על הסרט 'יצרים' של אנטוניוני (1966)
רות נצר | 23/4/2013 | הרשמו כמנויים
הסרט עוסק באומנות הצילום וביחס בין הצלם ונושא הצילום, לבין המציאות, בין המציאות המצולמת לבין ההזיה. הצילום מעניק אישור לוודאות הקיום המוחשי במקום ובזמן המסוים שבו התרחש הצילום. הוא אומר: זה כאן ועכשיו. יתירה מזו, הוא מעניק כעין תחושת בעלות על המציאות שמתקבעת במסגרת ה"פריים" של המצלמה. אבל הסרט 'יצרים' של אנטוניוני (1966) מעמיד בסימן שאלה את חווית השליטה, הבעלות והוודאות של הצילום והמצלם כאחד. בסרט מסופר על תומס, צלם אופנה מצליח שמתעד אנשים חסרי בית בבית מחסה, אבל בעיקר צלם אופנה. מתואר יחסו המנוכר, מתנשא, יהיר, שתלטן, פתיין, מניפולטיבי ומנוכר כשהוא מתייחס אל הנשים שהן אוביקט הצילום שלו בבוז והתעללות. הוא משחק בהן כחתול בעכבר במניפולציה ארוטית. אין לו עניין בהן ובאנשים בכלל כבני אדם, כסוביקטים, אלא כאוביקט צילום.
כל זה מתערער כשהוא מצלם זוג אוהבים בגן צבורי, ומתגלה לו בתוך התצלומים, בעת הגדלת הצילום, אדם עם אקדח ואחר כך גם גופה. מתברר לו שהמצלמה ראתה מה שהוא עצמו לא ראה, וצילומיו תעדו רצח. אבל מה שניתן לראות בצילומים שלו מעורפל מדי, וכשהוא מגדיל עוד ועוד את הצילום המראה נראה כביכול יותר ברור אבל גם יותר מטושטש ומתעתע. הוא הולך לגן בלילה ואכן רואה שם את הגופה. בשובו לביתו מתברר שנגנבו מביתו כל הצילומים והנגטיבים שלו. הוא חוזר לגן בבוקר ומגלה שהגופה נעלמה, והוא נותר ללא ראיות להיותו עד לרצח. הוא נסער ומבולבל, אינו בטוח אם ראה או לא ראה את הגופה, אינו יודע מה עליו לעשות וגם הסובבים אותו אינם פנויים אליו כשהוא חש שאיבד את הקרקע. וזאת כיוון שאנשים הם אוביקטים עבורו ואין לו כתובת להתייחסות אנושית של ממש. אכן הוא מאבד את הקרקע של וודאות ההיבריס המדומה והיומרנית שהיתה לו, וגם את הוודאות ביכולתו לשלוט במציאות.
בסוף הסרט הוא עד למשחק פנטומימה של קבוצת שחקנים שמשחקים טניס במגרש סגור, ושאר השחקנים עומדים מחוץ למגרש ומשחקים כאילו הם צופים במשחק שכביכול מתקיים. הם מסמנים לו להביא את כדור הטניס שכביכול נפל מחוץ למגרש והוא נענה להם, משתלב במשחק הדמיוני וכביכול זורק אליהם בחזרה את הכדור.
קבוצת השחקנים הזו נוסעת ברחבי לונדון עם פתיחת הסרט ועם סיומו. כך הם מגדירים מלכתחילה את המציאות הקיימת כספק קיימת ספק הזויה. אולי כשתומס מצטרף אליהם בזריקת הכדור הוא מקבל על עצמו את החיים כמשחק של אי וודאות, ואת הקושי להבחין בין מציאות להזיה, בין אמנות ומציאות.
Blow-up הוא שם הסרט במקורו. זו מילה בעלת כמה משמעויות באנגלית, לרבות התפוצצות, אך משמעותה גם תהליך הגדלת תצלום, המתואר בסרט לפרטיו. אכן הוודאות המדומה המזויפת של חייו המקצועיים, והשליטה שלו באנשים מתפוצצות בסרט הזה.
היחסים בין הצלם לצילום ובין הצילום לאוביקט המצולם הם יחסי התבוננות. הצלם מתבונן בצילום וגם מבקש לראות מהו ומיהו אוביקט הצילום לאמיתו של דבר. אבל כאן קורה שהתוכן המצולם פולש אל חייו והוא מתערבב בו כשהמעורבות הזו מפוצצת את עמדת הריחוק המנוכר שלו.
למערכת ההיררכית של צלם-צילום-מצולם מתווסף גם הקהל הצופה בצילום או בסרט עצמו. קהל צופי הקולנוע מתבונן בסרט ומתערבב עם גבור הסרט בתחושת אי הוודאות שלו, בשאלה – היה או לא היה. שחקני הפנטומימה שעומדים סביב גדר מגרש הטניס הם מטפורה לצופי הקולנוע שמשתלבים במשחק אי הוודאות שמתרחש לנגד עיניהם. הסרט הזה מדבר אפוא לא רק על צפיה בצלום סטילס אלא גם על הקולנוע עצמו.
