האמונה במסע
רות נצר | 17/11/2023 | הרשמו כמנויים
מה מאפשר לגיבור, כל אדם כגיבור במסע חייו, לגייס תעצומות כוח במשימתו? שאלה זו מתחדדת היום, כשלוחמים מחויבים להתגייס למלחמה, למען קיום המדינה. אני חוזרת אל ספרי 'מסע הגיבור' ( מודן. 2011) ומוצאת בו את הפרק 'האמונה במסע' וכמה שהוא אקטואלי עכשיו:
במשלי (כ"ט 25) כתוב: "חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישגַב". משלי מגדיר מחדש את מקור החרדה של האדם: לא האויב בעולם הוא המוקש, אלא חרדת האדם מפניו. החרדה עצמה היא הבעיה והיא המוקש; היא המפלצת שנגדה נלחם הגיבור. הגיבור המאמין באל מתגבר על חרדתו, שהיא האויב הפנימי, בכך שהוא בוטח באל, כי הבוטח באל ישגב. הגיבור המאמין מסתייע באמונה באלוהות, או באלים, שבכוחם להגן עליו. הוא משתמש בתפילה ובטקסים, וכמו כן בפעילות מאגית, שנועדה להפעיל את הכוח המיטיב של האלוהות, כדי להשפיע על האויב החיצוני והפנימי כאחת. האלוהות מסמלת את המרכז הרוחני של העצמי המנחה בנפש, ומשקפת אותו. האמונה באל יוצרת אקטיבציה של הכוח המיטיב של גרעין העצמי, שהוא צלם אלוהים. החיבור לכוח הריפוי ולעוצמה הפנימית של העצמי (שנמשל לאל) הוא המעצים את כוח האדם כנגד חרדתו. גבורת האדם המסתייע באמונתו באל מקבילה לגבורת האגו שמסתייע בחיבור לציר העוצמה הפנימית של עצמיותו הוא, הציר אגו-עצמי. במובן הזה "צור ישראל וגואלו", שאליו פונים בתפילה, הוא הציר הפנימי, הגואל. היכולת להאמין באלוהים פירושה להאמין בניצוץ האלוהי שבנפשנו.
משה דיין תיאר את חשיבות האמונה בהרצאה ששמה: 'אל תירא יעקב'. הוא אמר שהעם היהודי ניחן בשני 'אמצעים' שאיפשרו לו לעמוד במאבקיו הבלתי פוסקים. האחד הוא האמונה; כשכוונתו אינה לאמונה הדתית דווקא, אלא לאמונה כאנטי-תזה לייאוש, אמונה השומרת ומחסנת בפני נפילת הרוח, אזלת יד, חידלון וחוסר ישע. והשני הוא ה'אל תירא', שהוא הבסיס והתנאי ליכולת לעמוד במאבק בכל הדורות ובמצבים המשתנים (דברים שנשא ב-7.8.69, בבית-הספר הבין-זרועי לפיקוד ומטה).
"אני מאמין בזה מפני שזה אבסורד" – אמר טרטוליאן, מאבות הכנסייה הקתולית. האמונה מאפשרת, אפוא, לשמר אמונה גם במצב קיומי אבסורדי, שמעבר לכל היגיון, מאחר שאמונה היא תפיסת עולם, ולא נתון מדעי אובייקטיבי. וכדברי פסקל, האמונה היא ההיגיון שהשכל אינו מבין.
היוצא למסע הנפש אינו יודע מה יהיה, ובגלל פחדיו וקשיי המסע הוא זקוק לאמונה באופציות הגורל החיוביות הקיימות בנפש, באפשרות הפוטנציאלית להצלחת הדרך. הוא זקוק לאמונה ביכולתו לצלוח את המכשולים, ושביכולתו לחולל שינוי. עליו להאמין שהוויתור על המנגנונים הקיימים יאפשר לו ליצור מנגנוני התמודדות חדשים בחייו. הגיבור זקוק לאמונה בהכרחיות השקעת המאמץ, בהכרחיות ההתמודדות עם קשיים ובהכרחיות המעבר באש ובמים של כוחות הנפש, שהם סבל השינוי. והוא זקוק לאמונה שהתמודדות זו תחזק אותו.
ואולם האמונה כרוכה גם בכמה פרדוקסים. הראשון שבהם הוא שהאמונה כוללת בה גם את הספקות. פרדוקס נוסף הוא שצריך אמונה כדי לצאת לדרך, אבל גם יוצאים לדרך כדי למצוא את האמונה – אמונה בכוחנו, במשמעות המסע וביעדו.
לפי מילון גור, אמונה היא תכונת דבר שהוא מתמיד וקיים. מכאן שאמונה בעצמנו היא הכרה בוודאות של יש מתמיד וקיים בנפש, ובעיקר בעצמי, במרכז הנפש, שהוא מקור התהליכים המיועדים להגשמה עצמית והוא יעדם כאחת.
המילים 'אמונה' ו'נאמנות' הן בנות אותו שורש. האמונה מאפשרת נאמנות לדרך. גם אמונה ואמון נובעות מאותו שורש. האמון הראשוני של הילד בהוריו והאמון שלהם בו ובאיכויותיו מאפשרים לו אמון ואמונה בעצמו ובדרכו. אמונה מתחילה באמון באם. זהו שלב האמון הבסיסי ביש הנצחי של האם, בהיותה שם עבורנו – להגן, לשמור, להאכיל ולאהוב. ומכאן היכולת לתת אמון בעולם, שהוא יעניק לנו את מתנותיו ושיש בו ובטבע אנרגיות חיוביות וכוח חיים. זו יכולת לתת אמון באדם, בקשר בין-אישי, בקהילה ובקבוצת שייכות. זו היכולת להאמין שתמיד יהיה שם מישהו בשבילנו והיכולת להאמין בעצם הקיום, באבות הקדומים ובדורות שיבואו.
הגיבור זקוק לאמונה שלכל אדם יש ייעוד וקריאה משלו. עליו להאמין בזכות לממש את קריאת ה"לך-לך" האישית שלו, הקריאה אל הייעוד של חייו החד-פעמיים, ועליו להאמין במחויבות שלו לממש קריאה זו ובכך ש"בשבילי נברא העולם" (במסכת סנהדרין, ד' ה'). מוכרת אמירה שמיוחסת לנלסון מנדלה אולם מקורה בספרה של מריאן וילאמסון 'חזרה לאהבה – הרהורים על העקרונות של הקורס לניסים' (1992): "הפחד העמוק ביותר שלנו אינו שאנו לא מותאמים לעולם, אלא שאנו חזקים מדי. לא חשכתנו, אלא אורנו הוא שמפחיד אותנו. אנו שואלים את עצמנו - מי אני שאהיה מבריק, נפלא, מוכשר, אגדי. למעשה, מי אתה שלא תהיה כל אלה? הינך ילד של אלוהים. קטנותך אינה משרתת את העולם. אין שום דבר מואר בהיותך נסוג כדי שאחרים לא יחושו אי-ביטחון סביבך. כולנו נועדנו לזרוח כילדים. נולדנו לגלם את תפארת האל שבתוכנו. אין היא רק באחדים מאתנו; היא בכל אחד. כשאנו מאפשרים לאורנו לזרוח, מבלי דעת אנו מרשים גם לאחרים לעשות כן. כשאנו משוחררים מפחדנו - נוכחותנו משחררת מעצמה את האחרים."
גיבור האמונה הוא זה שמאמין בדרכו הייחודית שאותה הוא נקרא לממש, גם אם היא חורגת מהדרך הקולקטיבית ונתקלת ביחס מזלזל או עוין של המשפחה והחברה.
הטלאולוגיה היא ענף בפילוסופיה הבוחנת דברים מצד התכלית שלהם, ואינה מסתפקת בשאלה הסיבתית; אין היא שואלת "לָמָה זה קרה לי", אלא שואלת "לְמה זה קרה לי", למען מה, לקראת מה. הגיבור פועל למימוש העתיד, בעוד העתיד הוא החבל שמושך לקראתו. למעשה העתיד שולח אליו את החבל להיאחז בו ואת צופן העצמי שעליו לפענח.
נקודת המבט הטלאולוגית-תכליתית של חיי הנפש רואה בקשיים ובמכשולים התנסות שהיא אמצעי להתפתחות ולהתהוות. עגנון מנסח זאת כך: "כל צרה שלא תבוא ישועתה מופקדת בתוכה" (1969 IV: 48). ובהמשך הוא אומר: "אין קץ למאורעות שנתגלגלו וירדו לעולם... ועדיין לא הייתי יודע אם ממקום שאבד לי באים הם המאורעות או ממקום שהושלכתי לשם" (עמ' 183). עגנון אומר לנו שאינו יודע אם המאורעות הם פרי סיבה מהעבר או שעילתם היא העתיד לבוא.
האמונה בעצמי כוללת את האמונה בערכים שהאדם מאמין בהם. בנוסף לאמונה בערכי העצמי האישי קיימת גם אמונה בערכי העצמי הקולקטיבי. אמונה כזו כוללת, במקרה הטוב, אמונה בערכים חברתיים כמו סוציאליזם, שוויון זכויות, הומניזם וצדק מוסרי, ובעיקר אמונה בקיומו של הטוב, למרות הכול. אמונה כזו רואה את האנושות כצועדת לקראת התפתחות נכונה יותר, שהיחיד במאבקו שותף לה. במקרה הרע, זו אמונה בכוחנות המנהיג ובכוחנות כערך, אמונה במעמדות נחשבים לעומת נחותים, אמונה בצייתנות לסמכות וכניעות היחיד לשליט, אמונה באידיאולוגיה שחשובה מחיי היחיד. אמונה בערכי העצמי הקולקטיבי מאפשרת ליחיד לגייס כוחות גבורה, כדי לפעול למען מטרות חברתיות שבהן הוא מאמין, או לחלופין, לקבל את קשייו וסבלו.
הגיבורים הגדולים של התרבות, מביאי החידושים, אנשי הערכים (כסוקרטס, כישו, כגלילאו גלילי) - לא היו יכולים לקדם את התרבות אלמלא אמונתם המלאה בחזונם ובערכיהם, בעת שהחברה או הממשל הקריבו אותם. בסופו של דבר ערכיהם חילחלו וגבורתם הוכרה מאוחר יותר.
ז'אן אמרי, המסאי היהודי החשוב ששרד את השואה, מציין בספרו 'מעבר לאשמה ולכפרה', (2004), שניצולי שואה ששרדו מהבחינה הנפשית הם אנשים שהיתה להם אמונה בערכים גדולים מהאדם, בין אם אמונה דתית או פוליטית. האידיאולוגיה שימשה להם נקודת אחיזה איתנה בעולם, מאחר שהם האמינו שהמהלך ההיסטורי יביא בסופו של דבר להגשמת ערכי אמונתם. הוא כתב שהיה מאחל לעצמו להיות כמוהם: איתן, שקט, חזק. אמרי ראה את האדם המאמין, במובן הרחב ביותר של המילה, בין אם אמונתו מטפיזית ובין אם היא חלה על המציאות המיידית, כאדם שחורג מגבולות עצמו; אין הוא כבול בקיומו כפרט, אלא שייך לרצף רוחני, שאינו נקטע בשום מקום, גם לא באושוויץ. מסיבה זו עצמה אין המאמין מניח לנסיבות המקיפות אותו להכריעו ולכן יש לו היכולת להשפיע עליהם בעוצמה.
לאחר השואה הועמדה האמונה באל בספק. אף על פי כן, גיבוריו של בקט במחזה הידוע 'מחכים לגודו' ממתינים לגודו, ששמו אינו אלא ואריאציה של המילה 'אל' - God; הגם שזו אמונה פרדוקסלית, שאינה מצליחה להניע את גיבוריה למסע. הפסיכולוגית היונגיאנית וויקס מספרת על אישה מבוגרת, שכל חייה שמרה בזיכרונה חלום גדול שחלמה בהיותה בת שלוש, חלום שחי בנפשה והפך לאמונה שהעניקה לה אפשרות לשרוד בשואה. בחלומה היא באחו במקום מוגבה. במרכז האחו עומדת חיה דמוית ה'בהמות' המקראית; חיה ענקית, רעה ומפחידה. ליד החיה, מעוגן ומושרש בבדידותו השלווה והרצינית, צומח ללא פחד פרח אחו כחול קטן, שלו ארבעה עלי כותרת, והוא מושלם בתמימותו. האישה אמרה שתמונת הפרח ליוותה אותה במשך שנות הלילה האפל של השואה כדימוי של אור שהיה מושרש בתוך לבה; הפרח עדין, שברירי, אך בלתי ניתן להכחדה, צומח בנשמת האדם, והוא אינו נהרס על ידי ה'בהמה' של מחנות הריכוז.
באמונה יש תקווה. על כך מספר לנו המיתוס היווני אודות תיבת פנדורה. פנדורה נוצרה על ידי זאוס וניתנה לאדם כעונש על גניבת האש ממנו. מהרמס קיבלה פנדורה תיבה שאסור היה לה לפותחה, והיא עוררה בה את הסקרנות. כשפנדורה פתחה את התיבה יצאו ממנה כל הצרות לעולם. אבל בתחתית התיבה, מתחת לכל הצרות, היתה התקווה. כזו היא גם הפסיכותרפיה; כשפותחים את תיבת הזיכרונות המודחקים והלא-מודעים עולים תכנים קשים, אבל מתחת לכל זאת יש לנו תקווה, שהיא תקווה למשמעות, למרפא ולשינוי, שהם אפשריים כתוצאה מהמפגש עם התכנים, קשים ככל שיהיו.
ללא אמונה נותר האדם בעמדת ניכור, חרדה ודיכאון קיומי. במאה העשרים ואחת אנו נאבקים ליצור אמונה מחודשת בקיום ובאדם. כדאי להזכיר לעצמנו שוב ושוב את מילותיו של שאול טשרניחובסקי: "כי עוד אאמין, אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז."
כאמור, ההיבט השלילי של האמונה בעצמי הקולקטיבי הוא אמונה בערכים שליליים שגורמים למימוש של כוחות הצל והרוע, כמו במשטרים פונדמנטליסטיים, טוטליטריים ופשיסטיים, לכן אוסיף כאן, שיש להאמין ביכולתו של האדם להאמין בטוב, ולא ברע, ולדעת להבחין ביניהם.
