא ל'תת' לגברים, רק למשוך אותם כדי להינשא – עדיין מאיימות עליה. בעיניה להתמסר פירושו להפסיד. לילותיה הלבנים היו מאבק בתשוקה האסורה, שהיא קבלה כנדוניה מאמה ומלווה אותה באמצע חייה, ואתה היא צריכה להתמודד עתה.
'סיפורי הגוף' של 'חנה אוי' שלנו אינם סיפורי מחלות, לא סיפורים פסיכוסומאטיים כבדים. בסך הכל יש לנו רגליים נפוחות, עין 'קופצת', ולילות לבנים מחוסר שינה. אבל תשומת הלב הקשובה, המתעניינת בבטויי הגוף שלה והמהדהדת את משמעויותיהם הסמויות – היא מה שהמטפלת שלה נדרשת בעבודה הטיפולית אתה.
• המטפלת נדרשת לשים לב לרגלים הנפוחות של 'חנה אוי' ול'חבר' אליהן, יחד עם המטופלת הקשובה, את הקשיים שלה כאם מתרוצצת, המנסה לעמוד בסטנדרטים ההוריים ההוויים, ובקושי להעמיד את עצמה וצרכיה על אותן רגליים עצמן.
• המטפלת נדרשת לשים לב לעין 'הקופצת' שמספרת על אישה באמצע החיים שבוחרת לעבור מהתבוננות מפוחדת בזוגיות שלה, שאותה העזה לעשות כאישה צעירה – ל'מתיחת פנים' מפתה של אמצע החיים.
• המטפלת נדרשת להתעניין בקשיי ההרדמות של 'חנה אוי' ולהקשבה הכרויה שלה לקולות הרחוקים בלילות כסוגיה פסיכואנליטית בעלת ערך. אלה חושפים את הקושי שלה להקשיב לקולו הייחודי של בן זוגה – אותו היא לא ממש שומעת ולא ממש רואה, ולכן ההקשבה לצרכיה המיניים המתעוררים עתה, כשגידול הילדים והפרנסה דורשים פחות השקעה – נראית חסרת מענה עבורה. מה לעשות עם הצרכים המיניים כאשר בן הזוג סומן עד כה כ'פונקציונלי' , כיצד להודות בהזדקקות כלפיו ובתלות בו? אלו הן סוגיות שעלו בטיפולה של 'חנה אוי' זו.
אני מציעה שלא נמשיך בפיצול בין הגופני לנפשי, שאותו הביא המטופל לטיפול, ונתייחס במיומנות לאספקטים הגופניים העולים בחדר הטיפולים, בדיוק כפי שאנו קשובים למילים שנעזר בתגובות הגופניות המקבילות המתעוררות בגופנו כמטפלים כדי לסייע למטופל לנכס אספקטים של עצמו.
