'אדם נולד ריק ממילים' - מחשבות על קריסת השפה | גיא עינת
גיא עינת | 6/11/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אדם נולד ריק ממיליםעַד שֶׁתֻּנַּח בְּפִיו שְׂפָתוֹ,הוֹרָיו רוֹקְמִים בּוֹ מַחֲשָׁבוֹת.מֵרֶגַע בְּקִיעָתוֹ אֶל הַלָּשׁוֹן,לֹא יֶחְדַּל לִזְעֹק פִּשְׁרוֹוּבְּמוֹתוֹיִצְעֲדוּ כָּל מִלּוֹתָיואֶל סַף קִבְרוֹוְיִשִּׁירוּ קִינָה.
"גבולות השפה הם גבולות המחשבה" אמר לנו הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. אנחנו חושבים במילים. כלומר, השפה מכוננת את יכולתנו לחשוב את עצמנו, לחשוב את העולם. טרם השפה "החשיבה" שלנו גופנית. תינוק חש את הרעב ובוכה. הוא עוד לא יודע לחשוב: "אני רעב, אקרא לאמא והאוכל יגיע". הוא צורח מאימת הרעב וכשהשד מגיע הוא נרגע. האמא חושבת בשבילו: "אתה רעב? או אולי עייף? שיניים כואבות?", רוקמת לתוכו שפה מלמדת אותו לחשוב. ללא שפה לא נוכל למצוא פשר. אם השפה מצומצמת המחשבה תצטמצם בהתאם. "אין לי מילים" הוא ביטוי שגור לתאר חוויה חריגה בניסיון למצוא פשר, בניסיון לעבד רגש המתלווה לאירוע. השפה מאפשרת לנו לקיים תהליכי הֵעדה – למסור עדות על עולמנו הפנימי או על חוויות משמעותיות. ההדהוד החוזר במילים של השומעים את העדות גם הוא מסייע במציאת פשר – השפה של האחר פוגשת את השפה שלי ויחד בתהליך דיאלקטי נבנה נרטיב – יש מילים, יש מחשבה, יש פשר.
בקליניקה הריפוי נשען (גם) על שפה. לעיתים כמות המילים מעידה על המתרחש בנפש. כשאין מילים (או לחליפין בתמונת המראה - כשיש המון מילים בהצפה וללא קשר) המצפן מצביע כי אנו מתקרבים לכאב. לעיתים נבקש לחקור ולהרחיב את המילים – ספרי לי עוד על זה... לעיתים נבקש דווקא לדייק על ידי צמצום המילים – תבחר מילה אחת לתאר את ההרגשה שלך. איכות השפה, גם היא מסמנת את האפשרות להיות בתנועה נפשית ולעשות אינטגרציה. אין הכוונה למשלב גבוה או נמוך – כי אם ליכולת לחשיבה סימבולית, לא קונקרטית.
הפילוסוף אמיל צ'וראן מרחיב לנו "לא במדינה אתה גר כי אם בשפה". כלומר, אנחנו חיים בתרבות לשונית. להיות חלק ממנה משמעה לדבר (שפה פונטית, שפת גוף, מוזיקה או שפת סימנים). טאבואים חברתיים גוזרים עלינו שתיקה. טאבואים פרטיים מובילים לאילמות אישית.
כמו בטיפול, גם השירה מציעה לנו באמצעות השפה את הרחבת גבולות המחשבה מהקונקרטי אל הסימבולי. השירה מאפשרת לנו לבחון אפשרויות נוספות על ידי צירופי מילים חדשים או תיאור דמיוני. לפעמים השירה מציעה סדר חברתי חדש. עדי קיסר בשירה "ממשלת לילה" מציעה לנו ראש ממשלה אישה. אתיופית. היא ממשיכה להציע מרחב ציבורי בו נשים מרגישות בנוח. לרגע הכל אפשרי – המילים בוראות מחשבה חדשה. כמו בדיאלוג בין-אישי, גם הפואטיקה מעניקה את תהליכי ההעדה – דיאלוג בין הכותב אל עצמו המועבר אל הקוראים ולעיתים חזרה אל הכותב (בימינו תקשורת זו בין משוררים.ות וקוראים מתאפשרת בקלות באמצעות רשתות חברתיות).
מאז השבעה באוקטובר 2023, בנוסף להתקפה הקונקרטית מהאוויר, מהים ומהיבשה ישנה מתקפה על התודעה שלנו. התודעה אינה מסוגלת לשאת את המידע, המראות, הקונפליקטים, הדילמות הערכיות, אימת המציאות ואימת הדמיון. בהתאמה – השפה קורסת.
מחסום כתיבהבְּיָמִים רְגִילִיםאֲנִי חוֹבֵשׁ שִׁירִיםלִפְצָעַיאֲבָל כַּיּוֹםאֵינִי מוֹצֵא מִלִּיםלִרְפוּאָה
כשחברה איבדה את בן זוגה בבוקר שמחת תורה, נאלמתי. התקשרתי לנחם ואחרי ה"הלו" הסדוק שלה, חילצתי מעצמי "אין לי מה לומר לך". "בוא נשתוק" היא עשתה עמי חסד. ושתקנו. מספר ימים לאחר מכן, בדרך למלון בים המלח חיפשתי שוב מילים ולא מצאתי. הקשבתי לרדיו העצוב, לנוף היבש, לשלטי הדרך ולאט לאט חזרה אליי השפה:
לשָּׁוְא אֲנִי מְנַסֶּה לְהִתְכּוֹנֵןלִגְנֹב מִלִּים מֵהַשִּׁירִים בְּרַדְיוֹלשָּׁוְא לִמְצֹא פֵּשֶׁרשֶׁאוּכַל לָתֵת לָךְבַּיְּרִידוֹת לִסְדוֹםהַנּוֹף נֶחֱלַץ לְעֶזְרָתִימְפַזֵּר רְמָזִים בַּשְּׁלָטִיםאֶל הַמָּקוֹם הַנָּמוּךְ בְּיוֹתֵראֶרֶץ בּוֹלְעָנֵי הַנֶּפֶשׁלאֲדָמָה הַסְּפוּגָה מֶלַחהַדְּמָעוֹת שֶׁלָּנוּ לֹא יוֹסִיפוּ דָּבָר
לפני המלחמה עסקתי במרץ בעריכת ספר השירים הבא שלי. המלחמה הקפיאה את התהליך. המילים איבדו ממשקלן. כך, גם בוטלה השקת התרגום של ספרי הקודם לערבית – התרגום הלשוני שהיה אמור להיות מעשה פוליטי של גשר שפתי קרס. לפני שבוע נפגשתי עם העורכת שלי, הדס גלעד, לחידוש העבודה ותוך כדי מעבר על השירים שנכתבו בשנה האחרונה התבהר לי שמרביתם מזאנר "שירי רשימה":
מגירה | חֲבוּרַת כְּבָלִים תְּשׁוּשִׁים | גּוּפַת חֶרֶק לְלֹא שֵׁם| 5 יוּרוֹ אוֹצַר תִּקְוָה | אַחְרָיוּת עַל מִיקְרוֹ שֶׁכְּבָר נִמְסַר| חֲצִי חֲפִיסַת כַּדּוּרִים לְלֹא תּוֹעֶלֶת| תְּהִלִּים קָטָן מֵהַגִּיּוּס (עוֹדוֹ בָּתוּל) | קְנָס מֻדְחָק| נַשְׁכָן גִ'ירָף לְלֹא נִמְעָן| בָּלוֹן לִפְנֵי הַגְשָׁמָה| מַבָּט מְקֻמָּט שֶׁל יֶלֶד| כַּרְטִיס בִּקּוּר שֶׁל עו"ד צַוָּאוֹת| מִסְגֶּרֶת שְׁבוּרָה מַמְתִּינָה לְסִכּוּי| מַפְתֵּחַ דִּירַת הַפְּרֵדָה| טְיוּטַת שִׁיר לִפְנֵי עֲרִיכָה.
היכולת שלי לחשוב את העולם באופן עגול, נראטיבי, מרובד ומתפתח - נפגעה. בהתאמה הפואטיקה שלי קרסה. אני נצמד לפרגמנטים של שפה, לקונקרטיות, לדיכוטומיה, סופר את מה שיש במגירה.
בהקבלה לתהליך הפרגמנטציה לאחר טראומה, המתבטא בצמצום שפתי ו/או תיאור חזרתי קפוא, כך גם אני מעיד על הטראומה הקולקטיבית בשירים רזים ומשפטים קטועים בעלי תבנית חזרתית:
מאזכָּל שִׁיר הוּא אַחֲרוֹןכָּל פֶּרַח מֻנָּח עַל קֶבֶרכָּל דֶּלֶת פְּרוּצָה לָאוֹיֵבכָּל כַּר דֶּשֶׁא שְׂדֵה קְרָבכָּל בַּיִת הֶסְפֵּדכָּל הוֹדָעָה נִקְרֵאת הַצִּילוּכָּל מַבָּט מַעְיַן מָלוּחַכָּל יֶלֶד חָטוּףכָּל אָדָם חֹמֶר בְּעֵרָהכָּל אֱלֹהִים – חָסֵר
השפה הטראומטית השתלטה על הפואטיקה ועדיין מותירה עקבות על יכולת ההבעה. אפילו בעודי כותב מילים אלו, ניתן להיווכח בפער השפתי הנוכח בטקסט בניסוני לתאר את האירועים הקרובים לעצם הטראומה.
אני מחכה לימים שהשירים יציגו אפשרות אחרת, יזכירו עתיד, יצמיחו דימויים מתפתחים, יטמנו בין המילים רבדים סמויים. המשורר פבלו נרודה זיקק: "השיר שייך למי שזקוק לו". ואנו זקוקים לשירים. למילים שיתנו פשר.
