'היעד לא נמצא' | רוית קיי
רוית קיי | 16/8/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
"מכתב שלא נפתח"
היום זה הוורט שלי, אימי האהובה לא תהיה איתי לשבור את הצלחת. הייתי חסרת מנוחה, אני שבדרך כלל רגועה, הסתובבתי בבית הוריי תזזיתית, עוברת מחדר לחדר, מנסה לארגן את החפצים לפני שיבואו לפנות אותם. מיינתי אותם לפי נושאים: כלי מטבח, בגדים, ספרים, תקליטים ועוד תתי חלוקה שונים ומשונים. זיכרון עמום, אינטואיטיבי, משך אותי לארון במרפסת שאימי אסרה איסור מוחלט לפתוח, בטענה שהוא ישן ועלול להתפרק. רגליי הובילו אותי כנגד רצוני ונעמדתי מולו בהתרגשות משונה. רעד קל חלף בגופי, ובהינף יד בלי לחשוב פעמיים פתחתי אותו, לפני שאתחרט. ריח עובש של ארון שלא נפתח שנים היכה באפי, ומטריות ישנות החלו ליפול עליי בזו אחר זו ואיתן קופסת פח גדולה, שהתגלגלה בחבטה על הרצפה ומתוכה נפלה חבילה. אולי זאת הייתה העטיפה מזהב שהייתה בניגוד גמור לשחור- אפור-לבן שבהם הורגלתי או אולי התרגשות של כלה ביום חופתה,
שפשוט ידעתי שבחבילה יש משהו שקשור לפיסת חייה של אימי שאותה הסתירה ואני חיפשתי כל חיי. הסתערתי עליה כאילו חיי תלויים בה. שום דבר לא הכין אותי למה שמצאתי בתוכה. עשרות מעטפות סגורות שלא נפתחו מעולם, ועליהן אותה כתובת בצרפתית: לכבוד רישרד ד'ברז'ה רחוב דה גול 6/3 מונמרטר, פריז. על המעטפות הייתה מוטבעת חותמת: "היעד לא נמצא". זיהיתי את כתב ידה המעוגל והמוקפד של אימי. מתוך המעטפות ניגלה אליי ציור דהוי בשחור לבן שנראה שצויר בפחם. נעצתי עיני במעטפות, מנסה לחדור את הכתוב בהן, והחרם של רבנו גרשום, עליו אבי סיפר לנו בנוגע לאיסור קריאת דברים השייכים לאחר ללא רשות, ריחף מעלי ועצר אותי. משלא הצלחתי להכריע נדדה תשומת ליבי לציור. בית האופרה של פריז עמד במלוא תפארתו ובחזיתו זוג צעיר ויפה. הגבר היה לבוש בחליפה שחורה, חולצה לבנה, עניבה שחורה ולראשו כובע קסקט. הוא ניגן באקורדיון והאישה גבוהה ודקיקה הייתה תלויה על זרועו בשמלת ערב חשופה, ציפורניה הארוכות משוחות בלק. בלטה במיוחד הדרך שבה היה גופה לפות בגופו – כאילו היו שניהם גוף אחד, ופניהם המיוסרות שידרו אהבה נואשת. תהיתי מה הקשר בין התמונה למעטפות ואיך אימי קשורה לסיפור הזה. התבוננתי שוב בציור ואז ההכרה היכתה בי: הבחורה החשופה בתמונה הייתה אימי. אימי, שחוץ מפרק ידה שום חלק בגופה לא היה גלוי, שמלותיה ארוכות עד מתחת לקרסול, שרווליה ארוכים, שערה מגולח ומכוסה בפאה והיא חסודה וצנועה.
בהיתי במעטפות ורסיסי המידע שאליהם נחשפתי במשך השנים התלכדו ברגע לכדי אמת אחת. זה היה אהוב נעוריה של אימי, והחתימה בתחתית הציור רישרד יולי 1970 סיפרה את סיפור אהבתה של אימי לרישרד האומן המיוסר.
אמי נולדה בפריז, למשפחה דתית אורתודוכסית. היא למדה בבית ספר יהודי והייתה הצעירה מבין שבעת אחיה ואחיותיה, וגם המרדנית והדעתנית שבהם. עוד ידעתי שבגיל 18 נשלחה לארץ בגפה, לסבתה ודודתה שחיו במאה שערים, ונישאה לאבי בנישואי בזק לאחר היכרות קצרה, באמצעות שדכנית מקומית. אבי היה ליטאי ואימי אימצה את אורחותיו. אני נולדתי לאחר 43 שבועות מיום החתונה.
אימי הייתה זרה בקהילה הליטאית בכל היבט אפשרי. מעולם לא נטמעה בתוכם ונראה היה שגם לא ניסתה, והם מצידם ויתרו עליה. היא ריחפה בתוכנו, מבטה מהורהר וחולמני, הליכתה, תנועותיה ודיבורה שקטים כאילו לא הייתה לה נוכחות בחלל ואין לה כוח כבידה.
הייתי קרובה אליה מאוד ונדמה היה לי אז שדיברנו על הכול. לא היו לה חברות ואני שימשתי אשת סודה. איתי היא חלקה את דעותיה הפרוגרסיביות והליברליות, שבמרכזן זכויות לנשים. היא נהגה לקרוא בסתר את הספרים שלה בצרפתית שכבר היו בלויים משימוש, ומהם הקריאה לי בהתלהבות על נפוליון, על המהפכה הצרפתית, ועל חירות, שוויון ואחווה. אבי אהב אותה בדרכו. כשניסה להבין אותה וכשל הניח לה ולא תבע ממנה דבר. הספיק לו שטיפלה בילדיו, שמרה נידה וקיימה את המצוות. יותר מזה הוא לא היה צריך. הם חיו חיים מקבילים של כבוד הדדי והשלימו עם העובדה שדרכיהם לא יפגשו.
לא ידעתי דבר על אהובה של אמי או על אהבתם. יכולתי לשאול, לברר מה קרה שם, לקבל אולי תשובות, מי היה הבחור ומה הסוד שאמי לקחה איתה לקברה. אבל בחרתי שלא לשאול.
הפלגתי בדמיוני והסיפור קרם עור וגידים. אמי הייתה אישה יפיפייה חמוקיה עגלגלים ושערה זהוב. הם הכירו במכולת השכונתית במונמרטר שם היא גרה. בכל יום היא הייתה קונה חלב ולחם ואת הבשר הייתה קונה במרכול כשר. הוא היה הבן של בעל המכולת. הוא נהג להגניב אליה מבטים, והיא הסמיקה לעומתו. הוא קרץ אליה, והיא חייכה אליו. היא הושיטה את ידה אליו אף שידעה שהיא חייבת לשמור נגיעה, והעודף שנתן לה התמהמה בכף ידה. הם לא דיברו, אבל התפתחה ביניהם שפה לא מילולית, שרק אוהבים מכירים, ושניהם ידעו שהסיפור שלהם לא דומה לשום סיפור אהבה אחר, והוא יחיד ומיוחד. אני לא יודעת איך הם נפלו לבסוף זה לזרועותיו של זו, זה הרי לא היה יכול לקרות במציאות חייה - היא הייתה יהודייה דתייה והוא גוי, אבל זה קרה. עובדה שהם היו יושבים בכל יום שני בביסטרו פינתי חבוי. הוא שתה יין בוז'ולה, והיא אכלה גבינת קממבר בשלה וחריפה ושתתה קפה מהביל. הם דיברו בשקט, בשפת הרוך שלעיתים הפכה גם לשפת התשוקה. אז הם היו קמים, משלמים בחופזה ורצים לקומת המרתף לחדרון שלו שהיה דל ועלוב, אבל בשבילם הוא היה הארמון המושלם למעשי האהבה שלהם.
אייך נחשף סיפור ההאהבה שלהם אינני יודעת, כמה שניסיתי לקדוח במוחי לא יכולתי להביא את עצמי להרוס את האהבה שלהם אז הותרתי אותו למציאות שנכנסה ברגל גסה וקטעה אותו. יכולתי רק לדמיין את הלילה האחרון שלהם יחד; הוא מנגן לה באקורדיון והיא שרה לו שנסון צרפתי בקול זמיר שנחנק מידי פעם בפעם מדמעותיה שזלגו ללא הפסקה, ליבם שבור וגופם אחד, שניים שאי אפשר להפריד ביניהם. הם ידעו שלמוחרת היא מפליגה לארץ הקודש ולעולם לא יפגשו עוד. רק מכתביה שחיפשו אותו נואשות והוחזרו כלעומת שנשלחו הם עדות שהיא לא שכחה אותו מעולם.
*******
היום זה היום. הקמתי את עצמי בכוח מהספה שבה שקעתי בשרעפים נעה ממצב עירות לשינה, טווה את סיפור האהבה הטרגי שלהם. היא אמנם מעולם לא סיפרה לי אותו אבל ידעתי את הסיפור משחר היותי, בנימי נפשי ובעומק גופי, והיום שהוא נגלה בפניי יכולתי סוף סוף להתפנות לסיפור האהבה שלי.
אני בת 24, גיל מבוגר לכל הדעות להתחתן. כל חברותיי כבר אימהות לילד אחד או שניים. סירבתי להכיר אותו בדרך המקובלת של שידוך. מגיל צעיר אני זוכרת את אימי לוחשת לי באוזן רגע לפני שהייתי נרדמת: "יום אחד יבוא מי שחיכית לו". לפעמים תהיתי אם זה היה פרי דמיוני, אך דבריה היו נר לרגליי. לא חיפשתי אותו ולא עשיתי שום השתדלות. ידעתי שאלוקים יוביל אותו אליי בזמן המתאים. אבי ניסה להכיר לי בן של חבר זה או אחר, אך אני סירבתי. הוא התייאש ועזב אותי לנפשי. התנהלתי בעולם מתוך ביטחון שנטעה בי אימי שאני אישה עצמאית, ראויה, מגיעה לי אהבה ואני עושה מה שאני חושבת שטוב לי. כשאני חושבת כיצד הטמיעה אימי את האמיתות הללו בתוכי אין לי תשובה חד משמעית, כי זה היה כך מגיל צעיר ולאורך כל חיי, בדברים קטנים כגדולים, באופן גלוי, אך הרוב סמוי. זה היה בניגוד לדעת הרוב ובטח בניגוד לדעתו של אבי הטוב שרק רצה בטובתי. כשהייתי מטפסת על עצים וקורעת את הגרבונים היא לא נזפה בי שרגליי חשופות; כשהפשלתי שרוולים בגיל 6 כשהיה לי חם והזעתי היא לא העירה לי, היא תמכה בי כשביקשתי ללכת לאולפנה שיש בה לימודי ליבה וגם כשהשלמתי את הבגרויות שלי לקראת לימודים אקדמיים בזמן שחברותי הלכו לסמינר לגננות.
ראיתי אותו מעבר למחיצה ועקבתי אחריו כל האירוע, נוגעת בו בעיני. מי שרציתי שיבוא בא. עיניו הטובות, מבטו העמוק והחכם, חיוכו המאיר וגופו התמיר האיצו את הדופק שלי כפי שאף אחד לא עשה לפניו. אימי כבר לא הייתה בחיים, כל כך ייחלתי להדרכתה ולברכתה. שאלתי עליו חברה והיא הפנתה אותי לשדכנית המקומית. בפגישות בינינו דיברנו על הכול; על לימוד תורה ועל פרנסה, אני עמדתי על כך שלימודי התורה חשובים, אבל הפרנסה לא פחות, והוא אמר שהוא רוצה להיות רב הישיבה, תפקיד מכניס ומכובד. דיברנו על חינוך הילדים והסכמנו שהם יילכו לבתי ספר של חב"ד, שוחחנו על מספר הילדים שהוא חשב שאני רציתי, על יחסי אישות ואפילו הסכמנו על מיטות יהודיות בקו אפס, שבזמן הנידה יהיה המרחק 40 ס"מ ולא מטר כמקובל. סיכמנו שנלך לפי הרב שלו אך עדיין תהיה לי זכות וטו על עניינים עקרוניים, צחקנו שאנחנו מעבירים כוס בינינו ועדיין מצליחים לשמור נגיעה. סיפרתי לו הרבה על אימי האהובה וכאב לי שהם לא הכירו זה את זו.
היום הוא יום הוורט שלי ואימי האהובה לא איתי, אבל אני מרגישה שהיא גאה בבחירה שלי ונותנת לנו את ברכתה מלמעלה. אני יודעת שאני אגשים את את החיים שיכלו להיות לה ולא היו.
