מומחית בספונג'ולוגיה - עוזרות בית ומנקות בספרות העברית

רות נצר | 23/4/2023 | הרשמו כמנויים

'מומחית בספונג'ולוגיה - עוזרות בית ומנקות בספרות העברית' הינו קובץ מאמרים של שתי חוקרות ממכללת סמינר הקבוצים, מימי חסקין, חוקרת ספרות ודינה חרובי, חוקרת ספרות ומגדר ( הוצאת גמא 2022). הן עוסקות בייצוגים ספרותיים של עוזרות בית ועובדות ניקיון בספרות העברית מימי העלייה הראשונה ועד ימינו.

הספרות, כמראה תרבותית, משקפת את המציאות החברתית והפוליטית שבתוכה היא פועלת, ובדרך זו חושפת את הבניית המרקם החברתי-המעמדי-האתני בחברה הישראלית. הנחָתן היא שייצוגי עוזרות בית, ככאלה שמצויות בתחתית המדרג החברתי והתעסוקתי, עשויים להציע שיקוף עמוק של מתחים ושל יחסי כוח חברתיים. אלה יבואו לידי ביטוי בתפיסות סטראוטיפיות, בתיוגים שליליים ובהדרה.

עבודות הבית בוצעו ועדיין מבוצעות בעיקר על ידי נשים. המבנה החברתי והתרבותי של החברה הישראלית (ולהבנתי בכל העולם!) מייעד מטלה זו באופן מובהק לנשים. מנגנונים חברתיים כמו מניעת חינוך מנשים הסלילו נשים לעבודת הבית בהעדר אפשרויות תעסוקה אחרות. להתפרנס מעבודת ניקיון או להיות עוזרת בית, פירושו לעסוק בתחום פרוץ שיש בו ניצול תדיר, פרנסה בשכר נמוך וחוסר הסדרה מדינתית. הצטלבותה של הקטגוריה הגזעית-האתנית בתוך הקטגוריות המגדרית והמעמדית מגבירה ומעמיקה את הבעייתיות הכרוכה במגדר כשלעצמו ובמעמד כשלעצמו.

הזיהוי בין עוזרות-בית, בייחוד אם הן שייכות למיעוטים אתניים ולאומיים, לבין פחיתות ערך מובנית הוא פרי הבניה של התרבות ההגמונית, התופסת את עצמה כנעלה וכיקרת ערך ביחס לנשים אלה. בעקבות זאת, נשים העוסקות בניקיון, במלאכות "המלוכלכות", מורחקות לשוליים. לא מקרי הוא שמי שחוקר בארצנו ובארצות אחרות את הקיפוח הנשי-המעמדי-תעסוקתי אלה נשים. האנתרופולוגית מרי דגלס הסבירה את ההרחקה לשוליים בטענה שהארגון החברתי נסמך על האבחנה בין טומאה לטוהרה. לדבריה, לכלוך מאיים על הסדר החברתי, הדתי והתרבותי. דגלס קושרת בין הגוף האישי לגוף הציבורי-הפוליטי ומראה כיצד קבוצות מיעוט שלכאורה אינן במקומן הטבעי נתפסות כ"מלוכלכות" וכמאיימות על הסדר החברתי. בהמשך, ז'וליה קריסטבה פיתחה את תפיסתה של דגלס וטבעה את המונח "בְּזוּת" (קריסטבה, 2005). מונח זה מתייחס לחלק בתוכנו שאנו דוחים מאיתנו, ממקמים אותו מחוץ ל"אני" ומסמנים אותו כ"לא אני" על מנת להגן על הגבולות שלנו. באופן דומה, הבזוי קיים גם מחוץ לנו, במישור החברתי, ומתגלם במה שנתפס כנחות, מלוכלך ודוחה. העיסוק בבזוי הממשי הוא עוצמתי במיוחד במקרה של ניקוי שירותים. השירותים הם הסמן הממצה ביותר להפרשות הגוף, ללכלוך ולריחות לא נעימים. הבזוי מועבר מהאסלה אל האישה המנקה אותה ועל ידי כך מסמן אותה כבזויה בעצמה. דוגמה אירונית במיוחד עולה בשירו של נפתלי שם טוב (יליד 1975), "אִמָּא" (שם טוב, 2007):

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

"אִמָּא שֶׁלִּי מְנַקָּה / אֶת הַשֵּׁרוּתִים / שֶׁל הַחוֹקֶרֶת הַדְּגוּלָה / שֶׁמֶּחְקָרֶיהָ עַל מִגְדָּר / וּתְפִיסוֹת פְּסִיכוֹאָנָלִיטִיּוֹת

פּוֹסְט-סְטְרוּקְטוּרָלִיסְטִיּוֹת / הֵבִיאוּ אוֹתָהּ / לַהֶשֵּׂג הַמַּדְהִים / הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה / שֶׁהִתְקַבְּלָה / כִּפְרוֹפֵסוֹר מִן הַמִּנְיָן /

עוֹד הַצְלָחָה פֵמִינִיסְטִית בְּצַמֶּרֶת הָאָקָדֶמְיָה."

בניגוד לטענה כי לאנשים מהמעמד הבינוני קשה מאוד להקשיב לסיפורי החיים של אנשים החיים בעוני מכיוון שאלו מעוררים בהם רגשות אשמה, מבוכה ואף פחד (אכן זה מה שהרגשתי בקריאת הספר שלפנינו). החוקרות שואפות להציב במרכז הבמה המחקרית את הנשים המוחלשות, שאינן נראות בדרך כלל. הקובץ שלפנינו כולל שלושה פרקים שכל אחד מהם עוסק בייצוגיהן הספרותיים של עוזרות בית ומנקות ממוצא שונה: תימניות, ערביות ורוסיות. פרקי הקובץ עוקבים באופן כרונולוגי, עד כמה שאפשר, אחר התפתחותה של החברה הישראלית מימי העלייה הראשונה (1903-1882) ועד ימינו. הייצוגים הספרותיים נלקחו ממגוון רחב ואקלקטי של סוגות: פרוזה, שירה, פזמונאות, מחזאות, ספרות ילדים, עיתונות.

מובאים תאורי ספרות של הניצול הבוטה של המנקות, הכוללות במקרה של התימנים גם ילדות קטנות. התאורים מובאים ממקורות שעיוורים לעוול המתואר ולחילופין לתאורי מחאה וחמלה. גם תאורי כאב של משוררים שהם הבנים-בנות של האם המנקה-המשרתת. פער אירוני קיים בין היחס אל המנקות כמלוכלכות לבין הניקיון שהן אמונות עליו. טענת החוקרות היא שעיצובן המקובע והמשתכפל מייצר את הריבוד ההכרחי, המבוסס על היררכיה אתנית ומעמדית, הנדרש לחברה הגמונית כדי לשמר את מעמדה.

ייצוגי עוזרות הבית הערביות משקפים בעיקר דפוס חוזר של ניצול ודיכוי שלהן על רקע לאומי. מעצם היותן ערביות ובשל מצב החירום הן מסומנות כאויבות וכמסוכנות. אצל העוזרות הרוסיות קיים גם מרכיב השונות התרבותית והספק לגבי יהדותן, ביחד עם הפער בין השכלתן הגבוהה לעתים, לבין עיסוקן בארצנו בתפקיד הנמוך.

התבנית התרבותית היא שהאחר נחווה כשונה, נחות, מסוכן וטמא-מלוכלך. להבנתי, זו גם התשתית הארכיטיפית לגזענות מכאן הצידוק כביכול להדרתו והדרתו של האחר. למעשה האנטישמיות היא מקרה פרטי של הגזענות.

אני מבקשת להוסיף כאן את ההמשגה היונגיאנית: הלכלכוך הוא 'הצל' הפיזי-גופני שסופח לתוכו את הבטי הצל הנפשי. הצל, לפי יונג הינו חלקי הנפש שאנחנו חוויות כנחותים, שליליים ומגונים, מעוררי בושה ואשמה. הנטיה האנושית היא להדחיק את הצל ולהשליך אותו על הזולת. האדם השונה-האחר ושנחווה כנחות הוא האוביקט המיידי להשלכות הלכלוך הנפשי של הצל. לכן הנטיה היא לחוות אותו כנחות ושמותר כביכול לשלול את ערכו ולנצל אותו.

זיהוי האשה מהמעמד הנמוך, החלשה, משולי החברה, הפליטה, הענייה, בעלת השונות האתנית, במיוחד בעלת העור הכהה; כחסרת ערך נפשי, נחותה מבחינת יחסו של האדם המצוי ושל החוק אליה, חסרת זכויות ממשיות, כיסוד דחוי מבוזה, הופך אותה לנושאת השלכות הצל הקולקטיבי.

ביהדות הגר, היתום והאלמנה נמנים עם החלשים והמקופחים שבחברה ומציינים תדיר נחיתות כלכלית וחברתית. המקרא נחלץ להגנתם של המוחלשים, אלה שאין להם אפשרות להתפרנס ואין מי שיגן על זכויותיהם. חוקי המקרא מרבים באזהרות ובאיסורים על פגיעה במעמדות אלו, ונבואות הנביאים גדושות בתוכחות לחברה ולשופטים על עושק שלהם ועל הטיית דין בענייניהם. "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים . כל אלמנה ויתום לא תענון "( שמות כב). אזהרות כאלה שלא לפגוע בחלשי החברה מעידות על הנטיה האנושית הקיימת להדיר ולפגוע בהם. זו הנטיה להשליך את הצל על האחר המוחלש, וגם לנצל אותו מתוך עמדת כוח חברתית מעמדית. באופן כזה החלשים העניים המודרים מטיחים בפנינו את אשמתנו המתמדת על אי ההתחשבות באחר. כנגד המגמה הכלל אנושית הזו מתריע הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס כשהוא מזהה את פני האחר עם אחריותנו כלפיו.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

אני קוראת בספר בתחושה של עוולה, מחאה, והכרה שזו דרכו של עולם בכל מקום בעולם - ניצול החלשים, חסרי ההשכלה , חסרי עמדה חברתית, וחסרי עמדת ערך חברתי. העמדה כלפיהם היא דה-הומניזציה, זלזול, ביטול, התעמרות, הקטנה, ביזוי. ומעל כל זה אני חשה תחושת חוסר אונים, בידיעה שאין מנוס ממצב דברים זה של ניצול החלשים, שהאנשים הפרטיים והחברה יחד בכל מקום בעולם שותפים בה. ספרן המרתק והחשוב של חסקין וחרובי נכתב מתוך עמדה אמפתית ומוסרית ששואפת לתקן את המצב הזה. אזכיר כאן את דבריה של קרול גיליגן חוקרת המגדר, על הצדק הנשי השונה מהצדק הגברי, בהיותו מושתת על אמפתיה נשית.

אבל גם עלי לספר איך אמי וחברותיה, כשעלו לארץ באמצע שנות השלושים והיו בפלוגת עבודה, נשלחו לעבוד כעוזרות בית אצל האכרות האמידות ברחובות. הן ניקו וכיבסו וגיהצו, (בעוד הגברים בפלוגת העבודה עבדו בשדות ובפרדסים של אותם אכרים, גם הם בשכר ירוד) וכלל לא התלוננו על גורלן, כי ראו עצמן כשותפות בבניית הארץ ולא מנוצלות.

דבר אחר: פסיכולוג מתחיל בשרות הציבורי מקבל לשעה פחות ממה שעוזרת בית מקבלת במגזר הפרטי. מה שהחברה מזלזלת בערכו היא מסרבת לתגמל. ללא ספק הפסיכולוג סופג (בין השאר) את הלכלכוך הנפשי (הצל) של המטופלים וזו עבודה לא נחשבת במבט המדיני, הקולקטיבי ההשגי תחרותי שערכיו משובשים. לא במקרה רוב הפסיכולוגים והמטפלים למיניהם, כולל גננות ועוזרות-גננות, הם נשים, וכלפיהן קיימת עמדת הדרה מתמדת. וכך, בחברה חומרית שערכיה משובשים, לא רק עבודה פיזית פשוטה אינה נחשבת ראויה לתגמול כספי, אלא גם עבודה טיפולית-נפשית-רוחנית-ערכית.

רשימה זו פורסמה בעתון 77 מרץ 2023