הותר לפרסום - מסה של רצפים | יעל הקש - רון
יעל הקש - רון | 9/2/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
דף מאמצע יומן - של מטפלת, מתנדבת, אמא, חיה.
שקט של פחד,
שקט של מלחמה,
שקט של מוות,
שקט באי ידיעה.
שקט שלא רוצים לשמוע
ורק רוצים לדעת הכל.
שקט של איבוד שליטה על חוויה,
שקט שלא נותן מרחב נשימה.
שקט, ברעש הכי מצמרר שיכול להישמע.
8.10.23
זמן קצר לאחר אירועי ה-7 באוקטובר התחלתי בפעילות התנדבותית להקמה וריכוז משותף של ה"סטודיו הבטוח לטיפול באמנות למפוני כפר עזה בשפיים". סטודיו קהילתי המשמש לכל גילאי הקהילה ומהווה מרחב טיפולי תומך ומאפשר.
מסה זו מרפררת לשלבי הפעילות הטיפולית בסטודיו באמצעות שיתוף, ראי לנפשי שלי ולתהליכים אותם עברתי אני כחלק.
חלק ראשון - דיאלוג עם הטבע, אויר מבראשית
שבוע ראשון
בבואי לאגד ולאסוף מחשבות מפוזרות אני מרגישה שמלאכת הקישוש, יוצאת החוצה מתוכי, אל המילים, ומלקטת אותן לידי רצף.
ההפתעה, התופת, המציאות המפזרת חלקים באוויר הפתוח בו אין בנמצא גורם מאסף המשייך, מפריד וממיין, היא החוויה אשר מלווה אותי בתקופה זו.
פיזור איסוף ושוב קולולוש.
בזיכרון ילדותי, בהפסקות, היה ילד גבוה אשר הניף את ידיו מעלה מעלה וצעק "קולולוש". בשברירי שניות הילדים התגודדו סביבו במעגל, בהתרגשות ובציפייה לרגע בו יכריז "קולולוש", בו כל "הזהב" אשר נמצא בידיו, חלקים משלם, יעופו מעלה באוויר, ינחתו על הרצפה וכל ילד יחל במרדף האיסוף אחר הדבר האבוד. רגע או שניים לאחר האירוע כמעט לא יוותר ממנו זכר, פרט לתחושות המלוות כל אחד ואחת מהילדים/ות. מי שחרר, מי אסף, מי מתרגש, מי מאוכזב, מי נותר ללא כלום... ורק פטפוטי החלפה ורגשות יהיו באוויר לעוד דקות ספורות של נוכחות. ואז, הפעילות שהנכיחה למקום קיום תעלם באחת.
מאז אותה השבת אין פטפוטי החלפה, לעיתים כמעט ואין פטפוט כלל. ישנה תחושה שהכל נשמט, רפיון לצד הרבה כוחות מניעים. העיניים כבויות והאף מגשש ומריח, מנסה לשיים תחושות והרגשה של דחיסות של "אין אוויר" "אין בית", רק חילופי עונות, חילופי בתים, ריח האין בית וה"אל בית".
אני רוצה להאמין באלוהים, אני רוצה להחזיק את עצמי בעוגן חזק.
אני מתחילה לגדל אבוקדו שיזכיר לי. לגלעין יש כוח חיפוש והנעה, הוא יוליד זרע אשר יינק את המים כסמל לחיים.
מהתבוננות בחלקי גלעין האבוקדו, על פניו אין שינוי הנראה לעין, ישנה עבודה והסכמה פנימית לבקיעת הגלעין ושליחת השורש כלפי מטה עבור חיפוש וידיעת הנפרדות, עבור צמיחה מחודשת, כשזה ימצא נקודת היאחזות, להזנה וליניקה. בצמיחה המחודשת ישנו תהליך של המתנה, של החלטה עצמאית, של הפרט/הגלעין לחוש ברגע הנכון לבקיעה וזאת מזיכרון וידע קדום החרוט בהווייתו.
הבחירה שלי להנכיח את הטבע על שולחן האוכל בביתי הוא תהליך החוסן הראשוני שלי כהורה. הטבעת חותם, הישענות ושיקום, כתהליך המתרחש מעצמו באמונת הידיעה הפנימית אותה כל אחת ואחד מאיתנו מחזיקים ונושאים בתוכנו.
בעזרת מגע של נשימה בחלל זהה, עיניים נפגשות ולא מפחדות לראות, בעזרת עיטוף ויחד כשווים. הקהילה-היחד משחררת אנרגיית תנועה המשיבה את האדם להיות בת/ן אדם בעל משמעות וערך.
הכל מתמלא ומתרוקן בו זמנית - זה הנורמלי.
אנו כרגע ממלאים אוויר במקלטים, אוויר בכיסים, אוויר בעיניים, אוויר מבראשית.
וכך גם באי הלונה-פארק של שמחת תורה שפיים 2023.
אני נכנסת למסע בין כאן לשם, מסע בדרך ללונה-פארק שיתחולל בתוכי, שיהיה שלי.
הלונה-פארק עבורי הוא מרחב פוטנציאלי, אשר בו מתרחש העצמי המאפשר לי ללבוש גם את מסכות העצמי.
הלונה-פארק יתגלה לי כבית.
חלק שני - דיאלוג עם נוזל ותחבושות גבס
שבוע אחרי שבוע הלוויות
חוזרת משפיים אל הבית, מהמרחב הפתוח, למרחב הפרטי שלי, מסכת גבס עוטפת את פניי מכסה את הכל, והלב דופק, כאוס.
במסה זו אלך מהאני הפרטי אל הקולקטיב וחזור.
התפוררות. אני נכנסת להתקלח ומשפשפת את פניי בציפורניי, מנסה בכל כוחי להוריד את שכבת השומן, הוזלין, מה שביני לבין מסכת הגבס. המסכה נוזלית ומתקשה להתקשות, ואני אוחזת בה כעובר ומשהו בי אינו יכול להפשיר ורק דוחה את קיומה. כלוחשת לי במקום שאין, לא יהיה, אך בצמוד למקום יבנה הבית של האל והאין בית.
זהו מסמך על מצבי איחוי וחיבורים, פרימה ויצירת אחר חדש. מצב זה נוח לי יותר מלבקש החלמה.
המילים מוטבעות בתופת וכך גם ההמשך, התקווה תונח כישות ואמצעי.
את ההתחלה ניתן היום להמשיג ולסדר, אפילו אל הסוף ניתן לקפוץ, אך האמצע, הו האמצע, אליו אנו עוד לא ערוכים.
איך ניתן לבנות קיר תמך?
לבית,
לנפש.
היכן הגבעה בה מתאפשר לאסוף חול ללא שאריות זיכרון אדם עבור מבטחים וצמיחה.
להיות קיר,
להיות חיץ,
להיות מעגל אנושי שלא מביט אלא רק מאפשר ושומר, זז עם גבולות הקבוצה המאפשרים לדבר הזה ריפוי, הבשלה, רתיחה, אידוי והתאחות.
כמה קשה לנו להעניק אוויר, כמה אנו חיים בתחושה שאנו מעניקים לאחר מרחב וכמה אנו חושבים שאנו יודעים, מי יודע להנכיח ולחלק אוויר? כל זה נפסל בבואנו אל הלונה-פארק, שם על כרטיס הכניסה נכתב "להיות עם הלא נודע מתוך מקום פנימי רחב ולהשתדל לא להיבהל". בלונה-פארק יש אנשים וחלקי אנשים חיים ונוכחים.
חלק שלישי - דיאלוג עם חמר, מיכל מים, דבק חם וחברים
משמרת סטודיו ב- 5 בבוקר ולאחריה מעגלי שיח על קבלת החלטות בנושא יישוב הביניים
אין יכולת, אין וודאות ואין אמון - זרות מאפיינת את תחושתי.
מתהלכים, שמונים אחוז גוף, עשרים אחוז ראש. לגוף קשה להבין איפה הוא נמצא ממשית, להניח.
אנו נמצאים במערכות יחסים לא סימטריות אשר משתנות עם עצמנו כמו נדנדה. מתבוננים בראי ולא רואים, כלוט בערפל. אנו הלומי צער בתעלת לידה, בתקווה לשבוע הנכון לבריאה.
אנו בניסיונות,
להתלות במילים כאשר הגוף יודע תמונות.
להניח מילים
שלא מדויקות למעברים.
אבל, חרדה, שבר, ניצחון,
עם ישראל חי והכל בתוכו מת.
לסמן גבול ולרצות להיות באמצע.
אין גיבורים, לא על, לא בחלל ולא כאן בינינו,
גיבור זו הדרך שלנו לתרגם לגוף משהו לא נכון.
יש מחסור באוויר,
יש בור של עצב.
יש בלבול,
יש אי בטחון,
יש פחד,
אין בית.
יש עטיפה של אנשים אשר אט אט, כעלי כותרת, מתייבשים ונושרים. והפרט, יישאר עירום עד שיצליח להצמיח עלי עטיפה חדשים.
יש המון שירים ומשפטים של תקווה,
של היאחזות,
של אישורים,
אין של חיים בתוך הדבר.
אין בית,
אין בבית כלום,
יש בו זיכרון של חדירה,
עלות השחר זורע בתוכו אי ידיעה.
כרגע, במפגש בין אנשים אנו באים עם סולם, הוא המאפשר להתבונן ולהכיר במציאות, לראות דרכה תעלת לידה. ואנו בניסיונות לדשן את הקרקע לתהליכי הולדה ואיחוי.
אנו כותבים כרגע את הסיפור האישי והקולקטיבי. אנו בחלק שמכריח אותנו להאחז באופק בתקווה ממשית ובעיקר מבקש את היחד, ללא מילים חלולות של ניצחון. בהתחלה של הפסד אשר מעניקה את הרשות וההכרה הראשונה ליכולת מעבר בין תפקידים ומציאת החדש.
הכוח שלי כרגע הינו בתפקיד העדות. תפקיד זה חשוב במעלה לרגע זה, הוא מסמן מרחק נכון להתבוננות ולא מציצנות, הוא מאפשר קירות תמך לקהילה עבור התהליך.
בתוך היחד אני לבד.זה מתפורר ונאסף,זה נעמד על.רואים את זהועדיין זה מוחזק,ונמחק.זה מתפורר מבפנים,זה נושם,ובתהליךמשנה מבנהונאסף בקרקעית.שום חלק לא נאבד,הפנים הופך חלול,המבנה יקרוס,המים יישארו, ברובם,תהיה להם אדמה.
א "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ", "לך-לך"? לאן? האם הכפילות נועדה לחזק? נועדה לבטל חששות וספקות? או שמא היא טומנת בתוכה את התעתוע והדמיון "לך-לך"... לך אל עבר הלונה-פארק שאין דומה לו, אל הארץ המובטחת.
ה"לונה-פארק שאין דומה לו" הסתובבות, חיפוש אחר נקודת התחלה, היאחזות, חיפוש אחר אבא ואמא, הרצון למצוא את המתקן בו אפשר לשבת. רק לשבת. חווית הלונה-פארק היא חוויה חושית בין חומרי הגוף. חוויה המשאירה את התהודה ורישומיה בתוכנו. הרצון לייצר מרווח דק לתחושת ה"להיות", העיטוף מחדש. הלוליינות הכרוכה בשילוב בין רצונות לאי-רצונות אשר נכבלים אלינו כחלק מחיינו, ממסענו.
המרתון, הרצון ואי-הרצון להיות חלק ושייך, לחץ מהול בשלווה המעוררת אי-נוחות וזמן אין קץ כאשר ברקע מהדהד לו שעון העצר.
התבוננות ושיחה שאינם בפרספקטיבה, ראייה ושמיעה, החושים שאט-אט מתכהים בתוכנו. התחושות אינן נעלמות אך נאלמות, הסביבה התעייפה, אתה מתחיל לאבד מאותה גמישות ואלסטיות, הן הפיזיות והן הנפשיות. בתוך כל אחד מאיתנו נוצר "מסע", מסע בין כאן לשם, הרגע שלפני החוויה, החוויה והרגע שאחריה, לעיתים הוא ההווה המתקיים, ההווה המתמשך, או העתיד. תיקוף למסע, הענקת בסיס בהווה, זה כרגע מה שיש לנו. לרגע, לכאן ועכשיו. לאוויר לנשימה ולאדמה.
חלק רביעי - דיאלוג עם אבא, קופסא שחורה
לקראת הפסקת האש ותחילת השבת החטופים
יש משהו אחר באוויר, שלא זקוק להתערבות ישירה אלא להקפה. מבנה, לגדר ולשמור מפני חדירת החוץ, ואפשור לבשלות פנימית.
חרוזים, עולם זר לי, חוט ברזל, חרוזי קוביות עץ צבעוניות - חיפשתי אותי, מצאתי את שם משפחתי, וחלקי שמי הפרטי, חסרה לי ה"עין". במקומה הושחלה קופסא שחורה. מתעדת.
לא אשאל מי אני, לא במרווחי הזמן הללו וכרגע, אנו בין הכפילות של "לך-לך", "לך-לך" לאן? לארץ המובטחת, "לך-לך" אולי לידי האם הגדולה? אני מצטרפת למסע לאחר שהחל, בהווה המתרחש בנקודת החיבור של חומר לחומר, אדם לאדם. לחיות שוב, לייצר דיאלוג כדיאלוג ראשון, גילוי עצמי המשול לרגע הראשון בהבנה מול הראי לראשונה שהינך ישות עצמאית. ללא בחירה, נכנסת בעל כורחך אל הלונה-פארק שאין דומה לו. בדיאלוג שיוביל להכרה בינך לבין המסכה של הכאן ועכשיו. אני ואני.
המסע הוא מושג עתיק יומין וחלק בלתי נפרד מהקיום, החל ממסע הזרע אל הביצית, דרך מסע החיים וכלה במסע האחרון. לממש מסע, משמעו לממש את רגשותינו ואת הרעב לאופק חדש, לא לממש את המסע, משמעו לאכזב את עצמנו. אנו נענים לציוויים שהכרתנו המודעת חרגה מהם מזה עידנים. גופנו יודע היכן הצפון המגנטי, הוא מדבר איתו. כאשר הארץ אינה יכולה לשאת אותנו יותר, אנו צריכים לנוע הלאה. האוויר, הים והקרקע שמחוץ למרחבים "העירוניים" מלאים נתיבים מסומנים.
בשעת משבר, בעיה לא פתורה, מבוכה מצטברת, אי-איזון ביחסים או סתם לחץ, קם האיש ויוצא למסע, "לך-לך", נושא את רגליו לאשר תיקח אותו הרוח. הרגע העכשווי נוצר בעל כורחו של הפרט והקהילה, והוא יוצא אל הדרך במובן הישיר ביותר והדרך תאלץ לספק לו פתרון. אנו נמצא את עצמנו אחרת. אנו, חלקים מעמנו, עלולים ללכת לאיבוד.
ברגעיו הראשונים של המסע המתחיל מהאמצע אנו נהיה בנקודת ציון של מבט. מבט עושה מקום.
בבואנו למקום מברכים "ברוכים הבאים ללונה-פארק שאין דומה לו".
הלונה-פארק הזה שאין דומה לו, הופך את החיים/הרגע למקום לשהות בו, לא רק לחלוף בו.
מרגע שנכנסת מבעד לשער - נכנסת למקום. ומרגע שנכנסת צבעת את המקום בצבעים משלך.
איננו מסתובבים ללא סיבה. והנה מייצר לנו הלונה-פארק סיבה להסתובב, ומייצר סיבה להתעכב, ומייצר הזדמנות להיפגש. אתה מוזמן לחייך לאיש שחולף מולך. אתה מוזמן, לפֶּרֶק זמן, להתחיל דברים מחדש, אחרת. אתה מוזמן.
הלונה-פארק מוקם לכמה שעות. לנצח. מחר הוא כבר לא יהיה כאן. אולי ישוט למקום אחר.
בכל אופן, מחר תעבור במקום ותאמר "אתמול היה כאן הלונה-פארק שאין דומה לו. אולי ישוב פעם". זהו לכרגע הנרטיב אותו אנו יודעים ויכולים לסדר, עבר, ומתקיים עכשיו האני בהווה.
שמחה, התרגשות, עצב הם תמיד בני-חלוף. דימויים הם בני חלוף. אבל ברוח, ולזיכרון הרוח, יש כוח לְהַחֲיוֹת. גם עצים וכיכרות ובניינים, נגדעים והופכים מִמַּמָּשׁוּת לזיכרון. מִדָּבָר לדימוי.
לונה-פארק הדימויים הוא מקום ואשליה של מקום, בו אנו מתהלכים כרגע בארץ. הוא מרחב פיזי-ממשי והוא מרחב מושגי-דמויי.
הקהל, האני המביט, שומע, חש, קולט ומגיב, והדיאלוג הוא שעושה את המרחב היומיומי הזה למקום נחשק.
יב, א ....., לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.
איבוד האני, אי מציאת ה'עין', השלם אל מול האני המתפרק, חומרי הגוף המתפקדים לעיתים כישות עצמאית מחומרי הנפש אשר בגוף. אנו נמצאים בתהליך של השבת כלים, כל אדם לעצמו, למשפחתו, למעגל הסובב והעוטף אותו לעיתים מהחוץ פנימה ולעיתים התנועה הפוכה.
הלונה-פארק חודר את החושים ללא צורך במלל והמשגה, רק בהבנה שנכנסתי לתוכו יהיו במקום תחושות של חילול, יהיו תחושות מספקות, יהיו בעקבותיו חלומות מדוברים וחלומות עם סממני גוף ושקיות מתחת לעיניים.
חלק חמישי - דיאלוג עם בית
הותר לפרסום, 3 חטופים נהרגים מאש כוחותינו
תמונת מצב:
יש לנו חבורה,
לי אף פעם לא הייתה חבורה,
אחד כאן, אחד שם, אחד בחוץ לארץ ואחת שאני לא יודעת איפה היא.
יש לנו חבורה,
יש לנו קבוצה,
כרגע היא לא פעילה,
כרגע באי עצירה,
תוך כדי תנועה.
כמה תנועה יש בעצירה?
יש לנו חבורה,
אחד כאן,
אחד באילת,
אחד שם.
ולא יודעת אם
תהיה לנו עוד פעם חבורה.
לי אף פעם לא הייתה ולא הייתי חלק מחבורה, זו הכמיהה, החזקה, שיתוף ויחד.
ועכשיו אני כאן.
אחד שם,
ואחד בחוץ לארץ,
ועוד אחת שאני כבר יודעת איפה.
קורה בלונה-פארק מפגש, בין שניים ויותר, בין בני אדם אשר לא חולקים גורל ולא חוויה משותפת, אלא, קרקע בסיס להווה המתקיים יחד. בלונה-פארק כל הזמן מסתובבים ונושאים מגשי "רום סרוויס", מגשי אי הידיעה. כל אחד מסמל עבור האחר דבר וניכור למה שאיננו עוד. זר לא יבין זאת, כולנו זרים בחוויה בה לונה-פארק הוא רק שם קוד.
את חווית הלונה-פארק אי אפשר לצלם, הצמצם בה זז כל כך מהר ולכן הגוף רושם.
הרבה שכבות, המון מעגלים, של יחד ולבד, חדירה, חודרנות, חילול. תחושה שכזו מחוללת ועיטוף קר, נעים ופושר, מעביר חום גוף מאחד למשנהו.
ביום ההחלטה על מעבר של הסטודיו הבטוח אל חדר עם קירות ודלת, דלת מארון מטבח ביתי נותקה ופורקה לתיקון, וממנה נתלשה חתיכת ארץ ישראל, אני מחוררת דמות, שהופכת לדמויות הרצות במרחב - הותר לפרסום, ארצנו.
מניחה ללא דבקים מחברים.
יומיים אחרי - הכל מתפזר כאן בחדר הטיפול, מנסה להרים - זה קטן.
חלקיקי אדם
על רצפת הטיפול.
מרימה אצבע,
מוציאה לשון,
מרטיבה מעט,
מצמידה,
ומניחה חזרה על הארץ.
המוות חדר אל הבית,
החיים דופקים בדלת.
חלק שישי - דיאלוג עם אמא - השחרת הלב
כביש גישה באזור הסטודיו נחסם לטובת הורדת מבני מגורים לתושבים
אני רוצה רק מה ששייך לי.לי,שלי,אני רוצהאותה ואותי.אותו ואותיואותי את עצמי ואני,יחד.
גשם יורד, שוטף ולא שוטף, קר ולא קפוא. אני מנקה פלטות ומגרדת מהן שאריות של צבע אקריליק, שנשאר ונדבק מיום קודם. אני מתעקשת לנקות הכל, הצבע חודר מתחת לציפורניי ונשאר כך כמה ימים, נשאר יחד עם הכאב באגודל, כזיכרון.
מתחילים מהאמצע. מההווה.התחושה שאין התחלה והכל מתחיל מהאמצע,נקודת האמצע, היא ההתחלה.את ישנה,אני בוכה.אני רוצה לחבק אותך חזק,שתתמסרי,להעניק לך מילים שאין בהכרח לי,רוצה שתתעוררי,שתחבקי אותי.שתגידי לי "אמא זה יעבור",ואני אגיד לך "נעבור את זה יחד".אני רוצה להתבונן בתוך עינייך, לשוט שם לים ולספר לך שבאופקאת נמצאת רגועה, יציבה,ומתמסרת.ועכשיו לילה וכמה קשה להתמסר לעולם החושך,אני אוחזת בידךואת בליבי.
"שם בחושך ובאור בלי כפפות - על האדמה הקרה ברגליים יחפות" (כפפות / נורית זרחי).
אני מתקרקעת. ובאוזניי מרקו...
חלק שביעי - אלטר אגו, מכתב תודה חלק ראשון, של נקודת איסוף
פרסום קבוצות טיפוליות יוצא לקהילה
בבואי לסדר נרטיב בחודש דצמבר ניכרת בי ההבנה וההמחשה לכל מה שיוכל להיות מונח כאן בחוץ, תחילתו של מיכל אשר כעת ניתן לעבד, לפזר ולאסוף אולי ללא איבוד. מסירת האמת הסובייקטיבית תתכתב עם הלאומי ותאפשר משיכת חוט מהסיפור הפרום, פעולת המשיכה להחלמה, לחלימה מחודשת, איחוי.
בשביל הלונה-פארק חיכה לי הענק הירוק, מתקן של סוכריות "פז", ללא הסוכריות. אולי המתקן הינו האלטר אגו המלווה את האנשים במסע אשר מבקש עבורם, עבורי, אלוהים: תעשה שיהיה גם לי למי לקרוא אני.
מעברים אינם קלים לעיכול עבור נפש האדם, סוף כתיבה זו נעשית בסוף דצמבר בפרשת השבוע "ויחי" המסיימת את ספר בראשית. בכך באות אל קיצן השנים הטובות של האבות. אך בתוכנו האומץ להתקדם. בכל רגע נתון ניתנת ההזדמנות להיוולד אל העתיד, ולהתקיים בתוך ארץ עיר, רולטה.
זו ההחלטה לחזור לחיים, למרחב המשחקי, למרחב המאפשר, לתחושות. לשוב ולהיות נוכחות בתוך קשת החיים, הרחבה של האני המצומצם מאז שבת ב- 06:29.
הסטודיו הבטוח נכח עד כתיבת שורות אלו במרחב הפתוח ופעל כמערכת עיכול כולל מזנון.
הייתה קליטה וליקוט מתוך מזנון החומרים, אל חלל הפה. המטפלת הייתה שם כלוע, מסדרון בין חלל הפה לוושט, לעיתים נוצרה "הפרעה" והייתה הקאה עד אפשור קליטת האוכל בקיבה.
מעכשיו, הסטודיו והנוכחות הטיפולית נכנסת אל תוך חדר עם ארבעה קירות ודלת מה שמאפשר להיות כקיבה, שק רחב. מיכל לתהליכים אשר ממנו ניתן יהיה להתקיים בצינורות מפותלים ולאפשר קליטה של החומרים בגוף (זיכרון סופג משמר דברים), ומסייעים בחלוקת המזון לשאר חלקי הגוף - המעי הדק. בחדר יתאפשר המיון גם למעי הגס, לקליטת נוזלים והיווצרותם לצואה אשר תתקיים ותצא לעולם במקום המיועד לה ובהחלטת האדם.
בסטודיו עד כה
אין מיכל מתאים או נכון,
יש מצע.
יש קרקע על ניילון,
לא להשאיר סימן,
שולחנות עטופים מבקשים לקרוע ולגעת,
לא להניח חוסם עורקים,
אלא לאפשר זרימה.
להניח לרצפה לאחוז את המיותר, שברים, ללכלוך, גם הוא חלק בונה.
במלחמה כבר הפסדנו, עכשיו אנחנו בהכרה. איבוד האני, האני השלם אל מול האני המתפרק, התהליך של החזרת "הכלים" פירוק החבילה, ויצירה. כמו בהריון, תחילתו בהשרשה והתפתחות עד נוכחות, ומיכל שלישי - הוא הבטן עצמה.
בחדר ישנה עייפות גדולה מנשוא, אנו סופרים את ימי המלחמה כשבועות הריון.
הריון בלתי רצוי.
והמסה נאספת לכדי מכתב תודה.
הזמינו עבורכם,
אתם לא הזמנתם - אני הגעתי.
נכחנו כולנו.
אני בלי לדעת,
אתם כבר עמוק בתוך.
קשרנו את חיינו בלי לתכנן,
עשינו נגיעות וחיבורים,
והמשכתם.
לתהליך יש רצף נסתר של אירועי חיים לידי עיבוד החלקים שלא ישובו להיות כשהכרנו.
תודה למי שפקד את הסטודיו, למי שאמר שלום, למי שהתבונן, למי שיצר,
כולנו היינו חלק.
תודה למטפלות המתנדבות, תודה שהסכמתן להיות נוכחות, יחד.
תודה לגלית מור,
ולכל מי שהסכים להיות ברגעי אי הידיעה, השרשה ואמונה בכח האדם, וליכולת להיות ולעבור מעברי חיים. לונה-פארק.
סטודיו בטוח, שפיים 2023
יעל הקש - רון
יעל הקש - רון,
מטפלת באמצעות אומנות, מדריכה ומרצה.
מחודש אוקטובר 2023 מרכזת משותפת של הסטודיו הבטוח, פתוח של יה"ת למפוני כפר עזה בשפיים, סטודיו קהילתי המשמש לכל גילאי הקהילה ומהווה מרחב המאפשר פעילות והתכנסות של קבוצות קבועות אשר מונה נכון לימי כתיבת המאמר כ- 25 נשות טיפול, כולן מטפלות מוסמכות באומנויות, בעלות ותק וניסיון קליני רלוונטי.
ביום יום מטפלת יעל הקש - רון בטיפול והדרכת הורים ובמבוגרים בקליניקה הפרטית וביחידה המחוזית להפרעות קשב ופעלתנות יתר של קופ"ח כללית, מנחת קבוצות הורים, מדריכת מטפלים מתנדבים ב"עמותת נט"ל" לנפגעי טראומה לאומית, מרצה ומלמדת מטפלים ותיקים וסטודנטים באקדמיה. מתמחה בטיפול בהורים, טיפול ממוקד במבוגרים ובהנחיית קבוצות אותן מקיימת מזה שנים רבות.
בוגרת B.Des "בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב בירושלים" ו- MA בטיפול בהבעה וביצירה "אוניברסיטת לסלי".
