איזה פנים יש למשאלה?
פרופ. עמיה ליבליך | 6/7/2012 | הרשמו כמנויים
במסגרת תפקידי החדש כנשיאת המכללה האקדמית לחברה ואמנויות,( www.asa.ac.il) אני מלקטת חומרים על קו התפר בין פסיכולוגיה ואמנות. אני לומדת את הקיים, ושואלת את עצמי ואת חברי כיצד אפשר לטפל, ולקדם נושאים חינוכיים או חברתיים, באמצעות האמנויות. וכך, קיבלתי מעידית פורת, (אוצרת ומטפלת) עבודה שאצרה בשם "עם הפנים למשאלות". בצורתה המודפסת מ-2007, העבודה מציגה צילומי פנים של ילדים שעשה הצלם אליסף קובנר, ורשימה של משאלות שהביע כל אחד מהילדים המצולמים ברגעים שקדמו לצילום. העבודה נעשתה בבית הספר היסודי ברנר שבדרום תל אביב, במסגרת פרויקט "קרוב1" שמטרתו הייתה ליצור דיאלוג בין אמן לקהילה במרחב העירוני של תל אביב-יפו. במסגרת זו, לפי דבריה של האוצרת, זה היה פרוייקט ראשון בחציית הגבולות שבין הקהילה והאמנות, גשר על פני פערים של שפות ותפישות עולם.
במסגרת הפרויקט המוצג בספר נאה, מתעמקים היוצרים במשאלותיהם של ילדים קטנים, בחלומותיהם ובאפשרות למימושם. מוצגים בו צילומי תקריב של פניהם של 218 ילדים, תלמידי בית ספר יסודי, ובנפרד – המשאלות הפשוטות שהביעו במילים ברגע שלפני הצילום. וכך, משמרת הבעת הפנים המצולמת משהו מהחלום, החזון העתידי, התפילה או השאיפה שהציג הילד זה עתה. מבע העיניים וחזות הפנים מצביעים לרגע עדיין על הנעדר, הנכסף, המדומיין, שאותו העלו זה עתה במילים. זהו, אם כן, פסק זמן מצולם שבין החלום הפרטי לבין השגרה היומיומית של חצר בית הספר בהפסקה.
באופן קונקרטי מה שעשה קובנר היה לפגוש כל ילד בנפרד לצילום על רקע קבוע, מפגש אינטימי חד פעמי, בו הציג לילד שאלה תמימה: "מה החלום שלך?" "מה היית רוצה שיקרה?" "יש משהו שאותו היית מבקש במיוחד?". ברגע המענה, הפנייה פנימה לעולם המשאלות, משתנה מבע הפנים, וכמו שכותבת עידית פורת בהקדמתה "המתח בפניהם נרפה, המבט הפזור נאסף, העיניים נפתחות במלואן ומביטות קדימה". ובמילים של האמנים: "איזה פנים יש למשאלה?" הצילום מנציח את רגע השמחה של הילד שזכה בתשומת הלב של האמן ומצלמתו, את הפנטזיה שעליה הוא הוזה, ויחד עם זה את ההעדר של אותו מושא כיסופים שהוא בינתיים רק בחלום.
גם ללא המילים הנוגעות ללב שנאספו מפיהם של 218 הילדים, התפעמתי מהצילומים הנפלאים, מהמפגש בין האמן והילד, המבע, האמנות והשפה. אך מסתבר שלפרוייקט זה שני נדבכים נוספים - מפגש קבוצתי של ההורים והילדים המצולמים, סדנה שבה התבקשו ההורים להביא מאלבום התמונות הפרטי שלהם צילום משפחתי אחד, ולכתוב על הרגע בו צולמה התמונה. כל זה מעשיר את תכנו של הפרויקט הפסיכולוגי-אמנותי הזה, ומרחיב אותו למסגרת המשפחתית, וממנה אל הקהילה כולה.
אנו כפסיכולוגים מורגלים יותר להתבונן בתכנים מאשר בצורות. אגיד איפוא כמה מילים על תכני המשאלות המודפסות במרוכז במרכז הספר. לא ערכתי ניתוח איכותני שיטתי, אף על פי שניתן לעשות זאת, אך במבט חפוז אני יכולה לומר כי הקטגוריה הנפוצה ביותר בתשובות הילדים עסקה בחלומותיהם המקצועיים. כ-30 מקצועות שונים הוזכרו בחזון העתידי של הילדים, החל משוטר, חייל וכבאי, דרך עורך-דין-המרוויח-המון-כסף, ושוב ושוב כדורגלן ידוע (בחו"ל!), כדורסלן מצטיין, דוגמנית, שחקנית, רקדנית וזמרת. יש שאמרו פשוט: להיות מפורסם. יש שבחרו במקצועות אקדמיים כמו מורה, רופאה או וטרינר. היו משאלות צנועות: להיות ספרית, ספרנית או טכנאי. היו דמיוניות: קוסמת. והייתה גם ילדה בכיתה ה' שכתבה ש"הייתי רוצה להיות ראש ממשלה, אבל אני לא חושבת שאהיה"...
קטיגוריה נפוצה מאוד נוגעת במצב הכלכלי של הילדים, וחלומם להגיע לרווחה גדולה מזו שקיימת בביתם. היו שדיברו במפורש "שאהיה עשירה", "שאהיה מיליונרית" או "שאמא תרויח הרבה כסף", ויש שציינו בחלום זה את כל המשפחה - שלמשפחה יהיה כסף רב. הצרכים המטריאליים התבטאו גם ברשימה גדולה של חפצים שעליהם חלמו הילדים: החל מאופניים, סוס או מטוס פרטי, מכונית-משלי-כשאהיה-בן-16, כדורגל, שמלות, בובות, ממתקים ומשחקים, וכלה במחשב משלי (אפילו מחשב דק!), טלויזיה משלי, וחדר משלי.
הילדים שכללו במשאלתם את המשפחה לא הציגו רק חלומות על רווחה כלכלית, אלא גם, לעיתים קרובות – שבני המשפחה יהיו בריאים ושמחים, שיצאו לחופשה יחד, ובאופן רווח – שיהיה לי אח או אחות חדשים. דומים לאלה משאלות של ילדים רבים לזכות בכלב או חתול לטפל בו.
במעגל רחב יותר, היו ילדים שהתייחסו לכל המדינה: אלה אמרו כי המשאלה שלהם שיהיה שלום, ביטחון, ושלא יהיו יותר פיגועים. ילדה אחת אמרה שחלומה הוא שיימצא בית לכל חסרי הבית. אלטרואיזם ניכר גם אצל ילדה אחת שמשאלתה היא שהתוכי, שאבד לחברתה, יחזור אליה.
לבסוף אולי מעניינת ההבחנה בין ילדים ריאליסטיים מאוד המבקשים "שאלמד טוב ואצליח", "שיהיה לי יותר קל בלימודים", "שיהיו לי הרבה חברות", לבין חבריהם בעלי הדימיון הנועז החולמים לטייל בעולם, לעוף כמו ציפור, לטוס לחלל, ואפילו שיהיה לי כוכב משלי. וישנם גם המוזרים ממש, (שהזכירו לי כמה מהפנינים של "היפה והחנון" בטלויזיה השבוע...) כמו ילדה בכיתה ב, שאמרה שמשאלתה היא " שיום השואה יגיע עוד פעם כי זה כיף שיש את הצפירה". באמת כך אמרה? אבל היא יחידה בכל 218 הילדים שאי אפשר כלל להזדהות עם בקשתה.
בקיצור, פרוייקט מבורך, ואני שמחה שגיליתי אותו, וביליתי איתו מעט, מה שמוביל למחשבה החיובית שהמון דברים טובים ונבונים נעשים ברמה הקהילתית בארץ, ולעיתים קרובות רק המעורבים בהם ישירות יודעים על קיומם.
