'השיח העכשווי של הגבולות הברורים'...?
עמית פכלר | 23/1/2022 | הרשמו כמנויים
הדברים שלהלן נכתבו כתגובה לרשימתו החיונית והאמיצה של ד"ר אילן טבק-אבירם: ה-METOO של המטפלות והמטפלים, ומומלץ לקרוא אותה כאן:
https://www.hebpsy.net/....asp?id=5703
להלן מחשבותי בעקבות דבריו של אבירם, מנוסחות בגוף שני:
1. אתה כותב כי אין בכוונתך "לבקר את תהליך ההדרכה שליווה את הטיפול ההוא בהקשר של ההערות המיניות" שספגת מן המטופל. למעשה אתה מותח ביקורת מוצדקת ביותר על הדרכה כזאת, ובכך עושה בעיני שירות חשוב למדריכים בפסיכותרפיה, למודרכיהם ולמטופליהם. האם המדריך/ה היה מפרגן למודרך אילו, בתהליך מקביל, המודרך היה פוגע במדריכו באותו אופן, נניח, מכנה אותו "סוכריה"? אם כן, אנחנו בבעיה. ואנחנו אכן בבעיה. נחמד מאוד שכולנו מדקלמים מתוך שינה את משנתו של ויניקוט בדבר חשיבות שרידתו של המטפל נוכח התקפות המטופל - בעיני, ללא ספק מן התרומות הגדולות ביותר של הפסיכואנליזה להבנת טיפול ויחסים בכלל - אבל לא הכל הולך.
מייקל אייגן (2001/2014: קשרים חבולים, סדרת פגישות בהוצאת כרמל, תרגום אודי הררי, פרק 5, עמ' 129-147) מספר בגאווה כיצד הנחה מודרכת להמשיך להרגיש מחוללת כשהמטופלת נהגה לצלם אותה בסוף כל פגישה. חס וחלילה שלא להציב אולטימטום למטופלת שעלולה לעזוב את הטיפול לאלתר. ואם היה מדובר במטופל גבר, והוא לא היה שולף מצלמה אלא את אבר מינו, או אם המטופלת היתה נוגעת בחזה של האנליטיקאית בסוף כל פגישה - גם אז אייגן היה ממליץ להתמקד ברגשות האנליטיקאית במקום לעצור את ההתעללות בו-במקום? כשהעליתי שאלה זאת בפורום שכלל מדריכות בכירות, נתקלתי בתגובה שהותירה אותי פעור-פה: 'זה לא אותו דבר! אתה לוקח את זה למקום המיני! אולי אתה לא היית עומד בכך, אבל המודרכת של אייגן יכלה להכיל את זה וזה מה שהמטופלת היתה זקוקה לו באותו שלב'. האמנם אני לוקח את זה למקום המיני? האם אמירתה של המודרכת לאייגן כי היא מרגישה מחוללת משאירה מקום לספק? אמירות כגון אלה שציטטתי מעידות על עמוד שדרה מקצועי עקום ואחראיות לגידול דורות נוספים של מודרכים אובדי-דרך - ולפרקטיקות של תת-החזקה של מטופלים, אשר לא יזכו לעזרה בניסיונותיהם להיחלץ מדפוסי יחסים חולניים. הגיע הזמן להתעמת, כמו ב-CBT, עם האמונה השגויה לפיה הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות - למטפלת או למדריכה שלה! - הוא שהמטופל יעזוב; זה כמו לומר שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאישה מוכה הוא שבעלה המתעלל יעזוב. לא ולא: הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות הוא הנצחת יחסים חולניים באיצטלא של 'צורך המטופל'.
2. מארשה לינהאן, מייסדת הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי להפרעות אישיות גבוליות, כותבת כמוטו לספרה מ-2014, "מדריך למיומנויות DBT", כי "אני מזכירה [לתלמידים שלי] כי אם ברצונם לדאוג לעצמם על חשבונם של מטופליהם, הם במקצוע הלא-נכון". האמנם הם אלה שבמקצוע הלא-נכון? גם במצב חירום בטיסה יש לוודא שההורה נושם לפני שיחבר מסכת חמצן לילדו, אחרת לא יישאר מי שידאג לילד. מרוב היקסמות מעמדתם הקורבנית של מטופליה ושאיפה להקרבה עצמית על מזבח הטיפול, מחמיצה לינהאן את העיקר הנפשי: המטופל, גם ובעיקר כזה שסובל מטראומה מורכבת מלווה באובדנות, פונה כדי ללמוד ולתרגל את האפשרות להיות אדם טוב יותר לעצמו ולאחרים. ודוק: לעצמו ולאחרים, לא לעצמו או לאחרים, כי אין דבר כזה בחיי הנפש האמיתיים. לכן, פגיעה מצד המטופל במטפל היא גם פגיעה של המטופל בעצמו. נכון, בטיפול ישתחזרו בהכרח גם יחסים פוגעניים, והמטפל צפוי למצוא את עצמו בעמדת הקורבן מול תוקפנות המטופל (ראו בהקשר זה את הפרק המעולה של מסלר דייוויס ופרולי: Eight transference-countertransference positions, בתוך: Treating Adult Survivors of Childhood Sexual Abuse, 1994: Analytic Press). אבל חייב להיות גבול גם למימוש של הדינמיקה הזאת, אחרת המטופל מקבל מודלינג שינציח את אינטראקציות האביוז שלו - אינטראקציות שהביאו אותו לפנות לטיפול מלכתחילה.
אתה מצטט את הרבסט, אשר כותבת, לאחר שהותקפה מינית על ידי מטופל: "נכפה עלי לנטוש את עמדתי כמטפלת ובאופן זמני לשים בראש סדר העדיפויות שלי את עצמי ואת צרכי על פני צרכי המטופל"; זה טקסט שמושפע מרוח לינהאן, אייגן ואחרים, רוח אשר כאז כן עתה סובלת ממשאלות מזוכיסטיות מצד המטפל (ראו: ראקר, "הטכניקה הפסיכואנליטית והמזוכיזם הלא מודע של האנליטיקאי", בתוך: העברה והעברה-נגדית, פרק 7, 2010, תולעת ספרים: 196-202) ומהעדר הסכמה על גבולות ברורים בטיפול. הרבסט צדקה בצעד שנקטה אך טועה בהמשגת ה"דילמה": אין דילמה. אין כאן שום נטישת עמדתה כמטפלת. מבחינה אתית וטיפולית, הצורך העמוק של המטופל אינו עומד בסתירה לצורך העמוק של המטפלת: כבוד הדדי לגבולות הנפשיים והפיזיים, גבולות שבתוכם יימצא חופש להתפתח, ליצור, לאהוב, ולשאת את היותם של הגבולות בלתי-נסבלים לעתים. מתפקידם של מדריכיה של הרבסט היה להבהיר זאת - ולהדגים זאת באופן שבו הם מובילים את סיטואציית ההדרכה. תירוצים, רציונליזציות, ג'ינגלים שחורזים יחד 'ויניקוט', 'רגרסיה לתלות', 'אייגן', 'לינהאן' וכיוצא באלו, לא יועילו למטופל, לא יועילו למטפלת. לא יועילו גם למדריכה.
3. אתה כותב "התקופה היתה אחרת והשיח העכשווי של הגבולות הברורים יותר היה אז פחות מוכר". הלוואי. השיח העכשווי, בחוגים רבים, מעודד טשטוש גבולות מוחלט; לאחרונה כתב לי פסיכולוג בכיר שהערכתי מאד, כי יחסי מין בטיפול אינם דומים כלל לאונס, ולראייה - יש יחסים כאלה המסתיימים בנישואין, ולכן - וזה כבר הניסוח שלי בפרפראזה על דבריו - מי אנחנו שנתערב בכוונותיו של קופידון. התחום שלנו פרוץ. הקריאה לגבולות ברורים נתקלת באותן התנגדויות המאפיינות חברה במשבר. מה שנתפס כטוב, לגיטימי ובריא במלחמה במגפה נשימתית או בהתחממות הגלובלית, נתפס כמנוכר, מאשים-קורבנות ורע כשמדובר במלחמה במגפה הנפשית של העדר גבולות ברורים בין אדם לחברו, בין מטופל למטופלו. מהפכת מי-טו היא אחד הצעדים החשובים בתולדות האנושות בדרך לתיקון המעוות ביחסים בין בני אדם; כמה מאות יחלפו עד שיישמו אותה גם בתחום הפסיכותרפיה?
4. לסיום: הנטייה להקריב את עצמנו לטובת הטיפול היא חלק ממשאלתנו להושיע, ובלעדיה לא נקום בבוקר לעבודה. מי יעזור לנו לווסת את הנטייה הזאת? מי ישמור על המטפלים? ברוח קריאתך לקולות נוספים ומרחב חדש לשיחה בנושא, אציע למדריכים ולמטפלים שמתבלבלים בין עמדה טיפולית לקריסה קורבנית: אם זר קוצים כואב זה מה שאת אוהבת, תשקלי מחדש של מי באמת הצורך.
