רוחות מלחמה נושבות בחדר הטיפול | עדי רפאל
עדי רפאל | 30/1/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
רק בישראל לעבוד בזמן מלחמה, זה להגיע למפגשי 'חידודי חשיבה' עם משפחות אהובות ולשאול איפה הממ"ד...
לפני מספר שבועות הייתי בפגישה הקבועה שלי עם אלה (שם בדוי), קשישה עם דמנציה. אני והיא ביחד כבר מספר שנים, ואנחנו משחקות וצוחקות לנו. ואז פתאום אזעקה. האזעקה מחרישת האוזניים לא אומרת לאלה כלום, אין לה שום משמעות עבורה.
"מה זה הרעש הזה, עדי?", היא אומרת לי, "תפסיקי את זה עכשיו".
העובדת הזרה אומרת לי בשקט: "תלכי לממ"ד, אנחנו כבר באות".
"תני לעזור לך", אני אומרת, בכל זאת, יש פה קשישה עם דמנציה, שמתהלכת לאט והאזעקה מצרצרת.
"לא, תלכי!" היא אומרת לי, ואז שמה שיר בטלפון ואומרת לאלה:
"קומי, בואי נרקוד".
וככה שתיהן רוקדות, כל הדרך עד לממ"ד וגם בתוכו, ואלה כבר לא שומעת את האזעקה, רק את השיר שמתנגן...
אני עומדת ומחייכת, המומה. כמה תושייה יש לה, לעובדת הזרה הזו, שהיא בכלל לא זרה - היא הכי משפחה שיש. אני מחבקת אותה חזק ושתינו מזילות דמעה.
רק בישראל.
ושוב נשבו רוחות מלחמה
המלחמה התחילה בהפתעה וללא כל הכנה מוקדמת. כולנו התעוררנו לאותו בוקר של השבת 7.10 לקולות אזעקה ולא הבנו מה קורה. אנחנו אמנם מתורגלים ומכירים היטב את הנוהל ועדיין הופתענו ונבהלנו. ההמשך, היום כבר ידוע לכולנו, אינסוף הרוגים, סיפורי זוועות לצד סיפורי גבורה.
ישראל זו מדינה קטנה, מדינה קטנה שנמצאת במלחמה מורכבת. כל אחד מכיר מישהו שמכיר מישהו. כולנו מרגישים את הפגיעה מי יותר קרוב ומי יותר רחוק. מאז חלפו כבר למעלה משלושה חודשים בהם כולנו מתמודדים עם אבל, פחד, מחשבות, דאגה לחטופים, דאגה לפצועים. כל אחד מאיתנו פיתח רגישות מיוחדת לרעשים וצלילים ולצד זה משתדלים לחזור לשגרת חיים.
במלחמה שהפכה לנו את החיים ברגע אחד וניפצה את כל המוכר מותר להרגיש הכל: כעס, אכזבה, פחד, בושה, חוסר אונים, יאוש, דרגה, אהבה, רצון לקרבה, רצון למרחק. כי במצב לא נורמלי כל מה שמרגישים זה נורמלי.
אני, עדי רפאל, עובדת סוציאלית מומחית בזיקנה ודמנציה, מלווה משפחות בהתמודדות עם אתגרי הגיל השלישי. לאורך החודשים האחרונים בעת המלחמה המשכתי להגיע למפגשים עם הקשישים ועם בני המשפחה ובמאמר זה אני מעלה את ההתרשמות שלי כיצד המלחמה נכנסת למרחב הטיפולי.
שיטת העבודה שלי היא ממוקדת ולרוב קצרת מועד בעלת עקרונות מעולם הטיפול המשפחתי והגישה החיובית. לצד הקשבה והבנה מושם דגש על העצמה, משמעות, הקושי הקיים בלטפל באדם המזדקן בכלל וזה שחי עם דמנציה בפרט, מתן כלים יעילים יותר להתמודדות וסיוע במיצוי זכויות.
רגע אזעקה,
את מרבית פגישותיי אני מקיימת בבתים של הקשישים. אני מקפידה על סטניג קבוע בפגישה, שעה של מפגש וכל מה שמקובל בטיפול שמתקיים בקליניקה. אני מגיעה לבתיהם של הקשישים למפגש ליווי רגשי לבני משפחה מטפלים או לשעת "חידודי חשיבה" שהיא שעת פעילות הנאה וכיף עם אדם שחי עם דמנציה.
מאז תחילת המלחמה נאלצתי להפסיק לא פעם את הפגישות בשל אזעקה וללכת עם בני הבית למרחב המוגן, לעיתים גם לפגוש שכנים מהבניין. למעשה נכנסתי עימם למרחבים מוגנים שיכולים להיות חדר ארונות, חדר שינה, חדר עבודה עמוס תמונות, חדר מדרגות או מקלט משותף.
זו סיטואציה לא טבעית בטיפול שמובילה לשבירת הסטניג, לחשיפה מסוימת ולביסוס של יחסי קרבה אחרים. לכל בית יש את הכללים והמנהגים שלו במרחב המוגן והנה אני נחשפת אליהם ולעיתים חושפת את המנהגים של המשפחה שלי.
האזעקה חותכת את המפגש ברגע מסוים שלא תמיד ניתן לחזור אליו מאוחר יותר. מצד שני היא מייצרת קרבה חדשה ויחסים בלתי פורמליים שתורמים לטיפול ולהבנת המציאות של המטופל ובני משפחתו.
יאוש, דאגה ותקווה,
ישנן הגדרות שונות למצבי משבר, רובן מתארות חוסר שיווי משקל, חוסר איזון בין חלקים שונים בחיים. התחושה לאחר השבת השחורה היא של שבר, התנפצות פתאומית.
המציאות הכאוטית החיצונית נכנסה ללא הזמנה אישית אל המרחב האישי של הטיפול. עד היום עסקנו בנושאים של עומס טיפולי, בדידות, אובדנים, הרחבת מעגלי התמיכה והעזרה והבנת המחלה לפתע השיח כלל שיח אחר חיצוני אך משמעותי. המון כאב ודאגה סבבו וסובבים סביבנו. הרצון היה לדבר על הכאב הטרי החדש שנוצר בעקבות המלחמה והמצב המדיני. הדאגה החדשה היא כוללנית יותר ולא ספציפית רק למצב האישי.
הכאב והמצוקה מהמציאות החיצונית הוביל לא פעם לשיתוק וחוסר יכולת לפעולה של בן המשפחה שהציף רגשות אשם ותסכול. לעיתים בן משפחה בחר בעשייה מרובה על מנת להכהות את הכאב ולברוח מהתעסקות במציאות החיצונית. שתי התגובות טבעיות.
ההבנה המקצועית שיש לתת מקום ואפשרות לשוחח על הדברים הללו אך להקפיד על ניטרליות פוליטית היא שסייעה לי בשמירת האיזון בחדר. המציאות החיצונית של מלחמה, אבל ושכול מתערבבת עם המציאות הפנימית ויוצרת תחושות חדשות ולא מוכרות. תחושות אלו יכולות לבוא לידי ביטוי בעייפות, חוסר סבלנות, לחץ, חרדה וגם בהרגשה של עומס ואולי גם חנק.
חוסר היכולת שלי למלא את הכמיהה והרצון הלא מודעים לקבלת מנת אופטימיות ותקווה על המצב ממני כאשת מקצוע הוביל לא פעם לחשיפת קשת של רגשות חדשים שלא הכרתי עד כה אצל בני המשפחה אשר לעיתים אפשרו שיח חדש ולעיתים ההפך, תקיעות.
בני משפחה מטפלים
אנשים שונים מתמודדים עם משברים בצורות ודרכים שונות. במציאות כה כואבת, מפחידה ואיומה בני משפחה לא פעם חשים שאסור להם להתלונן על הקשיים האישיים שלהם, שהם בטלים לעומת מה שמתרחש בחוץ. קיימת עננה של אי נוחות לדבר על הנושאים האישיים כמו: הוא עדיין מסרב להתקלח, חוסר סבלנות וכו'. לבני משפחה מטפלים בדרך כלל אין ממש אפשרות להפסיק להיות בני משפחה מטפלים.
להיות בן משפחה מטפל זה תפקיד מורכב מאוד בשגרה ובמלחמה זה נהיה קשה כפליים ואולי אפילו שבעתיים. חשוב לזכור שבתוך המלחמה החיצונית החיים ממשיכים ועימם הדאגות והטרדות היומיומיים: ניהול משק בית, טיפול בהורים, דאגה לילדים בכל גיל, פרנסה, ענייני בריאות. המציאות הפנימית ממשיכה להתקיים בלי שום קשר למלחמה החיצונית. כל הדברים לא נעלמו, לעיתים ההיפך העומס הטיפולי עולה, עובדים זרים עזבו, או שהם גם בלחץ, יש פחות סבלנות והכל קשה וחונק. בני משפחה מטפלים נאלצים להבטיח את הטיפול הרציף והרווחה הפיזית והנפשית של היקירים להם.
שוב זקנים במלחמה,
אני פוגשת כל יום אנשים ונשים שחיים כאן בישראל. והם מסתכלים עליי ואומרים לי: "עדי, אנחנו הזקנים עייפנו ממלחמות". די, כמה עוד מלחמות נעבור בחיים, מספיק עם זה. הם מספרים לי איך הסתתרו מתחת למיטות במלחמה העצמאות או ששת הימים, על המצור בירושלים, על הטילים שהתחילו להגיע בשנים האחרונות. והם שואלים אותי עד מתי ולמה?
ואני מסתכלת עליהם גיבורים, אנשים מדהימים, ואין לי תשובה.
ואז אני אומרת להם גם אנחנו הדור הצעיר עייף מהמלחמות ורוצה שיהיה כאן אחרת.
אבל אז הם אומרים לי הפעם זו לא מלחמה רגילה יש לה ריח אחר ומשמעות שונה.
והם דואגים ומפחדים כמו כולנו.
המלחמה שינתה את פני מדינת ישראל וללא ספק השפיעה רבות על חדר הטיפולים והקשר הטיפולי. כולנו, המטפלים והמטופלים מצויים במשבר שמשפיע על יכולת ההקשבה, ההכלה והסבלנות שלנו. לכולנו משאבי חוסן שונים שדרגתם משתנה בהתאם ליום והשעה. דבר אחד בטוח הקשר הטיפולי בתקופה זו חשוב ביותר גם אם הוא משתנה ומשתלבים בו מאפיינים בלתי פורמליים.
