צריך לשאול למה | נעמה צפרוני
נעמה צפרוני | 13/9/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
ביום רביעי לפני שבוע חילקתי דירות ואמרתי לפטר שילך לליאת ושיקח איתו את שגיא, מדריך חדש, בעצם מועמד שהגיע לתצפית. תצפית, כלומר, שהוא צופה בעבודה שאנחנו עושים עם הדיירים שלנו כדי לעזור להם בתחזוקת הבית ולפעמים בבישול, ואנחנו צופים בו לראות אם הוא עשוי להתאים לעבודה. אנחנו לא כל כך בררנים; אין עכשיו הרבה אנשים שמעוניינים לעבוד בהוסטל לפגועי נפש בשכר, שלמרות מאבק ועד העובדים ולמרות הזכויות הסוציאליות, עדיין חוסך לתקציב משרד האוצר כסף רב. לפני כתשע שנים, פטר לקח אותי לתצפית. הלכנו לדירה של מרדכי ומישה, שעוד היה בחיים, ולדירה של קוסטה וחגי, לפני שקוסטה עזב וחגי עבר לגור בהוסטל. פטר אדם מאוד קפדן, פולני. הוא נגן קונטרבס ולא ברור מה הוא עושה אצלנו. בשנות השמונים של המאה הקודמת היה חבר בלהקת רוק מהפכנית כשפגש ברכבת נציג של הסוכנות היהודית. לפטר ולחבר שלו ללהקה לא היו כרטיסים, אבל הם רצו לנסוע לקונצרט בוורשה וכשנכנס המבקר, האיש המבוגר שישב לבד בתא אליו נכנסו, שלף שלושה כרטיסים והושיט למבקר, אלו היו הכרטיסים של עמיתיו של נציג הסוכנות היהודית שלא הגיעו לנסיעה; בשיחה שהתפתחה עם פטר (החבר ישן), פטר אמר לו שאמו הייתה יהודייה. הלהקה שלהם שתועדה בסרט של ה-BBC כאחת הנציגות של הרוח החדשה שנושבת בפולין, הייתה כבר בסכנת פירוק מפחד אותה רוח חדשה. אחד עזב לשבדיה, אחד עמד לנסוע לניו יורק. נציג הסוכנות היהודית אמר לו שהוא יכול ללמוד באקדמיה למוזיקה בירושלים, ופטר חשב, למה לא, אסע לישראל. כשאביו חלה, אחרי חמש או שבע שנים, הוא חזר לעיר הולדתו ומשום שקשה לנו להגות את שם העיר – עיר שהייתה עיר יהודית כמעט לגמרי בשנים שלפני המלחמה - פטר בדרך כלל אומר: "העיר שלי". אבא שלו, אגב, גם הוא חי על המוזיקה שלו. כשהיה בן שש עשרה או שבע עשרה לקח את החצוצרה שלו וברח מהכפר. כמה שנים המשפחה אפילו לא ידעה אם הוא חי. אבא של פטר הצטרף לתזמורת של הצבא. זה צד את הדמיון שלי: לקח את החצוצרה שלו והסתלק. הבת של פטר היא זמרת, גם היא למדה באקדמיה, אבל לא בירושלים. כשאמרתי לו שהבת שלו היא דור שלישי למוזיקאים, הוא אמר: "דור רביעי; גם אבא של אבא שלי ניגן בחתונות". אחר כך אבא של פטר מת והוא חזר לארץ; ונסע כל חודש לשבוע או שניים ל"עיר שלו", בגלל הבת, בינתיים התגרש. כמה שנים עברו, בינתיים הוא התחתן בפולין עם אישה שעליה הוא אומר: "יש לנו אותו חוש הומור, אני לא יכול להיות עם מישהי שלא מבינה את השפה שלך". הוא שלח לנו צילומים מהחתונה בעירייה. והיא באמת נראית נחמדה. על אמו אמר שמתה כשהיה בן חמש עשרה והוא לא ידע שהיא הייתה יהודייה. אחר כך מצאתי בקובץ סיפורים שתורגם מפולנית הרבה יהודים שהסתירו שהם יהודים, וגם שמעתי סיפור כזה כשביקרתי בוורשה. אישה צעירה אמרה לנו: "אחותי באה לבקר אותי ולא הייתי אותו אחר צהרים במגורים באוניברסיטה. היא השאירה פתק שביקרה והוסיפה: 'ואנחנו יהודים'". כמה שנים אחרי מותה אבא של פטר סיפר לו שהאם הייתה יהודייה ושההורים שלה העבירו אותה למשפחה שגידלה אותה עד שהיה רעב כה גדול שהם נאלצו למסור אותה לבית יתומים. פטר סיפר שבכל חודש, כשאמא שלו קיבלה משכורת, היא הייתה לוקחת אותו לקנות ממתקים והם היו הולכים לבית יתומים. הוא לא ידע מדוע היא עשתה את זה אלא הרבה זמן אחרי שמתה. הוא לא ידע שהיא הייתה יהודייה ולא ידע שהיא גדלה בבית יתומים, הוא חשב שהמאמצים, היו המשפחה שלה. את הסיפורים האלו הוא סיפר לי, אחד כל כמה שנים, כשישבנו יחד והמשרד היה משום מה ריק. אני חושבת שהוא מספר לי, משום שהיינו יחד מדריכים או משום ששנינו מבוגרים (אני מבוגרת ממנו), או משום שהתעניינתי. הוא גם סיפר לי על הניצוח של קורט מזור כשניגן בתזמורת הפילהרמונית, או על המסע של הפילהרמונית לסין שאליו הצטרף. לפעמים הוא מספר דברים מתוך התעוררות; את ההסברים המוזיקליים אינני מבינה ובכל זאת זה נפלא כשמישהו מדבר מתוך התעוררות. הבחור החדש, שגיא, נראה די מבוהל כשהם חזרו מליאת, ובסופו של דבר אכן לא נשאר לעבוד אצלנו. אולי גם אני הייתי די מבוהלת אחרי שהלכתי עם פטר לדירה של קוסטה וחגי, אפילו אם חשבתי שאני מסתירה את זה טוב מאד. קוסטה באמת היה די מפחיד; אבל ליאת, נדמה לי, אינה כה מפחידה, אפילו אם היא משונה לכל הדעות.
ליאת רוצה כל מה שיש למישהו אחר. אם מישהי שברה רגל, היא הולכת לקופת חולים ודורשת גבס. אם מישהו קיבל מברוך עציץ, היא מוכרחה עציץ מברוך. פעם אחת היא דחפה את הדסה ברדוגו ומדריך שליבו נכמר על הדסה ברדוגו – לחינם, אגב, אין מה לרכך את הלב בשל הדסה ברדוגו, היא מסתדרת טוב מאוד – שם לה פלסטר על השריטה. ליאת הלכה למדריך השני, זה היה מוסטפא, ולא הפסיקה לדבר על כך שהיא לא שרטה את הדסה ברדוגו, שהדסה ברדוגו ממציאה, ושהיא לא אשמה, ושזה לא נכון. על חלק מהמילים היא חזרה חמש או שש פעמים עד שהשלימה את המשפט. למוסטפא לא הייתה הרבה סבלנות. הוא הביט בשטף הדיבור של ליאת ורק רצה שזה כבר יסתם. הוא ניגש לארון, הוציא את קופסת העזרה הראשונה, והדביק לה פלסטר בדיוק במקום שהמדריך השני שם את הפלסטר על השריטה של ברדוגו, מעל לגבה השמאלית. ליאת השתתקה והלכה. את זה סיפר לי בהפתעה מדריך אחר שהיה שם במקרה. הוא אמר שזה רק בגלל הניסיון הרב של מוסטפא שהוא יכול היה לחשוב על פתרון משונה כזה, לשים פלסטר על המצח של ליאת כדי שתשתוק. אני הסכמתי איתו אבל אמרתי: "וזה מוסטפא", כדי שההברקה הזו לא תישאר רק בתחומי הניסיון. כאילו בדעתו של כל אחד עשוי לצוץ הרעיון הזה. אבל הוספתי: "למוסטפא יש ילדים קטנים וילדים אוהבים פלסטרים".
בחורף ובקיץ פטר לובש ג'ינס וחולצת טריקו קצרה שחורה עם הדפס יוצא דופן. יש לו אוסף ענק של חולצות שחורות עם הדפסים יוצאי דופן. "הבת שלי קונה לי". כשהלכתי אתו לתצפית לפני כתשע שנים הוא אמר לי שהוא עומד לעבור ניתוח להחלפת הברך. בפולין. הוא מעדיף בפולין. הרופא הוא חבר טוב שלו, עוד מילדות. פטר מרבה להזכיר את החברים שלו. בדרך כלל הוא אומר: "חבר טוב שלי". הם שותים הרבה אלכוהול יחד. פטר שומר את שתיית האלכוהול לפולין. נדמה לי שמאז שהוא התחתן הוא פחות מדבר על החברים שלו, ייתכן שהוא גם שותה פחות אלכוהול. בשנים האחרונות מוזיקאים צעירים מעוניינים לנגן אתו ולשם כך הוא נוסע לוורשה. הוא קפדן. מאחר שנאמר שבהוסטל על הדיירים להשתמש בכוסות רגילות, ואין לתת להם כוסות חד פעמיות, פטר אינו נותן להם כוסות חד פעמיות; אחרים נותנים; יש מדריכים שלפעמים נותנים ולפעמים לא נותנים. הדיירים רוצים כוסות חד פעמיות משום שהצוות משתמש בכוסות חד פעמיות; הם רוצים להיות יוצאי הדופן שמקבלים כוסות חד פעמיות. עשר הדקות שאני יושבת עם צבי מעבר לחצי שעה שנקבעה, יותר יקרות לו מכל הזמן שאני נפגשת איתו במשך השבוע. עשר דקות יקרות מפז. הוא אפילו מכריז על כך. אותו דבר הכוסות.
אף פעם לא שאלתי את פטר מה טיב אורח החיים שהוא מנהל. כשחזר פעם מנסיעה סיפר שבודק בשדה התעופה זיהה אותו כנגן הקלידים של אותה להקה, להקה שחיכתה לתקליטים מהמערב, שהיו מביאים, מאנגליה, מצרפת, מגרמניה. היו מקשיבים להם ביחד כל הלילה. "זה לא היה כמו בברית המועצות, היו שנסעו וחזרו עם תקליטים טובים". אפשר לשמוע בקולו געגועים לצנע. הוא אמנם מספר שיש לו מחשב שבו הוא יכול להקליט את כל הכלים, על ערוצים נפרדים, באופן מושלם, צלול ביותר, וצריך להגיע לאולפן ורק להקליט את "הבת שלי", אבל נדמה שלדעתו שפע האפשרויות אטם במידה רבה את ההשתוקקות. "צריך להבדיל בין ה'בא לי', לבין רצון" אמר באחת מישיבות הצוות; "אצלנו הדיירים, רוב הדיירים יש להם בעיקר 'בא לי'". לא עולה בדעתי לשאול את פטר איך זה שאתה מעדיף לעבוד בדירות מאשר לנגן קונטרבס בתזמורת. אני משערת שיש קלות תנועה באורח החיים שלו. אני גם לא שואלת אותו למה הוא גר כאן ואפילו אומר שאשתו מוכנה לעבור לארץ. נראה לי שזו שאלה גסה מדי. בוטה מדי. יכול להיות שעכשיו הוא יגיד שזה בגלל הפנסיה והביטוח הלאומי, אבל לא נראה לי שזו הייתה התשובה לפני תשע שנים. אני לא יודעת אם מישהו שאל אותו את זה אי פעם.
אחרי כחמש שנים שבהם הייתי מדריכה נעשיתי למתאמת טיפול. מאז התחלפו הרבה עובדים. אני מקפידה להראות לפטר שאני רוחצת כלים. כשיש כלים בכיור הוא שולח, במידה מרוסנת של תיעוב, את הצילום בוואטסאפ של הצוות, שנדע איך נראה המשרד. עכשיו, זו אני שמחלקת לו את הדירות בימי רביעי, אז אני מקפידה לרחוץ כלים. כל מעידה הוא עלול לפרש כהתנשאות. לא משום שאין הוא מחבב אותי, אלא משום שהוא שם לב לכל דבר. פטר מצלם יפה את הדיירים, למשל: שלוש דיירות שלנו מחייכות על הספסל בכיכר או דיירת מבוגרת יושבת וצופה באקווריום לאחר שהתקלקלה הטלוויזיה. פטר סיפר שהוא שאל אותה: "מה את רואה, בלה"? והיא ענתה: "הדגים הגדולים טורפים את הדגים הקטנים". בצילומים של פטר רואים את הדיירים ברגעים שבהם נדמה, שנדמה לנו, שאנו עשויים לחשוב, שהטיפול שלנו מיטיב עמם.
כשראינו את ליאת בפעם הראשונה בחדר הצוות, נעמי – שהביאה אותי לעבוד כמדריכה אחרי שמקום העבודה שלי נסגר – ואני, הבטנו בה מהופנטות. מהמשפטים שרדפו אחד אחר השני, גל אחר גל, הבנו שהיא הגיעה לאיתנים כשהייתה בת שש וממחלקת ילדים עברה למחלקת נוער ומשם, אמרה, "עלתה לבוגרים". הלן אמרה לפני כמה שבועות: "הילדים שלי עלו לחטיבת הביניים, בן אחותי עלה לתיכון, ליאת עלתה לבוגרים". המונחים של המוסדות מוטבעים אצל הדיירים שלנו. אחר כך, סיפרה לנו, עברה להוסטל, אבל עכשיו היא רוצה לגור בדירה, אם צריך, עם שותפה. אבל בהוסטל הקודם לא היו דירות, רק בניין אחד, ואצלנו יש גם הוסטל וגם דירות, ולכן רוצה לעבור לכאן. התוכן של הדברים לא היה חשוב כל כך כמו שטף הדיבור הבלתי פוסק שבו גמגום וחזרה על משפטים השאיר אותנו עם עיניים פעורות, מוקסמות. ליאת כהה ולה עיניים גדולות, מצח צר שמעליו מזדקר שיער שהתחיל להאפיר קצוץ כקיפוד, בגדים חדשים, חולצת טריקו קצת מתוחה על בטן בולטת; בתוך הסנדלים החדשים אצבעות חומות, יפות, ילדותיות, גזורות באהבה, ופה, הפה המעוקם שוטף אותך בעוד ועוד דיבורים. היא הביטה בהתפעלות שלנו בחשש-מה אך לא הפסיקה לדבר. היא מטבריה. כמו ראיתי אותה ואת אמא שלה נוסעות באוטובוס המאסף מטבריה ויורדות באיתנים ואמא שלה נפרדת ממנה, בת שש, משאירה אותה במחלקת ילדים. מאז שהגיעה אלינו עבר זמן והתמונה הזו צצה לפני כשאנחנו מדברים עליה בישיבות צוות.
לפני כמה שנים ליוויתי אותה לתחנת המשטרה להגיש תלונה על הטרדה מינית. במשטרה הפנו אותנו לשוטרת – נשים לוקחות עדויות כאלו – ושאלו מספר פעמים אם יש לה אפוטרופוס (אין לה) ואם יש לה פיגור כי אז התהליך אחר (פיגור אינו באבחנה שלה). באותו שטף רגיל היא פרטה את התוועדויותיה עם השכן אותו היא מכירה שנים, תמורת הממתקים שלדבריה הוא נותן לה. השוטרת ואני ישבנו מרוכזות מאוד מנסות לייצב את הטלטלה והגועל. השוטרת, מסבירת פנים ושקטה, הביעה את תמיכתה בליאת. אחר כך בדקה וראתה שכבר הייתה פנייה על כך ושוטר נשלח לאיים על השכן. בקורונה, כשהכול היה שקט ראיתי אותה קוראת לו מהחצר הפנימית. בקול רם היא חזרה מספר פעמים על שמו כשפניה מורמות אל הדירה שלו. אולי לא היה בבית, אולי מבין התריסים של המרפסת ראה אותי יושבת לא רחוק על הספסל. בכל אופן הוא לא הראה את פרצופו. לאחר מכן, התלונה של ליאת קיבלה בעיני מובן כפול: הזוועה שמחכה לה בכל פינה, והדחף לדבר, לספר, לספר למדריכה אחת, למדריכה נוספת, למנהל; וניסע במונית, ונעלה במדרגות אחרי שוטר שמסביר לנו לאן ללכת ונצעד אחריו לאורך המסדרונות המוזנחים חסרי החלונות שלאורכם דלתות סגורות, ותספר לשוטרת.
ברוך אומר: "כבר אין לי סבלנות אליה. אין סוף לתשומת לב שהיא רוצה". אני לא אוהבת כשאומרים: "היא רוצה תשומת לב", במיוחד כשברוך מקצר ואומר: "צומי", וחוזר ואומר "צומי, צומי" ומגלגל עיניו לתקרה. בישיבת צוות אחת אמרתי שסוף סוף אני יודעת למה אני מוחה כשאומרים על ליאת או על דיירות אחרות: "היא עושה את זה כדי לזכות בתשומת לב", אני לא אוהבת את זה כי הן לא רוצות תשומת לב, הן רוצות אהבה. אחרי שבוע חזרתי בי. עדיף להגיד שהן רוצות תשומת לב; להגיד שהן רוצות אהבה, זה גלוי מדי, חשוף מדי, אפילו טרגי. עדיף להגיד שליאת רוצה תשומת לב.
פטר ושגיא חזרו לאחר זמן לא ארוך. שגיא התיישב. פטר הלך אנה ואנה והסביר לי שליאת הייתה מאד משונה היום. שהיא לא נתנה להם להיכנס לחדר שלה. "זה לא קרה אף פעם". הם עזרו לה לסדר קצת את המטבח – ליאת מחזיקה את הדירה אותה היא חולקת עם השותף, נקיה ומסודרת – וישבו קצת כדי שהיא תכיר את שגיא "אבל היא פתחה את החדר לא יותר מחריץ ולא נתנה לי להיכנס, מה שמאד יוצא דופן, תמיד היא מזמינה אותי פנימה ומראה לי מה קנתה לאחרונה". פטר חזר על כך מספר פעמים. ואחר כך אמר: "אולי היא מחביאה שם איזו ציפור או יונה שהיא לא רוצה שאראה". ליאת אוהבת חיות ולפעמים היא הולכת העירה וקונה ארנבת או תוכי או אפרוח. החיות לא מחזיקות הרבה זמן, ולאחרונה התעורר איזה חשד בקרבנו בקשר לזה. "כן", אמר פטר, "אני חושב שמשום כך היא לא פתחה את הדלת".
זה לא היה נבון, אבל את האינפורמציה הזו העברתי למנהלת שהייתה בעבר המדריכה הקבועה של ליאת. והיא, הסתבר לי למחרת, טלפנה מיד לליאת. זה לא היה נבון כי דברים שאינם דחופים, כדאי שישקעו קצת. ייתכן שעשיתי זאת כי פטר מקדיש תשומת לב להתנהגויות חריגות של הדיירים ולדברים החריגים שהם אומרים. כך למשל בישיבת המדריכים שבה מישהי שאלה על קלרה הוא סיפר שלמד מדבריה של קלרה, איך לנהוג איתה. "קלרה התאוננה שנריה כהן מביט בה בארוחות ערב, ומאז, כשהיא נכנסת לחדר צוות, אני מביט בה כמה שניות ואז מפנה את המבט לפינה או אל ארון התרופות". בקשר לשאלה איך לגרום לכך שיואב יהיה פעיל יותר בשעות אחר הצהרים, מדריכה אחת אמרה שצריך לדרוש ממנו לעשות תורנויות אך פטר אמר: "צריך להגיד לאורה [אם הבית] לרשום אותו לתורנות, כי הוא אומר: 'אבל אני לא רשום'. אז צריך לרשום אותו". כך הסתבר שיש לוותר על עקרון הצדק – מספר שווה של תורנויות לכל דייר הוסטל - לטובת העמדה ששמע פטר מפי יואב: אם אני רשום, אני קיים; אבל במקרה זה גם פטר לא יכול היה לשער מדוע ליאת לא הניחה לו להיכנס לחדר שלה.
למחרת ליאת הלכה להלן, מתאמת הטיפול שלה, ואמרה שהיא לא רצתה להעליב את פטר, ואמרה גם שהיא כבר טלפנה אליו להתנצל. "וזה לא בגלל פטר", היא אמרה "זה בגלל שיש מדריכה אחת, ואני לא רוצה להגיד את שמה, יש מדריכה אחת שכל הזמן נכנסת לחדר שלי ומסתכלת על עצמה במראה". ליאת חזרה על דבריה באותו שטף פטפוטי עד שהלן הפסיקה אותה ושאלה: "אז ליאת, תגידי לי, למה לא נתת לפטר להיכנס לחדר שלך"?
ליאת אמרה: "אסור שמישהו יכנס לחדר שלי. יש לי שם מראה ורק אני צריכה להיות במראה הזאת"
חזרתי בהפתעה על התשובה שלה: "יש לי שם מראה ורק אני צריכה להיות במראה הזאת". אחרי שהלן אמרה לי מי היא אותה מדריכה יפה שאת שמה ליאת לא רצתה להגיד, ראיתי אותה מסדרת את הריסים מול המראה במשרד. אני חוזרת בפני הלן על התשובה של ליאת; מי יכול היה להעלות דבר כזה בדעתו. אני צריכה לספר את זה לחברה שלי יולי; יולי תמיד אומרת לי: את צריכה לשאול למה, את חושבת שאת יודעת ולכן את לא שואלת, צריך לשאול למה.
