צמרת / סיפור קצר מאת כרמלה שטיין

חברי הקהילה | 23/1/2013 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

אל"מ (מיל.) לוקח שאיפה אחרונה ומכבה את הסיגריה, מביט סביבו ובהעדר פח אשפה קרוב מועך את הבדל בעקבו ומשאירו על המדרכה. הוא פונה לעבר כניסת בנין המשרדים האפור ועומד מול הדלת האוטומטית, מחכה לפתיחתה המלאה. מזגוגיתה משתקפות פניו, רציניות ועייפות.

עמדת המודיעין ריקה. הוא פונה למנקה לבן השיער השוטף את רצפת הלובי: "צמרת?", "קומה 4" משיב המנקה במבטא רוסי, "אבל לא לדרוך פה. תלך מסביב". אל"מ (מיל.) מתעלם ופוסע ישירות אל דלת המעלית, מותיר עקבות על המשטח הרטוב.

"צמרת – אבחון ומיון תעסוקתי" מקדם אותו השלט על דלת הכניסה. הוא מוסר את שמו לפקידת הקבלה, מבטו תועה מעבר לכתפה. היא מציידת אותו בשלל טפסים שאותם היא מבקשת ממנו למלא בחדר סמוך. הוא מתיישב וסוקר את הנוכחים בחדר ומסיק במהירות שכולם צעירים ממנו, בגיל ילדיו. הוא משתהה לפני שמעיין בטופס הראשון, כובש רצון לקום ולעזוב.

באי נחת הוא מתבונן בשאלון הפרטים האישיים: למה, לעזאזאל, חשוב להם לדעת מתי סיים את לימודיו התיכוניים? ומתי נולדו ילדיו? הבן, זאת הוא זוכר, נולד כשהיה בתעסוקה מבצעית עם הפלוגה עליה פיקד ולכן לא נכח בלידה. אם כך, זה היה בסוף שנות השבעים. אבל מתי בדיוק? והבת – נדמה לו ששנתיים אח"כ. שוב יצטרך לטלפן לאשתו.

הוא משרבט בחפזון ובתמציתיות את קורות חייו. מדלג על ילדותו ונעוריו כמו על יתר חייו האישיים. מפרט, לעומת זאת, בדקדקנות את מהלך הקריירה הצבאית שלו ואת עיסוקיו לאחר מכן כיועץ בטחוני במדינות שונות באפריקה. כשהוא מסיים הוא מגיש ללא אומר ובמבט חתום את השאלונים לפקידת הקבלה וזו מבקשת שימתין עד שייקרא לראיון.

וכשאשה מזמינה אותו להתלוות אליה הוא סוקר את דמותה הצעירה, נד בראשו כמי שפוגש שוב את הבלתי ייאמן וצועד בעקבותיה כמי שכפאו שד.

"ספר על בית הוריך" הוא מתבקש. "איזו השפעה היתה למות אמך בלידתה אותך?", "איך היו יחסיך עם אמך החורגת?" אל"מ (מיל.) מיישיר מבט אל המראיינת ועונה בקצרה ובחדות. זוויות פיו שמוטות וגופו זע בחוסר נוחיות על הכסא הקטן מכפי מידותיו. חיוכה של המראיינת קופא ודוק של מבוכה נפרש על פניה.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

והשאלות אינן מרפות, כנקישות נקר על גולגלתו: "איזה מתפקידיך הצבאיים היה המספק ביותר?", "מה היה סגנון הפיקוד שלך?"

ואז הופך מבטה רך וקולה שקט יותר: "ספר על אירועים קשים שחווית כלוחם וכמפקד".

ואל"מ (מיל) מרגיש את זרימת הדם בעורק שברקתו: מה היא רוצה ממני? דם ותמרות עשן? הזלת דמעה? הצגת התרככות פתאומית של לוחם ותיק? הוא מכיר את בנות מינה, משקיו"ת ת"ש ודומותיהן. אמפטיה מזויפת וביקורת על גברים שכמותו. מיד עולה בזכרונו קצינת הנפגעים החטיבתית השמנה שהטיחה פעם בפניו שאינו מחובר לרגשותיו. גם את מבטה הדומע ומנוסתה מלשכתו לאחר שענה לה מה שענה הוא זוכר, הפעם בחדווה.

נו, מה יתן הפעם למראיינת? את זעקות הפצועים בחווה הסינית? את שוועת מפקד המעוז שמעולם לא נענתה? את עיניו המתחננות של חייל שריטש את רגליו בתאונת מיקוש?

"לא היו כאלה" הוא פוסק מבלי להסיר את עיניו ממבטה התוהה עד שהיא משפילה אותן וחוזרת לניירותיה. וכשהיא ממשיכה ו"חופרת" ובפעם השניה מתבלבלת בין מפל"ג למפק"צ – הוא משעין זרועותיו על השולחן, מקרב את כתפיו לעברה, נועץ מבט ואומר : "מיידלע, בפעם הבאה תעשי שעורי בית לפני שאת פותחת את הפה". היא מרתיעה את גווה לאחור והוא מכנס בתנופת זרוע את צרור המפתחות ואת הטלפון המונחים על השולחן ועושה דרכו אל מחוץ לחדר. כשהוא עובר ליד פקידת הקבלה ופניו החוצה היא קוראת לעברו: "אתה עושה הפסקה? אל תשכח – עוד חצי שעה יש תרגיל קבוצתי".

הוא נושם בכבדות, ליבו הולם בחוזקה. כבר ברדתו במעלית מתפשטת המועקה בחזהו ככתם על גבי בד. שוב "פישל". שוב הניח לגאוותו הארורה להכשילו. הרי הוא כל כך מעוניין במישרה: תפקיד של מנכ"ל עיריה אינו מתפנה חדשות לבקרים והשנה האחרונה, שבה לא היה מועסק, העמיקה בו את תלמי המרירות.

הוא מתיישב על גדר האבן הנמוכה התוחמת את שביל היציאה מהבנין, בצל עצים ננסיים הצומחים מאדניות גדולות. כתפיו שפופות. הוא משתהה ואינו מטלפן לאשתו. גם הבוקר הפצירה בו שישלים עם הכורח לעבור את תהליך המיון ושישלוט ברגשותיו. היא שותפה לדעתו שהתהליך מיותר לחלוטין במקרה שלו, קצין בכיר ומנוסה שהוכיח יכולות מעולות לאורך שנים, אך הזמנים השתנו, חזרה ואמרה, ואין לו ברירה אלא להשלים עם תאטרון האבסורד הזה.

"ברוסיה אני פרופסור לכימיה" הוא שומע קול מאחוריו. הוא מסתובב ורואה מאחורי שורת העציצים את המנקה, נשען בגופו על עגלת הנקיון העמוסה מיכלי ניקוי. מטאטא ומגב מחוברים לדפנותיה ומתנוססים כשני תרני ספינה. "לבורטוריה גדולה" הוא ממשיך "הרבה סטודנטים. הרבה רספקט.

פה בארץ אני מנקה. אותו דבר. הכל אותו דבר. שם חלוק לבן. פה חלוק לבן. שם אני אומר לסטודנטים בלבורטוריה: תיזהר, אל תעשה ככה. פה אני אומר לאנשים: אל תכנס לשירותים. רצפה רטובה. לחכות! פה אפילו יותר טוב: שם צריך לחכות הרבה זמן לתוצאות של האקספרימנטים – חודשים, אולי שנים. פה – אני מנקה בית שימוש בחמש דקות וישר רואים תוצאה. יש סטיספקציה מהר."

שרירי פניו של אל"מ (מיל.) מתרפים. הוא מחייך ומושיט את קופסת הסיגריות למנקה. לרגע יורדת עליו שלווה. שוב אין הוא שומע את הלמות ליבו. הוא שוקל אם לעלות שוב ל"צמרת", להתנצל ולבקש הזדמנות לראיון שני אך במחשבה שניה מבין שהרושם ממנו כבר נקבע והמשרה חמקה מידיו.

המנקה מזדקף ומבקש ממנו לשמור לרגע על עגלת הנקיון עד שיחזור מהשירותים.

גבר מעונב, תיק עור תחת זרועו, מתקרב בצעדים מהירים. עיניו סוקרות בבהילות את תיבות הדואר שליד הכניסה. "איפה כאן צמרת?" הוא שואל, מתנשף, את אל"מ (מיל) הנשען בגבו על עגלת הנקיון. "קומה ד" עונה האל"מ, זיק שובבי בעיניו העייפות - "אבל אל תדרוך פה. תלך מסביב. רטוב".