הַנֵּס לֹא מַצְלִיחַ לֶאֱחֹז בִּפְתִיל יָמֵינוּ
עלון פסיכולוגיה עברית | 29/12/2024 | הרשמו כמנויים
אנחנו בעיצומו של חג חנוכה עמוס התרחשויות – טילים מתימן שמפרים את הלילות במרכז ובירושלים, מילואימניקים שנפלו בקרב ואישה מבוגרת שנרצחה כשחיכתה לבתה מחוץ לבית האבות. שוב החג הזה שמשחק במושג הנס – מה הופך דבר מה ל'נס' בעינינו? כיצד המבט שלנו, הסובייקטיבי, מצרף את המקרים ל'צירופי מקרים'? מה טמון ביכולת לחוש חסד וברכה, ומה מקשה על האפשרות להודות ולהלל על ואת מה שיש בנמצא? וגם - מתי תחושת הנס מערפלת את האפשרות להבחין בחושך, לקרוא לו בשם? ומתי הלהבה מטשטשת את המחויבות להסתכל לחושך בלבן של העיניים, ולא לוותר עד שתמצא הדרך להאיר, ולו במעט, את המקומות החשוכים על פני האדמה ומתחתיה? חנוכה נוסף בו 100 חטופים, ביניהם עשרות שעודם בחיים, לא רואים את האור.
השבוע באתרנו טקסטים חדשים שמדליקים הרבה תחושות ומחשבות:
לימוד התלמוד, עם מורכבותו ועושר הרבדים שבו, מציב אתגר משמעותי בפני כל לומד. עבור תלמידים עם הפרעת קשב וריכוז (ADHD), אתגר זה מתעצם ומקבל ממדים נוספים. מאמרו של אלכסנדר מושקוביץ בוחן את השפעתה של הפרעת קשב וריכוז על לימוד התלמוד, תוך התמקדות בקשיים הספציפיים של תלמידים אלו בסוגיות התלמוד. המאמר מתייחס לגורמים המגוונים המשפיעים על קשיים אלה, כגון קשיי קשב וריכוז, מוסחות, אימפולסיביות וקשיי ארגון, ומציע דרכי התמודדות אפשריות. בנוסף, נסקור אסטרטגיות לימוד ומקורות רלוונטיים לצורך שיפור חווית הלמידה של תלמידים עם ADHD.
תיאור מסע אישי ואינטימי של מטפלת המתמודדת עם מחלת הסרטן ומגלה להפתעתה כי לצד רגשות שליליים כמו עצב, פחד או כעס מסתתרת בתוכה גם הרבה ביקורת כלפי עצמה. מאמרה של רונית בלום בוחן את הסיבות לנטייה לשיפוטיות כלפי העצמי דווקא בזמן התמודדות עם מחלה קשה וכיצד תרגולי חמלה עצמית מבוססי מיינדפולנס יכולים לסייע ביצירת נוכחות פנימית אוהבת המאפשרת הקלה בסבל וחיבור לכוחות הפנימיים. חמלה עצמית מלווה בנקיטת פעולה אקטיבית אך היא אינה שכלתנית ועוברת קודם כל דרך תחושות הגוף והפניית תשומת הלב לחוויה ברגע הנוכחי (קשיבות). המאמר סוקר ומדגים, דרך התנסותה האישית של המחברת, תרגולים של חמלה עצמית המשלבים בין היתר שימוש בשפה , דימויים ויזואליים, תנועות גוף, פנייה אל העצמי באופן ידידותי ואכפתי תוך זיהוי הצורך העמוק ביותר והפניית מסר של הדרכה והרגעה.
ועוד על התמודדות עם כאבי הגוף - במדור הספרים, ספרה החשוף ויוצא הדופן של איריס קאופמן – 'להיות או לא' - "חליתי בסרטן בפעם הראשונה כשעוד לא מלאו לי שלושים. הוא הגיע במלוא עוצמתו וחשף את מלוא חולשתי. זו הגופנית וזו הנפשית. התקף קשה של טרשת נפוצה תקף אותי כעשור לאחר מכן. הייתי אז כבר אמא לשני ילדים, קלינאית תקשורת עסוקה וסטודנטית לתואר שני. תוך ימים ספורים שותק פלג גופי השמאלי ושוב – איבדתי תפקוד ואיבדתי צלם. שוב אשפוזים, שוב טיפולים, שוב שיקום גופני מייסר וממושך ושוב – גוף בעבר האחד ונפש בעבר האחר. עוד באותו עשור מקולל – סרטן שד, ואחריו עוד אחד. קינחתי ברצף של ניתוחים ודוויים שאפילו הנייר יתקשה לשאת. אני כותבת את המילים האלה מתוך העמדה הייחודית של מי שנטתה למות – וחיה. אני הופכת את דם לבי למילים". פרק מתוך הספר – 'פיצול בריא/חולה במחלה כרונית' - זמין לקריאתכם.
עוד במדור הספרים – 'חיוניות יום יומית - להפוך לחצים לכוח מעצים' – ספרה של הפסיכיאטרית ד"ר סמנתה בורדמן, המגלה כיצד נוכל למצוא כוחות בתוך השגרה המלחיצה ולהפוך ימים עמוסים לימים מספקים יותר. היא מסתמכת על מחקרים מדעיים ועל ניסיונה הקליני כדי לחלוק עם הקוראים אסטרטגיות לטיפוח חיוניות – התחושה החיובית של מרץ ורעננות ששוכנת בלב הרווחה הנפשית ומהווה את הבסיס ליום מוצלח.
בפסיכובלוגיה
המיתי שהאנושי במרכזו – ד"ר גיא פרל קורא בספר "צדף של אור בלילה" – מבחר משירת פדריקו גרסייה לורקה בתרגומה של טל ניצן.
"אחד ממאפייניה הבולטים של שירת לורקה הוא המיתיות שלה. שירתו מתעלה אל מעבר לארצי והיום-יומי, ומדברת בשפתם העמוקה והקדמונית של הכוכבים, הנהרות והשדות. לורקה כותב בשפה ארכיטיפית – שפת החיות, שפת החושים, שפת החלום. ברשימה קצרה זו אשאל מהו מקום האדם, ומה מקום החוויה האנושית, בשירתו שזו שפתה".
עדוּת, ידיעה, תפילה – פונקציות שיריוֹת בימי מלחמה – ד"ר ליאור גרנות בטקסט אינטימי שרלוונטי לכל אחד -
"מאז השבעה באוקטובר הרגשתי כיצד השפה שלי – לביטוי כל הצועק, הבוכה והרועד בנפש – הצטמצמה. אני יודעת שזאת תופעה קולקטיבית: במפגש שלנו עם עוצמות הרוע, הכאב, האובדנים, הפחד – השפה לא יודעת מה לעשות מול כל זה. אבל במלים של שירים – שכתבו אחרים – הרגשתי שאפשר לפרקים למצוא הד למתרחש בנפש; דווקא בטקסטים שנכתבו בעבר –בתקופת העולם האחר – כאילו החיבור דווקא לטקסטים ההם יש בו איזה ניסיון נפשי לא מודע ליצור רצף בין העולם שלפני השבעה באוקטובר לבין זה שאחריו.
ורות נצר, במחזור שירים - עדוּת. בימים ההם בזמן הזה.
הֻתַּר לְפִּרְסוּמָא / ליטל קפלן
הֻתַּר לְפִּרְסוּמָא:
אֶפְשָׁר לֶאֱרֹז אֶת הַחֲנֻכִּיּוֹת
וְלַהֲשִׁיבָן לַוִּיטְרִינוֹת
הַנֵּס לֹא מַצְלִיחַ לֶאֱחֹז בִּפְתִיל יָמֵינוּ,
וְזֶה לָבֶטַח לֹא עִנְיָן שֶׁרָאוּי לְפִרְסוּם.
עָלָה הַמָּוֶת בְּחַלּוֹנֵנוּ,
וְשׁוּם חֲנֻכִּיָּה שֶׁהִנַּחְנוּ עַל קַו הַתֶּפֶר
בֵּין הַבַּיִת לִרְשׁוּת הָרַבִּים,
לֹא הִצְלִיחָה לַעֲמֹד בְּדַרְכּוֹ.
לְמַעֲשֶׂה,
הַמָּוֶת יוֹשֵׁב בְּסַלּוֹנֵנוּ,
עַל הָרִצְפָּה הַקָּרָה,
מְסוֹבֵב בְּדַוְקָאוּת סְבִיבוֹן עוֹפֶרֶת,
בּוֹ שְׁתֵּי פֵּאוֹת מְחֻקּוֹת
והַנּוֹתָרוֹת מְקַרְקְשׁוֹת בְּכָל נְפִילָה:
הָיָה
פֹּה
הָיָה
פֹּה.
Photo by Jon Tyson on Unsplash
