ערב עם סלבאדור מינושין
פרופ. עמיה ליבליך | 14/5/2010 | הרשמו כמנויים
זה היה אמש, ואולי עוד מישהו-מישהי יכתבו על כך כאן. במכללה האקדמית של תל אביב -יפו, (בה אני מרצה בשנים האחרונות) התארח מינושין הידוע, מעמודי התווך של הטיפול המשפחתי, ומרגש כמוהו - יוני ריכטר, שהוזמן ככובב נוסף והשמיע שלושה שירים לקהל. מספר ענק של פסיכולוגים ועובדים סוציאלים גדשו את האודיטוריום החדש. כולם רצו להיות שם, לשמוע.
הערב התחיל רע מאוד - התקהלות תוססת וכועסת של כל האורחים שניסו לקבל את תווית הכניסה שלהם, התנפלות של שוק כמעט, בסירוב מוחלט לעמוד בתור ולהתנהג בשקט. תלמידת המכללה שגוייסה לסדרנות לא עמדה במשימה, עד שהגיעה פרופסור רבקה יעקובי ובקול גדול השליטה מעט סדר בקהל הסורר. אמרו שם בתור כי מאז מדונה לא נראתה התקהלות כה נרגשת, בודאי לא של מטפלים.
אבל הבלגן חלף, ומה שהיה בתוך האולם היה באמת כדאי לחוות. מינושין, שהוא היום כמעט בן 89, נראה מצויין ומתפקד בבהירות מפתיעה. המטפל הידוע, שמוצאו מארגנטינה וכבר שנים ארוכות הוא פועל בארצות הברית, התגורר - כפי שידוע לרבים - פעם בארץ, לחם במלחמת השחרור, היה חבר קיבוץ נגבה כמדומני אף ויודע מעט עברית. הוא סיפר את הביוגרפיה המקצועית שלו שאותה הוא מציג כקשורה הדוקות להיותו יהודי, בן מיעוט. הוא מייחס את אישיותו וערכיו לכור מחצבתו, לילדותו ולחינוך שקיבל כבן בכור למשפחה רחבה ומגובשת. דרך הביוגרפיה הפרטית סיפר על התמורות שחלו בעבודת המטפל המשפחתי. הוא ציין בהומור רך כי הוא השורד היחידי מדור הנפילים שהקימו את התחום הטיפולי הזה, וכי נבואתוו שעד המאה ה-21 יהיה כל הטיפול הנפשי משפחתי - התבדתה, אך עוד חזון למועד. ההומור שהיה מכוון לא מעט אל עצמו הוא חלק מהתכונה העיקרית שקלטתי מדבריו - צניעות אמיתית, העדר כל אגו או שחצנות בנוגע להשגיו ומעמדו. יחד עם הצניעות היה חשוב לשמוע על השינויים שתאר במהלך האמונות והפרקטיקות שלו, למשל במה שנוגע למקומו של ההווה לעומת העבר בהבנת ההפרעה במשפחה. הוא הצביע על היכולת ואולי אף ההכרח להשתנות ולא לדבוק בעמדות הקודמות שהצהרת עליהן -שעור חשוב לכולנו.
בקהל היו המון חסידים של המרצה - אנשים שעבדו במחיצתו, למדו אצלו, התייעצו איתו ואולי אף טופלו על ידו; אנשים שזכו לקבל ממנו מלגות השתלמות ושינו על ידי כך את חייהם; כאלה שקראו את ספריו והם מלמדים ולומדים את תורתו; רבים שראו את הסרטים בהם הוא מדגים את עבודתו; וסתם אנשי בריאות הנפש שעבורם הוא שם ששווה לעמוד בתור כדי לשמוע את דבריו ולראותו. זו הייתה השראה לכולם לראות אותו מפקד כפי שהוא בגילו המכובד.
אולם, אוירת ההערצה המופלגת שבקהל, מחיאות הכפיים בעמידה, הביכה אותי במקצת - ואני מנחשת שאף אותו. אני חוששת מתסביך הגורו, מעבודת אלילים, כפי שכבר בטאתי לא פעם. הפרדוקס הגדול הוא שדווקא מול צניעותו המיוחדת עולה תגובת ההערצה שהוא מעורר. נכון, גם אצלי.
גם אני השתשתפתי בסדנה אחת בהנחייתו בארצות הברית, לפני למעלה מ-30 שנה. הוא היה אז גבר חזק בעל קול סמכותי והמשפחה שהוא טיפל בה מעבר לראי בזמן שצפינו קיבלה ממנו המון הנחיות מפורשות מאוד. היו שראו בו אדם מפחיד אפילו. האם זוהי הזקנה או חכמת החיים המצטברת שהביאה אותו לעמדה המתונה והרכה ששידר אמש? ובכל זאת העוקצנות ורמזי המניפולטיביות הציצו מפעם לפעם ממחבואם. האדם משתנה וגם לא משתנה, כנראה.
בשבילי היה הרגע החזק כשאמר משהו על היותו במיעוט לא רק כיהודי וכמהגר, אלא גם בתחום המקצועי, לפחות כשהתחיל ודרש לשתף את כל המשפחה בטיפול במי שהוא לכאורה נושא הבעיה. היותך במיעוט מכריח אותך להתחייב יותר, לשים לב, להקדיש את מרצך לעניין פי כמה ממה שעושות קבוצות הרוב - שאם לא כן, אין לך סיכויים. כבר פעמים רבות שמעתי זאת, אולם אמש "נפל האסימון" - כשקלטתי גם עבורי את הכוח שבהיות במיעוט, נאבק על דרך. הבטחתי לעצמי לנסות, החל מרגע זה, לא להתלונן על היותי במיעוט כזה או אחר. יש להניח שלא אעמוד בהבטחתי.
