המסיבה שלא נגמרה | רוית קיי
רוית קיי | 21/10/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
"יומן מסע" על טיפול בשורדי מסיבת "הנובה"
"טראנס הוא מצב תודעתי לא רגיל, מצב שבו האדם נמצא בין שינה לערות, מאופיין בניתוק חלקי או מלא מהסביבה הפיזית, הרגשה כאילו הוא חולם בעודו ער"
*****
שמי רוית קיי ואני עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. עבדתי שנים רבות עם מכורים להרואין, וטיפלתי בניצולי שואה – "טראומה של שם ואז". זאת הפעם הראשונה שאני מטפלת בטראומה אקוטית חריפה "כאן ועכשיו", זאת הפעם הראשונה שאני מטפלת באנשים שמשתמשים בחומרים משני תודעה, והפעם הראשונה שהקהילה המקצועית מתמודדת עם מטופלים שהשתמשו בחומרים בעת אירוע טראומטי. בלית ברירה אנחנו כותבים את הספרים מחדש, כשאנחנו בעצמנו חלק מקהילה שנמצאת בטראומה מתמשכת.
במהלך כל השנה טיפלתי בשנים-עשר שורדי נובה לפרקי זמן שונים. אביא כאן חלק מסיפורם.
שיניתי את פרטי המטופלים.
*****
המשותף להם היה שהם רצו לחזור לרקוד ולהרגיש משוחררים ולא הצליחו. אז עוד לא הבנתי את המשמעות של מסיבות הטראנס בעבורם. בהמשך זה הפך לאחת ממטרות הטיפול - לחזור לרקוד ולהרגיש בטוחים. יותר ויותר הבנתי את האהבה המיוחדת שלהם למוזיקת הטראנס, את ההתמסרות שלהם אליה, את השחרור והחופש שהם חווים, את המשמעות של קהילת הטראנס בעבורם, את האחווה שהם חשים על הרחבה עם חומרים משני תודעה או בלעדיהם.
הם הופנו אלי על ידי עמותת "לב בטוח" - עמותה שהוקמה סמוך לשבעה באוקטובר בידי אנשי טיפול שהיו מקורבים לקהילת הטראנס. העמותה חרתה על דגלה את ההתמקצעות הייחודית בטיפול באנשים שצרכו חומרים בעת האירוע הטראומטי. העמותה עבדה סביב השעון כדי לתת מענה לפונים בניסיון לענות על הצרכים שעלו מהשטח. היא שימשה בית מקצועי ותומך לנו המטפלים, וכן למטופלים שזכו לקבל טיפולים מגוונים: טיפול פרטני, קבוצתי, פסיכיאטרי, משפחתי, אלטרנטיבי, ריטריטים, מיצוי זכויות ופניה לביטוח לאומי, לובי בכנסת ועוד.
*****
ערן התיישב, חלץ נעלים וישב ישיבה מזרחית על הכיסא, הביט בי בעיני התכלת הגדולות שלו וניכר שתלתליו הבהירים לא ראו מסרק ימים רבים. הוא הציץ אלי במבוכה, לא רגיל לדבר על עצמו, לא רגיל להיות בטיפול. אמרתי לו שלולא מה שקרה בטח גם לא היה בא, והוא הסכים איתי בחיוך.
אלכס היתה יפיפייה ונראתה כמו פיה קסומה. הרסטות שלה היו ארוכות צבועות לבלונד. היא הסבירה לי שעשתה אותם במיוחד למסיבה. החלום שלה היה לחזור ליער הפיות אי שם בצפון הודו. היא אמרה שהאבנים שם עשויות מקריסטלים שנשברים לחלקיקים, ולכן החול שם מנצנץ.
בניגוד לערן ולאלכס, שפנו סמוך לאירוע, מיה פנתה לטיפול רק שמונה חודשים לאחר האירוע. היא לא הייתה בטוחה שהיא זקוקה לטיפול, כי היא חזרה לעבוד ולתפקד, והעידה שפנתה רק כי אמרו לה שרצוי שתטפל בעצמה כי לעיתים הטראומה פורצת לאחר שנים אחדות. סיכמנו שננסה לברר יחד. היא הייתה מרשימה; שערה מתולתל וקצר ולבושה אלגנטי. היא נראתה שונה מאנשי המסיבות שהתלבשו ונראו זרוקים יותר. מיה סיפרה שבטיול הגדול היא נחשפה בפעם הראשונה לסצנת מסיבות הטבע והתחברה. את הכרטיס הזמינה עוד כששהתה בחו"ל עם חברים שהכירה בטיול. סיפרה שהאופוריה מגיעה מהריקוד, מאהבת הטבע ומהאנשים שסובבים אותך, ושהצליחה להגיע לרגעי השיא גם בלי תוספת של כימיקלים. סיפרה שהשיא מגיע בזמן זריחת השמש. כשהשמש עולה. אלו הם הרגעים שהם מתקרחנים, ביטוי שלא הכרתי, רגע שבו אפשר להרגיש שכולם משדרים בדיוק על אותו הגל, וכשקרני השמש מתחילות למלא את השמים ואיתן גם הרגשות והתחושות של האהבה והאחדות. היא סיפרה בעיניים נוצצות ואני יכולתי לדמיין את הרגע, ולהרגיש לראשונה שאולי אני מחמיצה משהו שאפילו לא ידעתי שקיים. 8 מפגשים דיברנו על מה שחוותה שם, על קבלת החלטות גורליות בעבורה ובעבור חבריה ברגעים קשים, למשל כשעזתים הגיעו למקום המחבוא שלהן ואמרו להם שיבואו איתם למקום בטוח, והיא אמרה לחבריה שאין מצב. שהם משקרים ושהיא נשארת. הם נשארו איתה וניצלו. שיתפה שפחדה יותר שיגלו שהייתה חיילת ב-8200 ממה שיקרה לה עצמה. שיתפה על טריגרים לא פשוטים שהיא מתמודדת איתם מאז האירוע. חיזקתי את הכוחות שלה, את האינטגריטי שלה, את יכולת ההדחקה שלה שמאפשרת לה להמשיך הלאה. דיברנו על כך שיהיו עוד טריגרים אך שהיא מרגישה שיש לה הכלים להתמודד איתם, שהנשימות עוזרות מאוד. כמובן, השארתי לה דלת פתוחה אם תרצה לחזור בעתיד, אך מאז היא לא פנתה ואני לא מופתעת, סמכתי על הכוחות שלה.
3 אנשים, 3 סיפורים. הם הגיעו בהפרש של 10 דקות בזה אחר זה. הם לא הכירו זה את זה. אני הכרתי אותם, את השוני אך גם את הדמיון ביניהם; גורל אחד אכזר שמשותף לשלושתם.
*****
עד שהתחלתי לטפל בהם סצנת מסיבות הטבע היו זרות לי. שמעתי בעבר על גואה ועל מסיבות ירח מלא שם רוקדים כל הלילה. ידעתי שמנגנים במסיבות מוזיקת טראנס שלמישהי לא מנוסה כמוני נשמעה מוזיקה מונוטונית בווליום גבוה עם הרבה בומים.
בשיחות עם ערן דיברנו הרבה על האהבה שלו למוזיקת הטראנס. דרכו למדתי לראשונה שיש הבדלים בן סוגי מוזיקת הטראנס ושמה שלי נשמע אותו דבר הוא לאמיתו של דבר עולם ומלואו. ערן הסביר שזאת מוזיקה דיגיטלית ושהוא אהב את הז'אנר שנקרא "גואה טראנס" שנחשב לסגנון הטראנס הקדום ביותר ששימש כהשראה לשאר הסגנונות: אסיד טראנס, אמביאנט, ופול און טראנס. הכול היה בשבילי חדש, זר ומסקרן והרגשתי שאני נוגעת בעולם שלולא המטופלים שלי מהנובה כנראה גם לא הייתי מכירה. עוד סיפר שמקובל לנגן את הגואה טראנס במסיבות במהלך היום ושיש מוזיקת טראנס שמנגנים בלילה שהיא אפלה וכבדה יותר ואותו היא מלחיצה יותר. הוא כינה אותה "דארק טראנס" - טראנס שנשמע יותר פסיכדלי, מתכתי, קצבי ומהיר מ"הגואה טראנס" וכולל דגימות ומילים “אפלות”. למשמע התיאורים שלו הרגשתי את ה"קריפיות" של המוזיקה. ביקשתי ממנו שישמיע לי את המוזיקה שאהב והקשבתי לה גם כשהלך. לאט לאט הבנתי למה התכוון כשאמר שזאת מוזיקה שעוסקת במודעות, בתודעה, באמונה או כל דבר אחר מעולם הרוחניות.
אלכס חשפה בפניי את עולם החומרים משני התודעה, את עולם הפסיכדליה. הרגשתי צורך להתעמק בו כדי להבין אותה יותר. למדתי שישנם הרבה חומרים משני תודעה ונכללים בהם בדרך כלל מסקלין, פיסלוציבין, LSD ואיקווסקה שנחשבים לפסיכדליים הקלסיים. המילה פסיכדליה ביוונית : פסיכה – נפש, דילין - לחשוף. כלומר חשיפה של הנפש. יש הקוראים לשימוש בחומרים "זכוכית מגדלת של הנפש". מעין הגברה לא ספציפית למופעים נפשיים תודעתיים.
******
שמעתי על LSD ועל פטריות הזיה, שנחשבו בעיני סמים כמו הרואין או קוקאין -סמים קשים וממכרים מאוד. היה להם מוניטין מפוקפק. היום, הרבה בזכות אלכס וערן ומה שלמדתי, אני יודעת שמדויק יותר לכנות אותם חומרים משני תודעה, או מרחיבי תודעה, פותחי תודעה ומעמיקי תודעה. מדברים על כך שהמוח משתנה בהשפעת החומרים, שנוצרים קשרים חדשים, שלא נוכחים בלעדיו, שנוצרת גמישות מחשבתית, ויש אף הטוענים שבאמצעות החומרים אפשר לממש פוטנציאל שאינו ממומש במוח. החומרים משנים את אמצעי הידע שלנו דרך החושים. בהשפעתם המשתמש ישמע קולות ותדרים שבדרך כלל לא ישמע, יראה צבעים ואנרגיה שבדרך כלל לא יראה. כך גם המגע יהיה מוגבר, ותהיה ערנות למופעים חושיים שלא קיימים בדרך כלל. תיתכן גם סינתזה - כלומר ערבוב של החושים. צבע יכול להפוך לקול, וקול יהפוך לתמונה. גם המערכת הרגשית חשופה מאוד, וייתכנו חוויות עוצמתיות טובות לצד מפגש עם פחדים קיומיים של מוות, בדידות ושיגעון. העולם הפנימי מוצף בתחושות, קולות ודימויים ולא ברור מה בפנים ומה בחוץ.
אלכס אהבה את האסיד. היא אמרה שהיא לא נוגעת ב- .MDMA אז עוד לא ידעתי את ההבדל. היא קראה לזה מסע. אמרה שכל מסע הוא שונה והיא לא יכולה לצפות מה יעלה, שהיא פתוחה, מסוקרנת ומתמסרת לתהליך ומוכנה גם לקבל אם עולים תכנים קשים שלא ציפתה לחוות. היא לימדה אותי שאין לשפוט את החוויה כשלילית או כחיובית. היום אני יודעת שההבדל העיקרי הוא שההשפעה של MDMA בניגוד לחומרים פסיכדליים צפויה וידועה מראש. היא רצתה את הלא צפוי.
*****
לפני שבעה באוקטובר אלכס וערן תפקדו ועבדו והעולם של מסיבות הטראנס היה חלק מעולמם בעיקר בסופי שבוע. הם היו שייכים לקהילת הטראנס, שהייתה בעצמה מחולקת לתתי קהילות. הם היו חברים בקבוצות וואטסאפ רבות שבהם היו מתפרסמים מועדי המסיבות ומיקומיהן בטבע מהצפון ועד הדרום. אחרי שבעה באוקטובר התקיימו מסיבות רבות, תוצאה של רצון עז של הקהילה לחזור לרקוד ולשמוח.
ערן ואלכס היו רגילים לעשות אסיד במסיבות פעם בכמה חודשים. מאז הנובה הם לא הצליחו. פחדו, לא סמכו על הגוף שלהם שיוכל להכיל את החוויות שיפגשו. דיברו במונחים של הגוף. שהגוף ידע אם הם מוכנים. היו פעמים אחרי שבעה באוקטובר שאלכס הלכה עם חברה למסיבה במטרה לעשות אסיד. נשאר לה בול אחד אחרון שעוד הביאה מהודו והן רצו להשתמש יחד. החברה שלא הייתה בנובה אמרה שתהיה לצד אלכס אם תיזקק לה. אבל "הגוף רצה אחרת". פעם אחת הקיאה, פעם אחרת שלשלה, ופעם נוספת הרגישה חולשה ולא היה מסוגלת אפילו לרקוד. דיברנו על הקשר בין גוף לנפש. אמרה שהיא חוששת שהחוויות משבעה באוקטובר יעלו ויציפו אותה והיא עוד לא חזקה מספיק להתמודד איתן. זאת הייתה עוד הזדמנות לדבר על מה עברה שם, על החוויות המטלטלות שעד היום לא מרפות. על כך שהטריגרים רבים ולא צפויים. לעיתים זה שיר, תמונה של חברה שנרצחה או ידיעה בחדשות. הזיכרונות פולשים ומשתלטים. היא יכולה לחוות התקפי חרדה שיכולים להימשך הרבה זמן ומותירים אותה ללא כוחות. הייתי מזהה כבר בפתח הדלת את שערה הסתור והמבט המפוחד. היו גם פעמים שהייתה אופטימית ומאושרת. היא הייתה מקסימה וליבי היה איתה. בכיתי וצחקתי איתה. עבדנו קשה לשקם את האינטגריטי שהיה לה, ולהחזיר לה את הביטחון בעצמה שהתערער כל כך.
עם ערן דיברתי הרבה על חבר שנרצח. תמונתו הייתה עולה משום מקום ואז ערן היה מתערער וחווה התקף חרדה. היו פעמים שהיה הולך לצד ובוכה, כשאף אחד לא רואה. הוא לא רגיל לחשוף רגעים קשים. ככה הוא מגיל צעיר. לאט לאט שיתף יותר בזיכרונות הקשים. הרשה לעצמו להראות חולשה ופעם אחת אפילו זלגו לו דמעות כשדיבר על החבר. זאת הייתה פעם משמעותית שבה הוא אפשר לי להיות איתו ולא להישאר לבד בחוויה.
ערן דיבר על האמון שלו בעולם, אמון שנשבר. הוא היה ילד טבע, אהב את החיים ואת האנשים. שבעה באוקטובר סדק את האמון הזה. מאז הוא חווה את העולם כמקום מסוכן. הוא היה דרוך מאוד וכל רעש הקפיץ אותו. סיפר שפעם תדלק את האוטו וכמה אנשים בעלי חזות ערבית דיברו בקול רם ורצו לעבר האוטו. זה החזיר אותו בבת אחת ליום הארור ההוא. הוא קפא במקום והתבייש בזה. נדרשו לו שעות להירגע. פעם אחרת נוצר פקק וניידת משטרה עברה. זה שוב טלטל אותו והחזיר אותו לפקק הארור ההוא. הוא שקל לעשות MDMA בפעם הראשונה בחייו. חשב שאולי זה יעזור לו להתגבר על החשדנות וחוסר האמון שהשתלטו עליו. חברים סיפרו לו שהחומר גורם לתחושה מציפה של אהבה, אמון וביטחון והרגשה כללית של well being . קרא על מחקרים של טיפול בהשפעת החומר, שמסיר חסמים, הגנות, ויכולה להתאפשר התבוננות פנימה עמוקה ובהירה ללא שיפוטיות וביקורתיות, והכלה של חוויות שבדרך כלל היו מציפות מדי. שאל מה אני חושבת. אמרתי לו שאני לא מכירה את המחקר ואת הטיפול בהשפעת החומר אבל שיש לזה ביטוי מקצועי: "אינטגרציה פסיכָדלית".
*****
הרבה מהמטופלים שלי היו שייכים לקהילת הטראנס והשימוש בחומרים היה חלק מחייהם.
לא שפטתי אותם ולא ביקרתי אותם. ניסיתי להבין במה הם משתמשים, לשם מה ועם מי. היו מקרים שהרגשתי צורך לעשות פסיכו-אדוקציה, אמרתי להם שחשוב לקבל מידע מהימן על החומר בו בוחרים להשתמש ואם משתמשים להשתמש באופן אחראי ומבוקר.
בדקתי אם הם עברו טראומות לא מעובדות שעלולות לצוף. נתתי את הדוגמה של מטופל שנכנס לטריפ של שעות בהם השתחזרו שוב ושוב רגעי אימה בקרב שהשתתף והוא חשב שלא יצא מזה בחיים. שאלתי אם הם סובלים מחרדות או מרגישים שאולי יתקשו להכיל חוויות מטלטלות, אמרתי גם שעלולה להיות התפרקות פסיכוטית במצבים קיצוניים.
שאלתי אותם אם הם מוכנים לשתף אותי במה הם השתמשו. חלק חששו ואמרו שזה אישי אך הרוב שיתפו. הרבה סיפרו בעיניים נוצצות על שימוש בדוסה. רק שהם לא ידעו שזה טריק שיווקי של דילרים שמערבבים מה שנותר להם מהחומרים עם מינונים שונים של ריטלין, כדורים פסיכיאטריים, קטמין, קוקאין ואפילו כדורי אקמול. לכן לא ניתן לצפות את החוויה.
לאלה שהעדיפו קטמין הסברתי על הסכנה בערבוב עם אלכוהול, ושמינונים גבוהים יכולים אף לגרום למוות. חלקם השתמשו ב MMSI רק שלא ידעו שהוא חומר שממכר הרבה יותר מקוקאין. הסברתי להם שחומר שמכונה "טינה" - שחקן חדש בשוק - הוא בעצם סם בשם קריסטל מט שממכר ומסוכן מאוד.
דיברנו על שימוש בקנאביס משום שרובם היו רגילים להשתמש בו על בסיס יום-יומי עוד הרבה לפני שבעה באוקטובר. בדקתי איתם אם העלו מינון מאז. רובם הגבירו את המינון כדרך להתמודד עם החרדות, הקושי להירדם וסימפטומים טראומטיים אחרים. הסברתי להם שלא מומלץ להעלות מינון. דווקא משום שהקנאביס מאלחש רגשות הוא יקשה על המגע עם הטראומה ויכול ולפגוע ביכולת של הנפש לעבד אותה
*****
הם שיתפו אותי בחוויות שלהם ואני נתתי לסיפורים לחדור אליי ולחוויות לטלטל אותי. אי אפשר לטפל בהם אחרת. הרגשתי שזאת התקופה הקשה ביותר בחיי המקצועיים. לעיתים הרגשתי שהטיפול בהם הוא כמו טיפול בכימותרפיה - שהחומר הרעיל הולך ומצטבר, שאין לי אוויר לנשימה. בסוף היום לעיתים הייתי מותשת, רק רציתי לשכב מול הטלוויזיה ולבהות בסדרה בנטפליקס.
אני חושבת שמה שהכי סייע לי בסופו של דבר זה הקשר עם המטופלים. אהבתי אותם ונקשרתי אליהם. הרגשתי שהם נותנים בי אמון ושאוכל ללוות אותם במסע הקשה שנכפה עליהם. דיברנו הרבה בטיפול על כך שטראומה מטלטלת כמו שהם חוו אי אפשר למחוק, אך המטרה של הטיפול בין היתר היא ללמוד לחיות לצידה, ללמוד להסתכל לה בעיניים, ולא לתת לה להשתלט, לזכור מי הייתי לפני שבעה באוקטובר אבל גם מי נהייתי בעקבות מה שקרה לי. איך לנסות לצמוח מהטראומה ולהיות אדם שלם יותר. אמרתי להם שקוראים לזה צמיחה פוסט טראומטית ושאני מאמינה בזה.
******
חשבתי הרבה על הסוגיה של פרה דיספוזיציה: האם ניתן לנבא מי יחווה חוויות קשות וטראומטיות בהשפעת השימוש בחומרים, ומי מבין השורדים של הנובה יפתח תסמינים טראומטיים עיקשים ויתקשה לחזור לתפקד. מבחינה מקצועית מדברים על פרה דיספוזיציה בין היתר של מבנה אישיות חלש, מערך משפחתי מעורער, וטראומות קודמות לא מעובדות. אבל זה לא אחד לאחד. נפש האדם מורכבת.
מבין המטופלים שלי חלק באו ממשפחות שבהן האב לא היה נוכח או היה חלש, אצל חלקם ההורים גרושים, משפחות שלא הצליחו לתת את ההחזקה וההכוונה, בפרט בגיל ההתבגרות כשהיו הכי זקוקים לגבולות, גיל שבו רובם התחילו את השימוש בקנאביס ואחר כך בחומרים נוספים, ושאלתי את עצמי כמה זה השפיע על הרצון להשתייך לקהילת הטראנס - קהילה חמה ותומכת שמשדרת אחדות ומשפחתיות.
*****
מאז עברה שנה. חלק מהמטופלים שלי לא התאוששו ולא חזרו לתפקוד, חווים סימפטומים של הטראומה. עדיין אי אפשר לדבר על הפוסט טראומה כי אנחנו עוד בעיצומה. הם רואים חשיבות בטיפול אך לא תמיד מצליחים להגיע. "תלוי איך קמו" ואם בכלל ישנו. לחלקם אני מציעה לראשונה אפשרות להיכנס לבתים מאזנים מבינה שטיפול בקהילה לא מספיק. רובם מתקשים לשמור על רצף במקומות העבודה, ומגישים בקשה לקצבת נכות ואובדן כושר עבודה. חלקם חזרו לעבוד, אך ההתמודדות עם הטראומה עדין קיימת. חלק קטן סיימו טיפול והמשיכו הלאה עם הכלים שקיבלו.
אלכס נסעה ליער הפיות שלחה תמונות וכתבה שהיא מרגישה מוגנת לראשונה זה חודשים. ערן נסע לנפאל וכתב שסוף סוף הוא מצליח לישון לילה שלם. אור נסע לפליפינים ולא חש הקלה אמר "שעזב את הארץ אבל הארץ לא עזבה אותו".
מוקדם מדי לדבר על החלמה. בטיפול בטראומה כמו שחוו נדבר על שיקום, לא על ריפוי. נדרש מהמטופל מאמץ גדול מאוד להיות אקטיבי בשיקום שלו. הרבה מהם לא מוצאים את הכוחות בתוכם. המלחמה המתמשכת מקשה עליהם עוד יותר, לא נותנת לנפש זמן להתאושש, מכה אחרי מכה. ההרג של ששת החטופים החזיר הרבה מהם לאחור, לתחילת הדרך. הסיוטים חזרו. הפצע עוד פתוח והדרך ארוכה.
תם ולא נשלם
התבססתי על הרצאות של עידו סימיון, יגאל טרטקובסקי, ויאיר גרנבאום, ניר תדמור, רעות פלוסטנר (שניתנו במסגרת עמותה) ועל הרצאות מהאינטרנט של ד"ר קרן צרפתי וד"ר שאולי לב -רן.
