טראומה קולקטיבית, השלכותיה ודרכים להחלמה ממנה | נחי אלון
נחי אלון | 11/8/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אני נוטל חלק בקידום המאבק האזרחי ("המחאה"), ובמאמר אני מכוון בעיקר לשאלה איך משקמים אותה. יש כמובן היבטים נרחבים הנוגעים לציבורים אחרים בישראל, שבהם לא נגעתי. עם זאת, הניתוח שאני מביא הוא לדעתי תקף לציבור הכללי ולידע האישי והמקצועי שלי.1
הירידה בעוצמת המאבק מאז השבעה באוקטובר נובעת מפגיעה פוסט-טראומטית ברמה הציבורית והלאומית.
המאבק האזרחי נבלם משמעותית ואף התקרב לסף שיתוק אחרי השבעה באוקטובר, בעוד נתניהו וממשלתו חזרו להכתיב את סדר היום. הבלימה אינה נובעת מחולשה או משגיאות משמעותיות של המאבק, אלא מהטראומה הלאומית העצומה שאחזה בכולנו ומהשפעותיה. קיים דמיון בין טראומות קולקטיביות לבין טראומות אישיות ומשפחתיות: אלו ואלו מתרחשות בעקבות מפגש ישיר או דרך אחרים עם איומים קיומיים, מוות, פציעה ואובדנים, ולשתיהן יש השלכות אופייניות. בשבעה באוקטובר התעוררו בושה, זעם או אשם על התבוסה הצבאית והמדינית, ותחושת קריסה של יסודות הבטחון הקיומי הישראלי: שצה"ל יחלץ כל ישראלי וייאבק על כל יישוב; שהמנהיגות מאוחדת, מחוייבת לאזרחיה, שיקוליה חפים מאינטרסים זרים והיא לעולם לא תפנה כנגד אזרחיה; ושבעתות מצוקה תגבר הסולידריות בעם על כל מחלוקת. ברמה המעשית, התגייסות ממושכת ללחימה, הבעיות הקשות של פינוי רבבות אזרחים מבתיהם, הקשיים הכלכליים הגדולים של נפגעים ושל מגויסים, בעיות כבדות במשפחה ובתעסוקה ועוד, יצרו עומס בלתי נסבל שמונע התגייסות למטרות שמעבר להישרדות המיידית.
קריסה זו של הבטחון הקיומי הביאה בהכרח לפגיעות בכל מימדי החיים:
- פגיעות בתודעה: הטראומה מכרסמת בתחושות התקווה, השליטה בחיינו ותחושת היכולת להתמודד היטב עם המצב. במקומם מופיעות שתי תגובות מנוגדות:
- התעוררות להתלכד לפעולה משותפת כדי להיפרע מן האויב - הן החיצוני והן הנתפס כפנימי - לנצח אותו. ולהשיב את העולם למצב שקדם לטראומה. בצד החיובי התעוררה התנדבות חסרת-תקדים ללחימה ולדאגה למי שנפגעו, כולל התופעה המופלאה של החמלי"ם האזרחיים, שאנשי המאבק תפסו בהם חלק מרכזי. בצד השלילי היו שפנו לפעלתנות עוינת ולעתים אלימה, הן כנגד פלסטינאים והן כנגד אנשי המאבק והן כנגד משפחות החטופים ש"פגעו מאמץ המלחמתי". דרך התמודדות זו מתבססת על Fight
- שקיעה בדכדוך, חוסר אונים וחוסר תקווה, שמוליכות להתמקדות-יתר בשלילי ובפגום, התעלמות מהחיובי, והתהפנטות-יתר אל התמונות והמחשבות הטראומטיות. התוצאה: בהתמודדות זו בולטים יסודות ה-FLIGHT וה-FREEZE חולשה, מחושים גופניים ומחלות, פסימיות מדכדכת, דכאון, ופגיעה בלהט, באנרגיה ובשינה. בשני הכיוונים מצטמצמת החשיבה ל"שחור ולבן" ונוטה לדמוניזציה של האויב ושל מי שנתפסים כמסייעים לו, בין אם "הקיצוניים" ובין אם "האנרכיסטים".2
- פגיעות ביחסים עם הסובבים וביכולת לעבודת צוות ולשיתוף פעולה, ומביאה להסתגרות והתבודדות, לקונפליקטים ומריבות מסכנות-יחסים כולל עם בעלי-סמכות, ומצבי זעם הרסניים עד כדי ניתוק יחסים. דמוניזציה של "האויבים מבחוץ או מבפנים" מגבירה את הלוחמנות והאלימות, מונעת כל אפשרות של הידברות ופשרה, ומזינה שנאה הדדית שמעמיקה את החוויה הטראומטית.
- פגיעות בתפקוד ובמוטיבציה: נחישות ונטילת-סיכונים מחושבת נדחקות מפני התלבטויות משתקות, דחיינות או פעולות בלתי-רלבנטיות. הנפגעים הראשונים בתגובה זו היו הממשלה והמינהל הציבורי, שהגיעו לכלל שיתוק ורבים מהם טרם התאוששו ממנו. התפקוד הציבורי ניצל במידה מרובה על ידי החמלי"ם שמילאו את הואקום התפקודי הטראומטי שנפער בשלטון. התגובה הטראומטית פגעה בצורה מתמשכת ואנושה יותר ברמת המעורבות הציבורית במאבק האזרחי. כך, הלהט העמוק להמשיך את המאבק הפנימי גם בתוך המלחמה נבלם לנוכח האינסטינקט הבראשיתי להתלכד עם הכלל להתגוננות משותפת מול האיום הביטחוני, ולנוכח הקשיים הממשיים שמיקדו את כל האנרגיה בהישרדות קונקרטית.
התוצאה המשולבת של הפגיעות השונות היא של בלימת הלהט שאפיין את המאבק עד השבעה באוקטובר. רבים ראו בבלימה תוצאה של מנהיגות שגויה, שגיאות באסטרטגיה ובטקטיקה של המאבק וכיוצא בזה. רובנו לא ראינו שהבלימה היא תגובה מטראומה הקולקטיבית.
חיוני להבהיר כאן שטראומה אינה תוצאת חולשה, כשלון או בעיות נפשיות. זהו קובץ של תגובות נורמליות למצב לא-נורמלי. בהובלה נכונה הן בנות שיקום, החלמה ואף צמיחה נוספת.
גורמים מקדמי טראומה ומקדמי-החלמה: במשל הנודע לועג האלון הקשיח לקנה הסוף המתכופף בפני כל רוח; אבל בפרוץ הסופה נע הסוף בגמישות עם הרוח, ואילו נוקשות-האלון גורמת לשבירתו. לכאורה, רגישות לזולת ולסבלו, דבקות בערכים מוסריים מוצקים, נטייה להתבוננות עצמית וחשיבה מורכבת וגמישה, היא גורם מחליש, בעוד קשיחות-לכאורה נוסח האלון, שבה אדישות לזולת, כוחנות ואלימות, נוקשות וערכי-מוסר רופפים, היא לכאורה גורם מחזק. אבל, עם ההתאוששות שבוא תבוא אם נפעל נכון, יתעוררו מחדש היוזמתיות, האכפתיות העמוקה, היצירתיות, חכמת ההמונים ורוח ההתנדבות שבמאבק יתעוררו מחדש, בעוד קשיחות-האלון של הקיצוניים האינטרסנטיים וחסרי המצפון והסולידריות, תישבר בפני הסופה שנחולל.
צמיחה פוסט טראומטית : במשברים וטראומות חבוי גם פוטנציאל להתעלות אל מעבר למצב הקודם. רבבות ניצולי הטראומה האולטימטיבית - השואה - הקימו חיים חדשים בעלי משמעות, ורבי-תרומה, כפי שמעידה התפתחותה העצומה של ישראל בשנים שלאחר השואה. הפוטנציאל הזה קיים בנו.
מה נדרש להחלמה
מנהיגות וארגון הם המנוע להחלמה מטראומה. החלמה לא תגיע מאליה וגם לא בידי מומחים. זוהי אחריותה של המנהיגות. מצביאים, מפקדים בכל הרמות, מנהלים מיומנים והורים חכמים הם הפסיכולוגים הטבעיים של המונהגים. הם ניחנו באינטואיציה מרפאת שמציגה בפני המונהגים חזון מלהיב ותמונה בהירה של ההחלמה ושל העתיד המבוקש. הם משכילים להעלות את המוטיבציה ולחולל תחושת שליטה, לגייס לפעולה משמעותית, ולטפח עבודת צוות סולידרית. המומחים יסייעו למנהיגות מאחורי הקלעים, ויקנו לה כלים להערכת המכשולים וההחלמה.
הובלה פעילה ברוח "אחרי!". הפגיעה הטראומטית מחייבת לעבור מהמנהיגות המבוזרת ומרובת-הכיוונים שהתאימה עד השישה באוקטובר, למנהיגות מובילה ומרפאת שתתווה באופן החלטי כיוונים מוסכמים ועדכניים.
מענה לצרכי הציבור הנפגע: כל נפגע זקוק, מצד אחד, להקשבה מצד מנהיגיו ולהרגשה שהם רואים אותו; ומצד שני, לקבלת תמונה משכנעת של המציאות ושל הפעולה הנדרשת. מנהיגות חכמה תענה בו-בזמן על שני הצרכים.
- הקשבה: היא תבקש מהמשתתפים להציג את מה שלמדו מן המשבר וכיצד לדעתם יש להתקדם. ההקשבה תלמד את המנהיגות מה נחוץ למונהגים כדי להחלים. הדיונים יונחו בדרך שתמנע חזרה להתבכבשות הטראומטית ולחוסר האונים, אלא לחיפוש דרכים חדשות. (אוכל לשלוח בנפרד נספח עם הנחיות לדרך הניהול הדרושה).
- הפעלה מקנת-בהירות וודאות. המנהיגות תציג הערכת מצב מציאותית, חזון מלהיב וכיווני פעולה משכנעים ומגייסים. כיווני הפעולה לא יחזרו על מה שהורגלנו בו אלא יכללו כלי מאבק חדשים ממשפחות מניעת שיתוף פעולה מן השלטון ו- שיבוש צעדיו, שמתוארים בספרות העולמית על מאבקים בלתי-אלימים.
כלים עיקריים:
- דוגמה אישית. המובילים יעמדו בראש כל פעולה ויובילו אותו פיזית ותפקודית. בכך יתנו דוגמה אישית של עמידה ללא-רתע מול איומים. (אישים כמהטמה גנדהי, מרטין לותר קינג, לך ואלנסה וואצלב הוול הובילו בגופם ממש את המונהגים אל מול כלי -נשק של שלטונות אלימים).
- הצבת ההחלמה הקולקטיבית כמטרה מרכזית בצד המטרות המוצהרות כגון "הפלת הממשלה".
- טיפוח הערכים של סולידריות, שת"פ ואגו-בצד על ידי דוגמה אישית. כמו הצדק, הערכים הללו חייבים גם להיראות ולא רק להיעשות.
- צעדים קטנים לצבירת חוויות-הצלחה: דרישות-יתר מעצמנו הם גורם מחליש. עדיף לבחור מטרות מדורגות, צנועות-יחסית ומצטברות שהצלחתן תלויה רק בנו.
- עידוד המונהגים לשתפי"ם ויוזמות. בעקבות ההתנעה נראה התעוררות מחודשת של יזמות יצירתית. חשוב לעודד ככל האפשר כל יוזמה כזו, עם ליווי מתאים מצד ההנהגה.
- האדרת ההישגים וצמצום התבכבשות יתר במכשולים.
- דגש על פרגון ועידוד וצמצום ביקורת משתקת.
- ליווי, סיוע והדרכה צמודים למנהיגי המשנה. טיפוח דרגי הביניים ברוח זו הוא חיוני להחלמה ולבניית הכוח.
- משוב, התעדכנות ועדכון תכוף על המצב הכללי ועל מצב ההחלמה.
שימוש מושכל בעקרונות ובכלים הללו יגדיל מאד את הסיכוי להחלמה, התאוששות וחזרה לעצמנו, אולי עצובים יותר אך גם חכמים וחזקים יותר.
הערות
-
הכותב הוא פסיכולוג קליני שעסק רבות בנושאי טראומה אישיות וקולקטיבית. התפיסה המקצועית במאמר מבוססת על המאמר של חיים עומר ונחי אלון "עקרון הרציפות : גישה מאוחדת לאסון ולטראומה" ב'פסיכולוגיה עברית', 18.11.23, בקישור https://www.hebpsy.net/....asp?id=4652.
חברים ועמיתים רבים במאבק חלקו אתי תובנות ומחשבות אודות המצב כיום. אני מודה לכולם.
-
לנושא הדמוניזציה, עיין בספרם של נחי אלון וחיים עומר (2005) "השטן שבינינו: מדמוניזציה להידברות". הוצאת 'ספרים'.
