הלילה שלא נחשב | רוית קיי

רוית קיי | 3/8/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

השארתי לה 500 דולר ליד המיטה. רציתי שתרגיש מושפלת, כמו שאני הרגשתי אחרי הלילה שבילינו יחד. בסוף הלילה ההוא חיי החלו לנוע לנגד עיני כמו סרט נע, והוצפתי ברגשות שחשבתי שכבר הצלחתי  לקבור עמוק בתוכי; חולשה, תלות, נזקקות, כאב עמוק ובעיקר החמצה צורבת של החיים שהייתי יכול לחיות. זאת הייתה נסיעת העבודה הראשונה שלי לניו יורק, אחת מיני רבות שעוד יבואו , בתפקיד החדש והנחשק שזכיתי בו. צפיתי בחדרי בסרט "עידן התמימות" וירדתי לבר לכוסית אחרונה לפני השינה. היא התיישבה דווקא לידי אף על פי שהבר היה ריק. היא נראתה צעירה ממני במעט. אני זוכר את ריח הבושם שלה - שלימר - שהיכה באפי וסחרר אותי. שפתיה היו בשרניות, נחיריה רחבים ושערה מקורזל, וצבע עורה התמזג עם החשכה שבבר. היא הייתה גבוהה במיוחד ומרשימה, חייכה חיוך קטן ולא אמרה דבר. הרגשתי שיש בינינו הבנה ללא מילים, כאילו הכרנו מימים ימימה. קמנו יחד כאילו תיאמנו את התזמון. כשיצאנו מהבר היא הילכה לצידי, ונראינו כמו זוג מאושר שחגג זה עתה את חתונת הכסף. 

בחדר התפשטנו במהירות. היא אפשרה לי לעשות בה כרצוני, מתמסרת לכל הגחמות שלי, גופה מתמזג באופן מושלם עם גופי, וככל שנעשתה רכה ואוהבת יותר, נעשיתי אני אלים יותר כלפיה, רוצה להכאיב לה כמו שהכאיבה לי. לעתים היה מבטה מופתע; כמו רוצה לשאול 'למה'? אבל היא לא שאלה ואני לא הסברתי. נדמה היה לי שנעתי בן עילפון לערות, דמעותיי זלגו מעיני בלי שליטה. היא ליטפה אותי, לחשה באוזני מילות אהבה, אמרה לי שחיכתה רק לי, שרה לי שירי ערש בשפה שכבר שכחתי, שפת הרוך. אני הכרתי רק את שפת התשוקה. לא יכולתי להסביר לה שמוטטה ברגע את מה שנבנה בתוכי בעמל רב, שפרטה על מיתרי נשמתי, שמצאתי את הנפש התאומה שלי. צבע עורה השחור נדמה בעיניי לבן וטהור ואני הלבן הרגשתי שחור משחור, מזופת, אכזר ומלוכלך.

כשקמתי היא עדיין ישנה, גופה העירום מושלם כמו פסל של מיכלאנג'לו, פניה היפים היו חלקים ועורה רך וקורן. החדר הדיף ריחות גוף של מעשה האהבה. התיק שלה היה זרוק על הרצפה וממנו נגלה כרטיס ביקור: איילין תומס, זמרת ג'אז, מועדון 51. זה היה אחד המועדונים הנחשבים בניו יורק. 

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

אספתי את בגדיי שהיו מפוזרים לכל עבר, והתלבשתי בשקט כדי לא להעיר אותה ויצאתי בלי להביט לאחור. 

מרגע שיצאתי מהדלת לא חשבתי עוד על הלילה ההוא; מחקתי אותו מזיכרוני ולא חזרתי לחדר גם כשגיליתי ששכחתי בו את טבעת היהלום שענדתי על הזרת. יכולתי למצוא אותה, ידעתי את שמה, אבל בחרתי שלא להרגיש שוב מה שהרגשתי בלילה ההוא, זה היה מסוכן מדי. בשנים הראשונות שאחרי המפגש ההוא עוד חלמתי עליה. הייתי מתעורר מתוך סיוט ונרדם לעוד שעה קלה של שינה טרופה. לעיתים רחוקות, כשהיה לי הבזק מאותו הלילה, דחקתי אותו במחשבה שאולי בכלל כל זה היה פרי דמיוני הפרוע.  20 שנה חלפו מאז ואני המשכתי בחיי עד לאותו הבוקר. 

***

שהיתי בניו יורק לרגל סיום תפקידי. היא בחרה להתיישב במושב לצידי אף שהאוטובוס היה ריק מנוסעים. ריח השלימר שלה היכה באפי. הרגשתי להפתעתי שנשמתי מיטלטלת בדה ז'ה וו חזק אל הלילה ההוא. בלי להביט ישירות בפניה פשוט ידעתי ששפתיה בשרניות,  נחיריה רחבים, עיניה דבש ושהיא יפהפייה. היא חבשה כובע הדור ומודרני של גברת צעירה ומבטיחה ועורה השחור היה מתוח ובוהק כמו של צעירות אחרות בנות גילה בגלאי העשרים, ונדמה לי שראיתי יהלום מנצנץ על הזרת שלה. ישבנו כך זה לצד זו, משהו בנוכחות שלה השרה עלי רוגע שלא הרגשתי מאז הלילה ההוא, לפני 20 שנה, ודמעות הציפו את עיני. הסתובבנו  זה כלפי זו בתזמון מושלם והיא הביטה בי בעיני הדבש שלה, כאילו הכירה אותי, או יותר נכון את מי שאני לא ידעתי שאני.  החיוך שלה היה רך, ומבטה מלא חמלה, מצליח למחוק לרגע שנים ארוכות של בדידות, שיממון  וריקנות. ליבי התמלא גאווה אבהית מפתיעה ולא מוכרת.  נסענו רק חמש תחנות אבל הרגשתי שהזמן כמו נעצר ורציתי שיימשך לנצח. בתחנת קנסינגטון, רגע לפני שהדלתות נסגרו, היא קמה בחופזה כאילו נתלשה ממקומה, ואז, במדרגות, רגע לפני שנעלמה, הסתובבה אלי, הניעה קלות את שפתיה ונדמה לי ששמעתי אותה אומרת: 'להתראות אבא'.

 אולי הזיתי ואולי זה מה שרציתי לשמוע. כשהאוטובוס חלף ראיתי אותה מתחבקת עם אישה שחורה וגבוהה במיוחד. יכולתי לעצור את האוטובוס, לרדת ולברר את מה שכבר ידעתי, או לפחות קיוויתי שאני יודע, אבל נשארתי נטוע במושבי, הרגשתי אושר ושלמות שלא חוויתי מעולם, ואולי זאת הייתה סגירת המעגל שייחלתי לה כל חיי.