משהו מערב ההשקה לספרי האוטוביוגרפי
רות נצר | 25/1/2013 | הרשמו כמנויים
בערב ההשקה לספרי 'ההתחלה - נומה עמק' (הוצאת כרמל), שהתקיים ב-13.1.13, דיברה הסופרת יעל מדיני, ידידתי חכמת הלב, כשהיא מתייחסת אל זכרון חידתי אחד שטבוע בזכרוני מתקופת ילדותי בקבוץ :
"הספר הזה רב חטיבות וכל חטיבה רבת רבדים. אתמקד בפן אחד שלו.
בעמ' 156 רות כותבת:
”בתקופה שההורים גרו בחדר ההוא, ואני בת עשר, יום שישי אחד עם כניסת השבת נשמעה נקישה בדלת חדר ההורים. איש צנום, נמוך קומה, יגע פנים, תרמילון קטן בידו, הציג עצמו לפני אבא כמכר רחוק. אבא נבוך, מפשפש בזיכרונו, לא מזהה את האיש, ולא ברורה לו קרבת המשפחה, אם יש כזו בכלל, אבל מזמין אותו באדיבות להיכנס ולהתארח אצלנו בשבת.
מי היה האיש? הוא נראה לי איש ערירי, מסכן, פליט החיים, אולי מ'שם'? כעני בפתח בא לחפש חום משפחתי, קרבת משפחה, או לפחות שבת אחת של אוכל וקורת גג. בגדיו היו שחוקים ובלויים ואבא נתן לו חולצה לשבּת. אבא והאיש השתדלו, אבל השבת צלעה, ושניהם התקשו לפתח שיחה. גם אמא לא היתה אשת שיחה. היו שתיקות של מבוכה. שיחה מאולצת, ואולי אפילו בושה בקרוב העני, שאולי אף היה משובש בדעתו, שנראה כה שונה מחברי הקיבוץ, כשישב איתנו ליד השולחן בסעודות השבת בחדר האוכל. במוצאי שבת עלה על האוטובוס. אבא שילם את כרטיס האוטובוס והאיש נסע לשוםֿמקום ולא שב.
נותרה עליבותו.
נותרו עצבות וכלימה על שלא ידענו לארח את הדל והאביון שהתדפק על דלתנו. כל השנים לא שאלתי את ההורים מי היה, ולא שאלתי מה עלה בגורלו. כשכבר שאלתי, לא זכרו. אפילו לא זכרו שהיה הביקור של האלמוני שבא לסעוד.
מי היה האיש?"
לא היה זה אליהו הנביא. שאילו היה זה אליהו הנביא, היתה הופעתו הטמירה בחדר ההורים העקר מַפְרָה אותו, ממלאה את הרִיק האטום בתוכן פתוח ושופע. אילו היה זה אליהו הנביא, היה בא תיקון לשבר בין ההורים ובעקבותיו היתה ֹשורה ברכת חסד על הילדים.
ואולי להיפך. אולי דווקא היה זה אליהו הנביא. נכון, מדור לדור, במסורות שבעל-פה ובמסורות שבכתב, הגיעו אלינו עליו סיפורי הצלחה, אך ורק סיפורי הצלחה. הייתכן שלא היו לו אכזבות? תסכולים? תבוסות ומפלות? דווקא דמות אגדתִית זו - המושכת מאישיות מקראית הירואית רבת-פנים - נכון לה ביותר להיות גם בעלת הצלחות וגם בעלת כשלונות.
ובאותו ערב של מוצאי-שבת אכן עלה אליהו הנביא ההוא על האוטובוס. ואחרי שהתיישב במושב שהתיישב, משך מכיס כותנתו המהוהה פנקס מעוך קטן ופתח אותו במקום ֹששֹרטט לו טבלת הצלחות וכשלונות. ובזנב עיפרון לעוס ששלף מכיס מכנסיו המרופטים הוסיף V בטור הכשלונות.
אבל גדול ככל שהיה אליהו הנביא ההוא, ובעל ניסיון מאין כמוהו זה שנות אלפיים, רואה-כל ומבין-כל לא היה. הוא לא ראה שבפינת אותו חדר קר ועקר יושבת ילדה בת עשר, ילדה שקטה וצייתנית, ילדה הולכת בתלם שלא עושה צרות, אבל ילדה שקולטת וחורטת בנפשה פנימה הוויות וחוויות. הוא לא ידע שהיא צילמה אותו במודעותה הרגישה ואצרה בקרבה את התשליל של דמותו על רקע אותה יממה זרה ומוזרה שעשה בקיבוץ טירת צבי בפאתי עמק בין שאן, שבעצם ימי המאורעות הוקם על-ידי חלוצי "הפועל המזרחי" במסגרת מפעל "חומה ומגדל". הוא לא נִבָּא שיום יבוא והילדה ההיא תְּפַתֵּחַ את התשליל לתמונה ברורה, תמונה שגם תשמש לה זיכרון על הסתר הפנים שלו היתה עדה לפני עשורים רבים בחדר הוריה השבור, וגם תמציא לה את אחד המפתחות לפענוח הקרקע הלא-תחוחה שעליו גדלה. אליהו הנביא ההוא לא ידע מה עתיד להיות חלקו בחיי היצירה של הילדה הזאת.
אכן-כן. אליהו הנביא ההוא לא עמד על טיבה של הילדה ההיא שידעה – כדבריה – "שהיא עומדת ליד העולם. מופרדת. כלומר, קיימת, אבל לבד... שהתבוננה בעצמה בעיניים של מי שתהיה... שהיתה לה חוויה של הולדת התודעה... "(ע' 26), שאמרה לעצמה: "כשאהיה גדולה אכתוב ספרים!" (ע'46).
שאמרה וקיימה. ולראיה היבול העשיר של יצירתה שהיום נחוג פריו האחרון.
בִּסְפֵירַת החיים שמאוחר ומוקדם משמשים בהם בערבוביה, שרוי לו לנביא – ואני מקווה שאני משמשת פה לרבים - להעביר את ה-V מטור הכשלונות לטור ההצלחות באותו פנקס קטן מעוך."
*
יעל מסיימת את הציטוט שלה ב: "מי היה האיש"?
בגירסה קודמת של כתב היד של הספר ההמשך היה כך:
והלוא בברכת המזון אומרים: "ונא אל תצריכנו ה' אלוהינו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם, כי אם לידך הפתוחה הקדושה והרחבה, שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד"
אבל כתוב גם בישעיהו נח ז: "הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית".
ובגירסה האחרונה כתבתי רק זאת:
"מי היה האיש? האם היה שליח ללמד אותנו הכנסת אורחים, כפי שכתוב בישעיהו – "הלוא פרוס לרעב לחמך"?
השאלה השבה ונשנית – מי היה האיש, מעלה בי עכשיו את זכר המנגינה של הפסוקים מתהלים:
"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב - נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו". (תהילים ל"ד). פסוקים אלה אכן מגלים את הקשר בין האיש לבין עשית טוב שבא ללמד אותנו ולא למדנו. על כן היתה כלימתנו.
הספור הזה על האלמוני שבא לסעוד מזכיר לי קטע מספרו של פטריק וויט – 'סיפורה של דודה'. אני שבה עכשיו לקרוא בו ונדהמת מהדמיון של הקשרי הדברים:
בספר מסופר על תאודורה הילדה שרואה "איש אחד שהיה החבר של אבא לפנים... 'באתי אל אביך' אמר האיש. היה לו זקן כמו זקן של נביא". האיש אומר לה שהוא עני והוא מקוה שאביה יתן לו לסעוד אצלם. האם מתנגדת להאכיל אורח פורח נווד, אבל בסופו של דבר "לאיש שבא ניתנה ארוחתו". כשהוא הולך הילדה מלווה אותו והוא אומר לה דברים עמוקים ומסתוריים. אז עולה בדעתה שאולי הוא מטורף מעט אף כי חביב היה עליה טירופו והעביר בה חמימות. הוא אומר שיבוא בשנה הבאה שנית. "אבל כבר ידעה שלא יבוא". (עמ' 43-45).
*
כבר יותר מעשר שנים אני משתתפת בלימודי מדרש חילוני, ביחד עם יעל מדיני ואחרים. את שנה שעברה הקדשנו לנושא השבת. בסוף השנה הקדשנו מפגש לספורים אישיים על השבת. כשהגיע תורי לדבר, הקראתי את הקטע הזה על האיש העני, ובעודי קוראת אחז בי כאב פתאומי ונשטפתי בדמעות.
דממה השתררה, ואז יעל ספרה שאחרי מלחמת העולם השניה כשפליטי השואה באו לארץ היה זה עניין נפוץ שפליטים שהגיעו לארץ חיפשו מקורבים, מכרים רחוקים או סתם אנשים שיפתחו את ביתם, להתארח אצלם לפחות בשבת. כך היה גם בביתם. וכך קיבל הספור על האיש שבא לסעוד את פשרו. מה שניחש לבי בעודי ילדה קיבל את אישורו.
בהמשך אני כותבת בספרי: "שנים רבות עברו עד שאבין שגם הורי היו פליטים. שהורי החלוצים לא היו אלא מתבגרים שנעזבו לנפשם בארץ תלאובות. שנים עברו עד שהבנתי כמה קשה להיות מתבגר עקור, פליט, ושהחזרה המיוחלת מהגלות אף היא היתה גלות".
*
הקורא מוזמן לקרוא באתר פסיכולוגיה עברית את המאמר של ד"ר יצחק הררי על ספרי: פרידה לאן קץ. http://www.hebpsy.net/a....asp?id=2916
