על מגילת רות שנהוג לקרוא בחג השבועות
רות נצר | 25/5/2012 | הרשמו כמנויים
מסופר על אנשי בית לחם: ותהום כל העיר – "הזאת נעמי"?
ובועז שואל את נעריו: "למי הנערה הזאת"?
כדי להכיר את הנכרי צריך לשאול מי הוא, מהי מהותו.
השאלות האלה מקדימות את השאלה המרכזית אל רות, שהיא הגיבורה המרכזית: "מי את"?
בועז שואל את רות – "מי את". כשהיא שבה הביתה בבוקר – "ותבוא אל חמותה" - נעמי שואלת אותה – "מי את". זו לא שאלה של תום או של חשדנות אלא זו שאלה שמבקשת להכיר במורכבות ובמסתורין של הדמות. גם אני שואלת – מי את רות.
התמיהה הסקרנית הזו נוכח הבלתי מוכר היא מבורכת. אם כי לעתים הנוכרי, הלא מוכר הוא גם מפחיד – כמו שבועז מתחלחל וילפת.
יצחק שואל את יעקב שבא אליו מחופש כעשיו – מי אתה בני! אבל הוא לא מצליח לזהות אותו ומקבל את טענת יעקב שהוא עשיו. עבד אברהם שואל על רבקה – "בת מי את."
השאלה "מי את" לרות - אינה שאלה למי שהתחפשה, כמו לאה ותמר. אלא למי שמופיעה בחשכה, באופן בלתי צפוי, ומהותה עלומה.
יעקב לא שאל את לאה – מי את. גם יהודה לא שאל את תמר. השאלה – מי את – היא שאלה שראוי שנשאל תמיד את הנשמה, שמלובשת כאשה. כמו השכינה. כששואלים את הנשמה מי את – רק אז יש סיכוי שהיא תהפך מנוכריה למוכרת. אבל תמיד ישאר הסוד – מי את.
אותה משמעות כפולה של נוכרי ומוכר מצויה בשורש: גר. רות הגֵרה באה לגור בבית לחם. המלה גר מציינת את שונותו של הגר בעוד ההתגוררות היא השייכות.
כתוב גם: "ולנעמי מודע לאשַהּ", הלא בועז מודעתנו אשר היית עם נערותיו" ,"וידעת את המקום אשר ישכב שם" – שורש של ידיעה, והידיעה היא ההכרות. בועז הוא המוֹדע – מלכתחילה הוא בעל היכולת להיות מודע, בעל ידיעה פנימית שיכול להכיר את המהות האמיתית של רות מבעד לנוכריותה. להכיר את המהות הזו בתוכו ולעשותה מוכרת לו. את מהות החסד שלה. ואמנם רואים בהתנהגותו כלפיה מההתחלה מהות של חסד כשהוא מציע לה להיות בשדה שלו ועם נערותיו "וצמית ושתית והלכת אל הכלים אשר ישאבון הנערים". ומציע לה לאכול איתם והוא צובט לה קלי וגם אומר לנעריו לא להכלימה ולתת לה עוד עמרים ללקט.
אנחנו לומדים שחשוב לדעת ולהכיר עצמנו דרך הנכרי. דרך מה שהיה עד כה נוכרי וגר בנו ולא הכרנו. מה שהיה מחוץ לגבולות התודעה. לא מודע לתודעה, דרך ההכרות עם הנוכרי לאפשר לגר להתגורר בתוכנו. להפוך את המנוכר למוכר.
דמותה של רות מושכת אותי מקדמת דנא. היא דמות מורכבת. היא לא שטוחה וחד ממדית שמשרתת הבט דידקטי (דמות שמיצגת עקרון ולא אדם חי ממשי) של דמות חסד כנועה, צדיקה. ההפך, זו דמות מעוגלת, בנוסף לחסד ולמסירות לזולת, צניעות ומעין צייתנות (היא מצייתת לדברי נעמי) יש בה ממד של ערמה נכונה, ערמת נשים, מושכת בחוטים, תושיה, עצמאות, חנופה, פיתוי, ארוטיות חבויה, נוכחות, ידיעה פנימית, עיקשות נכונה. תושיה, חותרת לרצונה, ואקטיבית. ההבטים השונים שחוברים יחד בדמותה יוצרים את אחוד הניגודים שהוא השלם הפנימי.
היא נשלטת על ידי הצרכים של נעמי למסד את מצבה הכלכלי בחוק ולתת לנעמי ילד , אבל גם על ידי צרכיה שלה.
היא נעה בין מי שמניעה את בועז לנישואין איתה ובין מי שמציגה עצמה כאמתו הכנועה של האדון. היא נעה בין עצמאות יוזמת ובין נערה שהיא בת לבועז ונעמי שמכנים אותה 'בתי'.
כיוזמת: רות היא היוזמת את הליכתה בעקבות נעמי. רות היא שיוזמת את ההליכה לשדה ללקט: "ותאמר רות המואביה אל נעמי אלכה נא השדה ואלקטה בשבולים אחר אשר אמצא חן בעיניו" הקריאה שלי את הטקסט הזה היא: אני אלך, ואלקט בשדה של זה שאני אמצא את החן שיש בעיניים שלו וימצא חן בעיני.
כיוזמת: כשהיא יורדת לגורן אל בועז היא אומרת לו דברים מדעתה, דברים שהם ספק בקשה, ספק הנחיה – "ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה" - ולא רק עושה מה שנעמי אמרה לה. בדבריה אלה היא מתייחסת לדברי בועז בתחילת הכרותם: "ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלוהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו". בכך היא גם מעניקה לו את התפקיד למלא את ההבטחה הגלומה בדבריו. בימים ההם אשה לא יכלה להתקיים במרחב הכלכלי-החברתי ללא הגבר הגואל אותה
מעוני ומנחיתות חברתית.
אחרי שבועז אומר לרות – "ישלם ה' פעלך" – על שהלכה עם נעמי – היא אומרת: "אמצא חן בעיניך כי נחמתני וכי דברת אל לב שפחתך ואנוכי לא אהיה כאחת שפחותיך" אני שומעת כאן אמירה כפולה: ניחמת אותי למרות שאני לא נחשבת, שהרי אני אפילו פחות מאחת שפחותיך. אבל גם ההפך: ואנוכי לא אהיה כאחת שפחותיך – הלא אני רואה את הנולד (רות – רואת הנולד) ויודעת שלא אהיה כאחת שפחותיך כי אהיה הרבה יותר מאחת שפחותיך. נשתל כאן רמז לעתיד .
בועז יודע שהיא בעלת נוכחות וערך – "כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את". קודם לכן נאמר – "ולנעמי מודע איש גבור חיל... ושמו בועז". ובמקורותינו כתוב – "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מיכרה".
בועז מתיחס לשני אלמנטים שבה – אשת חיל – אולי כאשה פועלת ועושה. וגם ליסוד החסד – "היטבת חסדך האחרון מן הראשון".
רות המואביה באה כאורחת גרה נכריה, בועז מקבל אותה בהכנסת האורחים שלו, ללקט בין נערותיו, ולגאול אותה. המשימה שלנו היא לדעת לקבל את האורח. כמו מתן תורה שהיא הידע החדש שניתן לנו, שמתקיים בשבועות, כל שנה מחדש, כך קבלת הגר בנפשנו היא קבלת המתן שהוענק לנו, לקבל אותו בהכנסת אורחים. זה התהליך של הטמעת החדש המתארח בנו. גם זו הכרת הנוכרי, והפיכת הנוכרי למוכר.
"ויהי בימי שפוט השופטים" – כך ההתחלה של המגילה בתוך הדגשה על הטריטוריה הגברית שקובעת חוק ומשפט. והיא עוברת אל הטריטוריה הנשית של חסד שהוא מעבר לחוק. כמו שמותם של הגברים (אבימלך ובניו) מפנה מקום לנשים ולעקרון הנשי.
רות דובקת בנעמי, ולא מתוך מניעים של כדאיות. ניכר שדבקותה נובעת מרגש אחווה נשי עמוק. כאן בולט העקרון הנשי שמאופיין בחשיבות היתר של קשרי רגש בחיי הנפש של האשה.
החסד של רות שדובקת בנעמי וחסדו של בועז (אף שהיא מביאה אותו לכך) ניכרים לעומת היעדר התייחסות כלשהי של אנשי בית לחם למצוקה הקיומית של רות ונעמי. אמנם כתוב "ותהום כל העיר" – לשון תדהמה, מהומת נפש, זעזוע של תהומות הנפש של אנשי העיר ושל נעמי כאחת, אבל הם אינם פועלים למענה למצוקתה!
הטוב , החמלה, הרחמים – נוטים להיות כרוכים זה בזה. במגילת רות יש שלש פעמים איזכור של המלה חסד, כחסד אלוהים וחסד מעשה האדם, מוזכר טוב ("אם יגאלך טוב") וברכה – "יברכך אלוהים", הברכה של זקני העם לבועז על רות.
מגילת רות כספור של חסד שמתחיל מרות שעושה חסד עם נעמי ואחר כך כשבועז מתואר כעושה חסד והחסד שופע כברכה לארץ כולה כשהבצורת עברה. ובועז אומר לה – "היטבת חסדך האחרון מן הראשון".
מעניין לציין שכשרות רוחצת ומתלבשת ומתבשמת ושוכבת למרגלותיו בגורן בלילה, מעשה שניתן להתפרש בקלות כמעשה פיתוי נשי ארוטי, בועז אינו מגיב אליה כאל מפתה אלא כאל עושה מעשה חסד, כשהיא בוחרת בו.
וכך מתרחש מהפך במשמעות המעשה שלה. לא עוד אשה עניה שמבקשת להשיג גבר עשיר בכל קסמיה, אלא אשה ערכית שבוחרת בגבר שרואה עצמו נבחר מעצם רצונה בו.
החסד הוא נתינה והליכה לפנים משורת הדין. חסד נוסף מגולם במגילה והוא קיום מצוות חברתיות של דאגה לעני ולגר: מצוות לקט שמזמינה עניים ללקט בשדה ויחס אוהד כלפיהם כפי שבועז מתייחס אל רות, ומצוות גאולת הקרקע שמחייבת אדם להיחלץ לעזרת בן משפחה עני שנאלץ למכור את שדהו. במסכת יבמות בתלמוד הבבלי מדובר במי שרוצה להתגייר ורוצים להרתיעו ולבדוק את נכונותו הפנימית: "ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, ומודיעין אותו עוון לקט שכחה ופאה ומעשר עני" ( תלמוד בבלי, יבמות, דף מז, עמוד א)
חסד הוא לדעתי הענקה בפועל לעומת חמלה שהיא תחושה ועמדה פנימית. במגילת רות יש עשית חסד בפועל. במפגש בגורן בלילה כתוב: "ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת והנה אשה שוכבת מרגלותיו". חצות הליל הוא הזמן שבו מידת הדין הופכת למידת החסד וכדי שתהליך זה יתרחש קמים המקובלים בחצות לעשות את תקון חצות. כאן כבר נרמזים לנו מידת החסד של הספור כולו ותקון שבועות לעתיד לבוא, שבו מתקינים את הכלה-השכינה לזווג עם תפארת - האלוהות הגברית, שגם רות ובועז מסומלים בהם.
הברכה שהעם אומרים לבועז היא לא עבורו אלא עבור רות, ומברכים אותה בברכה רבת ייעוד – שהיא, כמו רחל ולאה תקים את בית ישראל, כברכה שהיא נבואה בו בזמן. נראה שהיא מקבלת את הברכה הזו בזכות עשית החסד שלה.
במגילה מוזכר שם אלוהים פעמים רבות על ידי האנשים, "כי פקד ה' את עמו". "יברכך ה", "יברך ה את האשה הבאה אל ביתך" ועוד. עשר פעמים שמו מופיע בברכות של אנשים אלה לאלה. אבל לא מתוארת פעולת האל בעלילה עצמה ובגורל אנשיה. פרושו, לדעתי, שזו דרגה גבוהה של תודעה דתית, משום שאלוהים לא צריך להופיע בעליל ולהראות את כוחו ויפעתו ואימתו כדי לשכנע, אלא הוא כבר קיים מופנם בתודעת האנשים ובנשמתם. כדמות מופנמת הוא דמות סמויה רבת חסד שפועלת ומפעילה מאחורי הקלעים.
בתלמוד (בבא בתרא, יד, ע"ב) מסופר ששמואל כתב את מגילת רות. והלא שמואל הוא שמשח את דוד, נכדה של רות, למלוכה. מכאן שהיה עליו לשבח את מוצאו של המלך דוד שמצאצאיו יבוא לעתיד לבוא משיח בן דוד. דבר אחר – דוד הוא נכדה של רות, ושמואל בנה של חנה, שתיהן נשים שמגלות תעצומות נפש ומסירות נפש בתוך הקשר הדיאדי הבין אישי. חנה למען יהיה לה בן, רות למען נעמי . למעשה גם דמטר מגלה מסירות נפש למען בתה פרספונה (על ההקבלה בין ספור זה מהמיתולוגיה היוונית לבין מגילת רות עמדה ד"ר רבקה קלוגר. בשני המיתוסים מתרחשת גאולת הפריון של האדמה תוך התחזקות הברית והכוח של הממד הנשי).
לפי הזהר (מדרש רות בתוך זהר חדש): "רות ונעמי ובועז, שלשתם, בצורות המדרגות העליונות המכוסות עומדים, כי רות היא מלכות. נעמי היא בינה. בועז הוא יסוד. ..וזרע דוד מתוך צורת האילן העליון נשתל בעולם. הפרשנות הקבלית רואה במגילת רות את גאולת האלוהות כשמתקיים יחוד-זיווג בין רות ובעז שמסמלים את הנקבי והזכרי באלוהות עצמה.
אני מעדיפה לראות את הגאולה שנושבת ממגילת רות כגאולה בממד האנושי ולא כגאולה אלוהית, כלומר, כגאולת הפריון, האחווה, העוצמה והחסד הנשיים שבוקעים מתוך המקרא הפטריארכלי, כביטוי של השבת המודחק הנשי בכל תפארתו. אבל אולי אין גאולה אלוהית אלא בהתממשותה בממד האנושי..
*
נקראתי על שמה של רות המואביה. נולדתי בין חג לשבת, בחג אחרון של פסח, בו מתחיל קציר חטים ומניין שבועות העומר שיסתיים בחג שבועות – הוא חגה של רות. זה היה נכון שיקראו לי רות.
ביום הולדתי העשירי קיבלתי מהורי מתנה – ספר דק של מגילת רות, כתוב כשורות קצרות של שיר, ומאוּייר ברישומים מעודנים אוריריים, ברגישות לב, בידי אנה נוימן.
מי היתה אנה נוימן? לא עלה בידי לגלות.
בפתח הספר, ברכה בכתב ידו של אבא, שלקוחה ממגילת רות:
"לרותי! ברוכה את לה' בתי. יתן ה' אותך כרחל ולאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל..."
אני, שנולדתי באביב, מוצאת כאן את השמות של אמי (לאה) ובתי (רחל) שיוצרות יחד אתי, את רצף הנשים במשפחה.
בחג השבועות, בטקס קציר חיטים, לבושות שמלות לבנות וזרי פרחים, רקדנו ושרנו בילדותי את דברי בועז לרות – "אל תלכי ללקוט בשדה אחר. עיניך בשדה אשר יקצורון, וצמית והלכת ושתית מאשר יקצרו הנערים".
רות, בהיפוך אותיות היא יונת התור. והרי קול התור נשמע בארצנו.
רות היא רעוּת. ואולי גם מסירות. והארץ השוממה שבה אל פריון ותחיה.
איזה יחוס! להקרא בשם הסבתא-רבה של המלך דוד!
בכל חג שבועות אני קוראת מחדש בכמיהת לב ובהודיה את הברכה האוהבת שאבא העניק לי, ברכה ששבה ועולה אלי מימים ימימה, ימים רחוקים ועתיקים של ארץ אבותי, ושבה וקוראת בסיפור היפה והפשוט הזה שיש בו נאמנות צנועה, אהבה וחסד, ושבה ומתבוננת ברישומים הרגישים בספר שקיבלתי; הנה רות ועורפה חבוקות, הנה רות מלקטת שבולים בשדה, הנה רות רֵעוּת נפשי, שרועה למרגלות בועז, והנה נעמי חובקת את נכדה – במגילת רות שלי, שכריכתה כבר מוכתמת בכתמי הזמן ומודבקת מחדש.
ומרגישה כמו שאלזה לסקר שילר כותבת:
"ליד באר מולדתי / ניצב מלאך, / הוא שר את שיר אהבתי, / הוא שר את שיר רות".
בכרזה משנות העשרים ל'טבקי טורקיה' – סיגריות הקרויות "סיגריות רות" – רות בשמלה כחולה, נושאת שבולים על ראשה וברקע מבנים מזרחיים ודקלים; "עשרים סיגריות – שלושים וחמש מיל". בימים ההם, דמותה של רות המואביה כרכה יחד – כך אני מבינה עכשיו – את השיבה לארץ, עם צניעות ועבודת אדמה וליקוט שבולים, ממש כמו חזון החלוצים. הנה.
תמיד הרגשתי שייכות לשמי. אבל בתוך 'רותי', השם שהכל נהגו לקרוא לי, היה טמון השם רות, שמור וצפון היטב, כאתרוג בתיבתו. רות – שמי האמיתי, שסימן אותי להיות, והיה שמור שם שנים רבות עד שבעמל פילסתי עצמי, את השם הנכון, את שמי, אותי עצמי.
שם שהתאים לי ; קצר, תמציתי ומופנם. והאות וו באמצע השם היא הציר המרכזי שאוחז את קיומי.
רות – המיתוס שלי. המיתוגרפיה שלי: תמיד נעה בין היות גרה-נוכריה בעולם, לבין היות מתגוררת-מוכרת בעולם.
רות – באה להיות גֵרה תחת שָמַי , להיות מואביה נלפתת מרגלותי.
שמה מתבונן בי. שמי הפרטי ביותר – צֹפן חיי – מקיף אותי, ניצב בתווך.
ומתברר שהשם רות באנגלית משמעו חמלה. וזאת משום ש ruthless משמעו 'נטול חמלה'. האם חמלה היא פשר שמי?
לימים הצטרפה אל רות גם פרספונה, בת דמטר אלת האדמה, הנערה מהמיתולוגיה היוונית, שעולה בכל אביב מן השאול, כדי להביא את פריחת האביב ותבואת השבולים. האחווה של בת-אם שמתקיימת בין דמטר ופרספונה היא האחווה של בת-אם שמתקיימת בין נעמי ורות.
רות ונעמי, פרספונה ודמטר הן האמהות הגדולות של חיי.
ליד הברכה שאבא כתב לי, בפתח מגילת רות, ממשיכים לצמוח עד היום איוּרֵי השבולים של רות ונעמי, של פרספונה ודמטר ושל עמק ילדותי.
כמו רות תמיד חיכיתי לבועז.
בועז שואל את רות: מי את – ואמר ר"נ מברסלב שבועז הוא השכל ורות היא הנפש, שממנה יוצאים התפילות והשירות והתשבחות.
( החלק האחרון של הטקסט הזה לקוח מתוך ספרי החדש: 'ההתחלה – נומה עמק – אוטוביוגרפיה משפחתית'. הוצאת כרמל).
