המיתי שהאנושי במרכזו - קריאה בספר 'צדף של אור בלילה'
גיא פרל | 23/12/2024 | הרשמו כמנויים
קריאה בספר "צדף של אור בלילה" – מבחר משירת פדריקו גרסייה לורקה בתרגומה של טל ניצן (קשב לשירה, 2024)
זה עתה ראה אור בעברית מבחר משירתו של אחד מגדולי המשוררים הספרדים, פדריקו גארסייה לורקה (1936-1898), בתרגומה הנפלא של טל ניצן (קשב לשירה, 2024). אחד ממאפייניה הבולטים של שירת לורקה הוא המיתיות שלה. שירתו מתעלה אל מעבר לארצי והיום-יומי, ומדברת בשפתם העמוקה והקדמונית של הכוכבים, הנהרות והשדות. לורקה כותב בשפה ארכיטיפית – שפת החיות, שפת החושים, שפת החלום. ברשימה קצרה זו אשאל מהו מקום האדם, ומה מקום החוויה האנושית, בשירתו שזו שפתה. כנקודת כניסה אל השאלה, בחרתי בשיר המוקדם מספר שיריו הראשון: "הילד האילם".
הַיֶּלֶד מְחַפֵּשׂ אֶת קוֹלוֹ
(שֶׁגָּנַב הַצְּרָצַר־הַמֶּלֶךְ).
בְּתוֹךְ טִפָּה שֶׁל מַיִם
אֶת קוֹלוֹ חִפֵּשׂ הַיֶּלֶד.
אִם אֶמְצָא אֶת קוֹלִי לֹא אֲדַבֵּר
אֶעֱשֶׂה לִי מִמֶּנּוּ טַבַּעַת זוֹהֶרֶת
וְאוֹתָהּ תַּעֲנֹד לְעַצְמָהּ שְׁתִיקָתִי
סְבִיב אֶצְבָּעָהּ, סְבִיב הַזֶּרֶת.
בְּתוֹךְ טִפָּה שֶׁל מַיִם
אֶת קוֹלוֹ חִפֵּשׂ הַיֶּלֶד.
וְהַקּוֹל הַשָּׁבוּי לָבַשׁ מֵרָחוֹק
חֲלִיפַת צִרְצָרִים יְרַקְרֶקֶת.
זהו שיר מתעתע, שעל פי תכניו וסגנונו ניתן לקוראו כשיר ילדים חביב, אך לטענתי זהו שיר מורכב מאוד. זהו שיר ארס-פואטי בו מתאר לורקה את חיפושו אחר קולו. זהו קול שנגזל ממנו בנסיבות שאינן מבוארות שכן איננו יודעים מיהו הצרצר המלך, אך הדימוי מעורר אסוציאציה לסמכות וכוח שהשחיתו את קול הילד, הפכו אותו לצרצור ואף חמור מכך – הפכו אותו לשלהם, שכן הלבישו אותו ״חליפת צרצרים ירקרקת". לכאורה, הוא איננו מוצא את הקול שכן הקול נותר שבוי ומרוחק. ובכל זאת, בבית האמצעי בו הוא מתאר מה יעשה עם קולו אם ימצא אותו, הוא מוצא קול חליפי - את קולו כמשורר. פנטזיית המציאה בוראת קול חדש, ובליבו תיאור המדגים את איכותו הנדירה – איכותה של טבעת זוהרת סביב אצבע שתיקתו של המשורר. זהו קול מיתי, מיסטי, על-אישי ועל-אנושי, שלמרות כל זאת ממשיך להדהד את כאב אובדנו של ילד אנושי לגמרי.
טענתי העיקרית היא שגם אם יש והעולם המיתי היווה עבור לורקה, ובייחוד לורקה המוקדם, מקום להסתתר בו מפני מכאובי הנפש האנושית בעולם - בסופו של דבר, דווקא האנושי, על יופיו ומכאוביו, עומדים במרכז שירתו. המיתיות של שירתו אינה מסתירה את הנפש האנושית, אלא להפך, חושפת אותה על דקויותיה. דוגמא בולטת לכך ניתן לראות בשלישית השירים המתארת רצח באמצעות נעיצת פגיון. נתחיל בשיר הראשון, 'פגיון':
הַפִּגְיוֹן
חוֹדֵר לַלֵּב
כְּמוֹ לַהַב מַחְרֵשָׁה
לְשָׂדֶה צָחִיחַ.
לֹא.
אַל תִּנְעַץ בִּי.
לֹא.
הַפִּגְיוֹן,
כְּמוֹ קֶרֶן שֶׁמֶשׁ,
מַצִּית עֲרוּצִים
אֲיֻמִּים.
לֹא.
אַל תִּנְעַץ בִּי.
לֹא.
זה שיר שמתאר רצח, ופעמיים אנו שומעים בו את פנייתו של הנרצח אל הרוצח – "לא. אל תנעץ בי. לא." אולם, בשני הבתים המרכזיים של השיר, לורקה מתרחק מן הדרמה האנושית ומתמקד בתיאור מצמית של רגע הנעיצה, תוך שימוש בסמלים ארכיטיפיים – הרצח הופך לכוח טבע, בלתי נמנע ועל-אנושי. בשני הבתים הללו אין רוצח ונרצח, אלא מפגש ארכיטיפי בין פגיון ללב, בין להב מחרשה לשדה ובין להט השמש לאדמה. נמשיך לשיר השני בסדרה, 'פרשת דרכים':
רוּחַ מִזְרָחִית,
פָּנסַ רְחוֹב דּוֹלֵק
וְהַפִּגְיוֹן בַּלֵּב.
רַעַד
בָּרְחוֹב חוֹלֵף,
רַעַד שֶׁל מֵיתָר רוֹטֵט,
שֶׁל זְבוּב מְפַרְפֵּר.
וּבַאֲשֶׁר אַבִּיט אֶרְאֶה
אֶת הַפִּגְיוֹן
נָעוּץ בַּלֵּב.
זו אכן פרשת דרכים - בין המיתי לבין האנושי. הדימויים עודם לקוחים ברובם מעולם הטבע, והתיאור, רובו ככולו, שוב חושני לגמרי וחף מתיאורי רגש אנושי. רק בסוף השיר מופיע מבטו של המספר, וניכר כי הוא מתקשה להתמודד עם מה שראו עיניו.
בשיר השלישי והאחרון, 'הפתעה' שמו, אכן מתרחשת הפתעה, המגמה מתהפכת, והמהלך הפואטי מושלם:
מֵת נוֹתַר הוּא בָּרְחוֹב
וּבְחָזֵהוּ נָעוּץ פִּגְיוֹן.
אִישׁ לֹא הִכִּירוֹ.
אֵיךְ רָעַד פָּנַס הָרְחוֹב!
אִמָּא.
אֵיךְ רָעַד הַפָּנָס הַקָּטָן
בָּרְחוֹב!
זֶה קָרָה עִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר
וְאִישׁ לֹא יָכוֹל
לְהַבִּיט בְּעֵינָיו הַפְּקוּחוֹת
לָאֲוִיר הַקָּשֶׁה.
כִּי מֵת נוֹתַר הוּא בָּרְחוֹב
וּבְחָזֵהוּ נָעוּץ פִּגְיוֹן,
וְאִישׁ לֹא הִכִּירוֹ.
הכל מתהפך פה. בשיר הזה אין דימויים, רק תיאורים. לא הטבע ולא עולם החושים במרכזו, כי אם האנושי. כאן רועד פנס הרחוב – אובייקט קרוב, מידי וממשי - ולא מיתר של זבוב מפרפר.
כאן, במצוקתו פונה הדובר - בפשטות וברגש - אל אימו. כאן אין לב ננעץ, כאן יש מת - אדם בודד נרצח, ועיניו פקוחות לרווחה.
מהלך זהה אני מוצא בשיר שונה לכאורה – רובע בְּקוֹרְדוֹבָּה (נוקטורן)
בַּבַּיִת פְּנִימָה מִתְגּוֹנְנִים
מִפְּנֵי הַכּוֹכָבִים.
הַלַּיְלָה קוֹרֵס.
יַלְדָּה מֵתָה בְּאַחַד הַחֲדָרִים
וּוֶרֶד מִסְתַּתֵּר
בֵּינוֹת לַתַּלְתַּלִּים.
עַל סוֹרְגֵי הַגָּדֵר
בּוֹכִים שִׁשָּׁה זְמִירִים.
אֲנָשִׁים חוֹלְפִים עִם גִּיטָרוֹת פְּתוּחוֹת
וְנֶאֱנָחִים.
ילדה מתה באחד החדרים. הטרגדיה האנושית מוזכרת כמעט בדרך אגב, בשורה אחת, ושוב היא נעטפת בדימויים מעולם הטבע. גם כאן מופיע האנושי רק בסוף, מופרד בשורת רווח – אנשים חולפים עם גיטרות פתוחות ונאנחים. גם בשיר הזה, כמו במחזור שירי הפגיון, המתח והחיבור בין הדימויים המיתיים לבין החוויה האנושית הוא שיוצר שלמות רבת עצמה.
אסיים את הרשימה בשיר 'הצעקה'.
הצעקה
אֵלִיפְּסָה שֶׁל צְעָקָה
תָּבוֹא מֵהַר
לְהַר.
מֵעֲצֵי הַזַּיִת
תִּמָּתַח קֶשֶׁת שְׁחֹרָה
עַל הַלַּיְלָה הַכָּחֹל.
אַי!
כְּמוֹ קֶשֶׁת כִּנוֹּר
מַרְטִיטָה הַצְעָּקָה
מֵיתְרֵי רוּחַ אֲרֻכִּים.
אַי!
(אַנְשֵׁי הַמְּעָרוֹת
מְגִיחִים עִם מְנוֹרוֹת).
אַי!
כבשני השירים הקודמים אליהם התייחסתי, האנושי מופיע רק בסוף, הפעם בדמות מי שלורקה מכנה 'אנשי המערות'. לכל אורכו של השיר נשמעת צעקה. בשלושת הבתים הראשונים היא ארכיטיפית לגמרי, היא איכות לא אישית של כאב עמוק העולה מן ההרים ומרטיטה את מיתרי הרוח הארוכים. רק בבית הרביעי מופיעים בני האדם אוחזים מנורות בידיהם, בתיאור שדומה כי מצביע על יכולתם לראות את הצועק, לשמוע את הצעקה, להעיד כבני אנוש על הסבל האנושי, על סבלם שלהם, ממש כמו האנשים החולפים ברחוב עם הגיטרות הפתוחות, וכמו לורקה עצמו, שענד את קולו כטבעת על זרת שתיקתו, והיא ממשיכה להדהד את יופיו וכאבו של כל מה שאנושי כבר למעלה ממאה שנים.
הרשימה מבוססת על דברים שנאמרו בהשקת הספר. מכון סרוונטס, תל אביב 28.11.24
