מטפחת כחולה הופכת לעומק באר - על טיפול נפשי באמצעות ביבליותרפיה
ד"ר ליאור גרנות | 14/5/2012 | הרשמו כמנויים
אתה בוודאי זוכר / דליה רביקוביץ
אחרי שכולם הולכים
אני נשארת לבד עם השירים,
חלקם שירים שלי
וחלקם של אחרים.
שירים שכתבו אחרים אני אוהבת יותר.
אני נשארת בשקט
ומחנק הגרון משתחרר.
אני נשארת.
לפעמים אני רוצה שכולם ילכו.
לכתוב שירים זה אולי דבר נעים.
אתה יושב בחדר וכל הקירות מתגבהים.
הצבעים נעשים עזים יותר.
מטפחת כחולה הופכת לעומק באר.
אתה רוצה שכולם ילכו.
אתה לא יודע מה אתךָ.
אולי תחשוב על שני דברים או יותר.
אחר כך הכל יעבור ותהיה גביש טהור.
אחר כך אהבה.
נרקיס אהב כל כך את עצמו.
טיפש מי שלא מבין שהוא אהב גם את הנחל.
אתה יושב לבדךָ.
לבך מכאיב לך אבל הוא לא ישבר.
לאט-לאט נמחקות הדמויות הדהות,
אחר כך נמחקים הפגמים.
אחר כך באה שמש בחצות הלילה
גם את הפרחים הכהים אתה זוכר.
הייתָ רוצֶה להיות מת או חי או מישהו אחר.
אולי יש ארץ אחת שאתה אוהב.
אולי יש מילה אחת.
אתה בוודאי זוכר.
טיפש מי שמניח לשמש לשקוע כרצונה.
היא תמיד מקדימה לנדוד מערבה אל האיים.
אליךָ יבואו חמה ולבנה, קיץ וחורף.
אוצרות אין-סופיים.
*
כמעט כולם הלכו. אני שומעת הדי צלילים: שטיפת צלחת אחרונה, פתיחה וסגירה של ארון: ודאי השבת צעצועים שהתפזרו למקומם. שקשוק מפתחות; עוד רגע ומי שלא הלך עדיין – ילךְ. וגם אני איאלץ לצאת מחדר הטיפול, בו אני ספונה עדיין. נשארת לבד עם מילותיה של המטופלת שלי שיצאה זה עתה את החדר – עם התחושות שהיא עוררה בי, עם זיכרונות, עם מקומות שלחלקם אין שמות. ובתוכי מתרוצצים חלקי משפטים, מלים, שורות משירים, לחנים. חלקם שירים שלי, חלקם של אחרים. אני רוצה להביא לה שיר לפגישה הבאה. איזה שיר אביא לה. עולה לי שיר מאד מסוים כשאני חושבת עליה, שיר קשה, שיר עם אגרופים. מאבק, מלחמה, הגנה. איך אביא לה את השיר הזה, הוא יכאיב מדי. אני לא יכולה להביא לה את השיר הזה. אני רוצה משהו מנחם. שיר שיהיה כמו חיבוק, כמו שוקו מתוק, כמו גלידה. וניל. "תן לה וניל (...)// היא לא נולדה אתמול, אִם זה מה שאתה חושב./ זאת לא פעם ראשונה שקר לה./ לא פעם ראשונה חורף." זאת שוב רביקוביץ, שחיה בתוכי. לא, לא את השיר הזה, אני רוצה משהו אחר, מערסל.
מי המטופלת? מי המטפלת? מי הן שתי הנשים – או שני אנשים – זרים בהתחלה הנפגשים ביניהם למפגש כל כך אינטימי, למפגש הכי אינטימי שיש? אדם אחד מעוניין בשינוי בחייו, הוא סובל מקושי, מכאב, ממצוקה; הוא רוצה להבין מה קורה לו. אנחנו קוראים לו מטופל. האדם השני מקשיב לו, נמצא שם איתו, מתבונן יחד איתו, מהווה מְכָל לנפש שלו, הולך איתו צעד-צעד. אנחנו קוראים לו מטפל. ובטיפול בביבליותרפיה ישנו גם הטקסט. "הקול השלישי", קראה לו רחל צורן. יש את קולו של המטפל ואת קולו של המטופל, וישנו הקול השלישי: קולו של הטקסט שמהדהד קולות רחוקים, חבויים, קדומים – מנפשו של המטופל, מנפשו של המטפל, וההדהוד הזה יוצר קול חדש, אחר, שלא נשמע עד אז מעולם. אוגדן כתב כי חדר הטיפול הוא מקום שקט לגמרי עבור המטופל, והוא נוכח לדעת כי עליו למצוא קול שיספר את הסיפור שלו. "קול זה הוא צליל המחשבות שלו שיתכן שמעולם לא שמע אותו לפני כן", אומר אוגדן (מתוך: הקצה הפרימיטיבי של החוויה, עמ' 129). איך מוצאים את הקול הזה? איך לומדים להקשיב לו? הטקסט הוא לפעמים כמו קצה מטפחת כחולה. הוא מונח לו שם, בפתח הבאר, קורא למשש אותו, לחוש, לקרב אותו אל הפָּנִים, להעביר אותו עליהם בעדינות, ברפרוף עדִין, כמו ליטוף. לעתים הוא קורא לאחוז בו – לאחוז בקצה המטפחת – ולרדת בעזרתה באומץ רב אל תוך עומקה של הבאר. לא לשכוח לקשור את קצה המטפחת אל פרק כף היד, שאפשר יהיה לשוב בבטחה. אתה שם. יורד אל עומק הבאר. אתה לא לבד. המטפל צועד לצדך. המטפלת. היא צועדת לצדך ושניכם אוחזים בקצה המטפחת משני קצותיה. לבךָ מכאיב לךָ אבל הוא לא יִשָּׁבֵר. גם את הפרחים הכהים אתה זוכר. היית רוצה להיות מת או חי או מישהו אחר. אתה יכול עכשיו להפליג בדמיון – להיות מישהו אחר. אתה יכול להיות אריה או קוסם, מלכה, מכשפה, תינוק. אולי יש ארץ אחת שאתה אוהב. אתה יכול להפליג אליה. ישנן גם ארצות מאיימות, קרות, זרות, בלתי נגישות. אפשר לנסות להגיע אליהן – לאט. לא חייבים הכל עכשיו. יש לנו זמן. אולי יש מילה אחת. איזו מילה? אלו מלים אני רוצה להביא לה, למטופלת שלי, מלים שיהיו כמו חיבוק בשבילה, חיבוק שצומח מתוכה, שמאריך את ידיה ומאפשר לה לחבק את עצמה, לדעת שהיא מסוגלת. השמש שוקעת עכשיו, במערב, בים. וכולם תכף הולכים, ותכף ידפקו על דלת חדרי לזרז אותי לצאת מכאן כבר, צריך לסגור את המקום להערב. השמש שוקעת, היא תמיד מקדימה לנדוד מערבה אל האיים. אל הים.
"אלי, אלי. שלא יגמר לעולם. החול והים. רשרוש של המים, ברק השמיים, תפילת האדם". אלו האוצרות האינסופיים שלי. חול וים. רשרוש של מים. תקווה.
אתה יושב בחדר וכל הקירות מתגבהים. הצבעים נעשים עזים יותר. מטפחת כחולה הופכת לעומק באר. איזה קסם. איך קורה הקסם הזה. איך הוא מתרחש. איך המלים, השירים נוגעים במקומות האלו – הלא מתומללים, חסרי השם, הנִדָּחִים לעתים – ומפלסים להם דרך אליהם. מפלסים דרך והופכים את ארצות הנפש האלו לכאלו שניתן לבקר בהן, אפילו לשהות לעתים, אפילו לנטוע בהן משהו – פרח או עץ פרי. אפילו לגעת בשרידי האבנים שמהן נבנו הבתים שם ---
אֶת הקסם הזה עלי לנסות להסביר הערב – בהרצאה הנושאת את הכותרת "מהי ביבליותרפיה" – ללוש את המלים, לפרק בעדינות כל מרכיב ממרכיבי הקסם – לתווך אותו אל המאזינים, להדגים.
אולי אניח בכל החדר מלים. בכל פינה – מילה. אקשור אותן זו לזו באמצעות מטפחת אחת. ארוכה וכחולה.
