אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי...
עמית פכלר | 21/6/2010 | הרשמו כמנויים
פולנים, לא חשוב מאיזו עדה, מתאפיינים בשתי תכונות בנוגע לאשמה: האחת, הם מעוררים אשמה בסובבים אותם ("תעשי מה שאת רוצה, ממילא את לא מקשיבה לי..."); השניה, אסור לבוא אליהם בטענות ("תכעסי, תכעסי, הרופא אמר שזה מסוכן ללחץ-דם שלי, אבל תוציאי את מה שעל הלב שלך..."). בואו נתעכבר רגע על הדינמיקה: כשאדם מרגיש אשמה שמאיימת לכלות אותו, הוא יכול (בהזדהות השלכתית, פאסיביות אגרסיבית ועוד שמות) לעורר בזולת אשמה, וכך הוא ייפטר מהג'יפה של עצמו. אם כועסים על 'פולני' שכזה, מסתכנים בלהרוג אותו. מאידך גיסא, הפולני לעולם לא יבקש סליחה, כי ישתמע ממנה שהוא אשם בפגיעה במישהו, וההכרה בכך בלתי-נסבלת עבורו. הפולני יעדיף תמיד להיות בעמדה של קדוש וצודק (מכאן שישו היה פולני גם הוא).
מנגד, יש את המכורים לאשמה: הללו מתענגים על חטאיהם, דשים ודשים בהם ללא הפסק, הוי, כמה שאני נורא, הוי, איך יכולתי לעשות את זה...?! במקום להביט בהווה ובאפשרויות התיקון, הם תקועים באשמתם. על אלה ממש קשה לכעוס, כי הם כבר עושים את כל העבודה.
מה יש לפסיכואנליזה להציע לנו בהבנת האשמה? אז זהו, שלא הרבה, לדעתי. פרויד ניסח את האשמה האדיפאלית: מפנטז על להרוג את אבא ולקחת את אמא? הסופר-אגו כבר יראה לך מה זה. הבעיה עם אשמה אדיפאלית היא שהיא מתבססת על פנטזיה יותר מדי. בשיח הפסיכואנליטי העכשווי, פחות אופנתית מפעם. ובצדק. מלאני קליין תרמה את האשמה הדיכאונית: אחרי שפיצלנו את העולם והיינו סכיזואידים ופרנואידיים, מגיע תור הדיכאון. איך יכולנו לרצות להרוס את השד שופע-החלב הזה? לא יפה. ויניקוט קרא לעמדה הזאת "היכולת לאכפתיות" וראה בעמדה הדפרסיבית את תרומתה הגדולה ביותר של קליין לפסיכואנליזה, המקבילה בחשיבותה לתסביך אדיפוס. אשמה זו נחשבת מניע בריא לתיקון, כלומר פיצוי, חמלה ונתינה לאדם שפגענו בו בפועל או בפנטזיה לא-מודעת. לעניות דעתי, גם האשמה הדפרסיבית, כמו תסביך אדיפוס, אינה מסבירה פרומיל מהמצב האנושי.
לעומת זאת, "אשמת השורד" היא תופעה שבעיני אינה מקבלת התייחסות מספקת: השאלה מדוע מתייסרים על ה'חוצפה' לחיות כשמישהו קרוב מת, טרם זכתה למענה הולם. אמנם, פרויד ניסה להסביר את היסוסיו של המלט בכך שדודו מילא את משאלתו הסמויה לרצוח את אביו. כלומר, שוב אדיפוס. אך לעניות דעתי יש כאן מנגנון אחר, שארחיב אודותיו בהזדמנות. הפעם ארמוז רק שהתשובה קשורה בעיני למשחק-סכום-אפס (לא-מודע כמובן) שאנחנו משחקים עם מלאך המוות, או עם אלות הגורל. אשמת השורד עומדת לדעתי בבסיסן של אשמות יומיומיות, מייסרות לא פחות. קחו למשל את היום שבו יגיעו ההודעות לגבי המתקבלים למגמה הקלינית (ראו גם בבלוג של אביגיל לב); איך יביטו הזוכים המאושרים בעיניהם של המאוכזבים? כאן מתערבבת האשמה עם הסכנה המתעוררת מצד אלה שמקנאים (ע"ע): איך יוכלו לפרגן מבלי לרצות להרוס? אפשר לקרוא לכך אשמת המנצחים ("סליחה שניצחנו"). ואם נתבונן בתגובות של אנשים למותו של קרוב, נפגוש אשמה רבה, גם אם זו אינה מוגדרת ככזו: חוסר-האונים מול המוות, והאשמה המתעוררת לנוכח האשליה שניתן היה למנוע ("אם רק הייתי עונה לו לטלפון במקום לסנן אותו בלילה ההוא...")?
בכלל, אשמתם של אלה שנשארו בחיים היא דבר דיפוזי ולא ברור לרוב. בולבי מצטט את ג'יימס בן השש שאביו מת: "אני נורא ואיום ואין לי מושג למה". כדי שיהיה לו מושג למה, ג'יימס נעשה ילד אלים ומופרע – מצית כיסא בבית הספר, מתעלל בחתולים, יוזם קטטות. פרויד קרא לכך "הפושעים מחמת תודעת-אשמה": אלה שרדופים על-ידי אשמה קמאית (שנשענת על פנטזיה אדיפאלית, כפי שפרויד התעקש, וזאת, לדעת פרשנים, היתה הנקודה העיוורת שלו); הם אינם יודעים בשל מה הם רדופי-אשמה, וכתוצאה מכך מתנהגים בצורה שבה יצדיקו במודע את הצורך שלהם בעונש. זהו מנגנון מסוכן שעלול להוביל המוביל לעבריינות ולרצח, אבל הברירה – להשתגע או להתאבד – גרועה יותר מנקודת המבט הנפשית שלהם.
אשמה על מות אדם קרוב יכולה להסביר הרבה מהאשמות הטריוויאליות והשגרתיות. הנה דוגמא, ואזהרה לבעלי החשיבה הקונקרטית: מדובר בדוגמא מופשטת של תהליכים לא-מודעים! אנטון בסיפור 'פצפונת ואנטון' של אריך קסטנר, בורח מהבית כשהוא מגלה ששכח את יום הולדתה של אמו. אנטון הוא ילד חד-הורי. אם נתיימר לעשות לו אנליזה בגרוש, אפשר להגיע לדינמיקה הבאה: אבא איננו; מי אשם בכך? בטח אנטון בעצמו; עכשיו עליו להישמר מכל משמר: כל טעות מצדו, כל פגיעה באמא, תהיה הרת-אסון, כי כבר גרם למותו של אדם אהוב. אנטון מתפקד כבן-זוגה של אמו. הוא אחראי לשלומה הנפשי (בקיצור, ילד הורי, ראו להלן). כששכח את יום הולדתה בגד בייעודו ובה, לא פחות. הוא גוזר על עצמו גלות (בורח מהבית). באופן דומה, אנשים רבים מגיבים באשמה קיומית לטעויות פעוטות של עצמם ("תפסיקי, תכף תגידי גם שאני רצחתי את ארלוזורוב!"). אני מכנה אשמה כזאת, שהוצאה מהקשרה, בשם 'אשמה מותקת' (displaced guilt).
אגב, לנוכח אדם המייסר את עצמו באשמה, אנחנו נוהגים לנקוט טקטיקות שנועדו להרגעה מיידית ("אתה מגזים, יש הבדל בין אשמה לאחריות..."). למעשה הדבר נובע מהקושי שלנו לעמוד מול תועפות האשמה של הזולת, שמא ניזכר באשמות הלא-מודעות שלנו (די, נו, אצלך לכל אחד יש 'תועפות אשמה לא-מודעות'...). פרויד נקט גישה אחרת: "כאשר המטופל שלנו סובל מרגשות אשם, כאילו ביצע פשע חמור, לא נמליץ לו להתעלם מייסורי המצפון שלו... שכן הוא עצמו כבר ניסה לעשות כן ללא הצלחה. תחת זאת אנו מזכירים לו שתחושה כה חזקה ומתמשכת מבוססת, מן הסתם, על משהו אמיתי שניתן אולי לגלותו" (לשאלת האנליזה בידי מי שאינם רופאים, בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי, עם-עובד, 2002, עמ' 153-4. מגרמנית: ערן רולניק). במילים "משהו אמיתי" מתכוון פרויד שוב לתסביך אדיפוס, אבל אנחנו יכולים להחיל זאת על טראומה ממשית. אפשרות נוספת להגיב נכון לאדם רדוף-אשמה, היא להמשיך להקשיב לו (קשה להתגבר על הצורך להפיס את רוחו, אבל זה המענה היחיד היעיל בעיני).
סוג נוסף של אשמה הוא אשמה הורית. כדברי פרופ' רות שרבני, 'אתה הורה, משמע אתה מרגיש אשם'. זה נכון שבעתיים כשקורה משהו רע לילד שלך, למשל, כשהוא נופל למשכב. שמעתי על מחקר שגילה כי תלונות שהגישו בני-משפחה להנהלת בתי חולים כלליים בוטלו באחוזים גבוהים לאחר שהרופאים קיבלו על עצמם אחריות לפאשלות. איך מסבירים את זה? לדעתי, יש כאן דינמיקה של יכולת לשאת באשמה: חלק גדול מהתלונות (בצד טעויות רפואיות ממשיות) נולד אולי מאשמה של בן-משפחה בגין מצבו הבריאותי של הקרוב לו; קשה להכיל אשמה זאת ולכן היא מושלכת החוצה, מגולגלת על הצוות המטפל; ברגע שהרופא נוטל על עצמו אחריות, אשמתו של בן-המשפחה זוכה למעשה להכלה. אשמתו פוחתת, הוא נרגע, ומוכן למשוך את התלונה.
ומאשמה הורית – לאשמתם של הילדים ההוריים, קרי: אשמת המטפלים. לפי הרולד סֵרלס, אנשים בוחרים במקצוע טיפולי כתוצאה מדיאלוג פנימי מתמשך שיש להם עם רגשות האשמה שלהם (דבר שניתן לומר גם על שופטים, לדעתי). אשמה על שום מה? על שום לא הצליחו להציל או לרפא את ההורה החולה. ואין פנטזיית הצלה בלי אשמה בסיסית. בצד אלטרואיזם וחמלה נטו (לא מובן מאליו!), זה גם היסוד המשותף באישיותם של גיבורים כגון סופרמן, באטמן, ספיידרמן, לוק סקייווקר, הארי פוטר ומרקו ('הלאה – אל המרחק, אמא – שם במרחק!'). כל רודפי-הצדק הללו הנם בין היתר רדופי-אשמה (כולם יתומים במובן מסוים). אבל מעברו השני של העיסוק הטיפולי נמצאת האשמה שנבראת בקליניקה, במגע עם מטופלים: זאת אשמה כפולת-פנים, שקשורה לנושא המבאס של גבולות. מצד אחד, אם ננקוט גמישות, חשיפה-עצמית, חילופי מתנות, עצות וכד', נחיה בפחד מניידת המשטרה הפסיכואנליטית, בה נוהג שוטר עם זקן לבן וסיגר שמדבר במבטא וינאי (למען הדיוק ההיסטורי כדאי לזכור שהוא עצמו לא הקפיד כל-כך בפועל). מצד שני, אם נציב גבולות ונאכוף אותם – נעמוד בזמנים, נזכיר שמגיע לנו תשלום בעד הטיפול וכיו"ב, הרי שאנחנו נוקשים, אטומים לצרכי המטופל, שלא לומר אלימים (מה זה "נאכוף אותם, עמידה בזמנים"... מה זה פה, טירונות?!). כפי שניסחה זאת רות שרבני, קשה להיות אמא רעה-דיה. וכך נדונו להרגיש אשמה כתוצאה מבחירות רבות שאנחנו עושים בקליניקה.
זהו. אתם מוזמנים להגיב.
או שלא. אני כבר אשב לי לבד בחושך...
