מֵאָה | אתי רוזנצוייג
אתי רוזנצוייג | 16/1/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
מאה ימים.
יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. שׁוּב מֵחֲרון אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ:
הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה כִּי הָיִינוּ לַעַג וָקֶלֶס בַּגּוֹיִם.
נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן לַטֶּבַח יוּבָל. לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד וּלְמַכָּה וּלְחֶרְפָּה:
וּבְכָל זֹאת שִׁמְךָ לֹא שָׁכָחְנוּ. - נָא אַל תִּשְׁכָּחֵנוּ.
[פיוט לשני וחמישי, אשכנז]
מאה ימים. מי היה מאמין שנספור ונסיים את המאה, ועדיין שלושים ושישה למעלה ממאה שם. חטופים. שבויים. סובלים. מעונים. ומקווה שהם מקווים להשתחרר. עכשיו. מאה ימים זה כמעט רבע שנה, זה ספר בראשית והתחלנו כבר את שמות, זה משמחת תורה והגענו לט"ו בשבט, זה מאה לילות לבנים ללא שינה עם בכי שלא יוצא ולא נשאר, ולא נגמר. עם חלומות ביעותים וסיוטי בלהות. מאה ימים.
השבי, חוסר הידיעה מה קורה עם החטופים, חוסר האונים, אוזלת היד והחרדה המצמיתה מוכרים לי מקרוב, בנסיבות שונות אך קרובות וקשות מנשוא. אי הידיעה על הקרוב לך, הפחד אם תראה אותו, אם ישוב, איך ישוב, מצבו על שלל החלקים יכולים לשבש כל חלקה טובה. חוויתי לפני חצי יובל תקופה אפלה שכזאת וההזדהות עם החטופים ומשפחותיהם, מהדהדת את הסיפור מהימים ההם, בזמן הזה. זוכרת את השלב בו להכניס מברשת שיניים לפה היה גדול עלינו מחשש להקאה, יציאה למסעדה נחוותה כחילול הקודש, ולידה כשהאובייקט המרכזי לא נוכח, לא תיתכן בשום אופן, והתפילות שזו תהיה בת, שלא יהיה ברית, שלא יתאספו אנשים באופן חגיגי כשהמקום נפקד, והעיקר חסר מהכול. ספירת הימים היתה עינוי וכל יום שעבר כאילו לעג ו"הוכיח" [שלא בצדק!!!] את אוזלת ידינו והעלה את מפלס החרדה+ אשמה+ בושה + חוסר אונים. תחושות המצטרפות ומשלבות זרוע עם טראומה, ופוגעות ראש בראש בדרך להחלמה.
כל אחד ואחת דואגים לקרוביהם. ק"ו הורים לילדיהם. זה בטבע האנושי של כולנו. גם אימו של סיסרא שר הצבא, המצביא הגדול, דאגה לו כאשר לא שב מהמלחמה בה לחם ביהודים בתקופת דבורה הנביאה [ספר שופטים]. אמא היא תמיד אמא. יעל, אשת חבר הקיני, שהיתה תחת פיקודה של דבורה הנביאה, ארחה בתבונתה ובתושייתה את סיסרא בשובו מהקרב בו התעייף, וכך הצילה את עמ"י: ”תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ”. הוא בקש ממנה מים, אך היא בחוכמתה, חכמת נשים בנתה עמה, השקתה אותו חלב: ”וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ”.. וכך, הוא נרדם והיא הרגה אותו. והצילה את עם ישראל. ”וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת [[שופטים, ד' כ"א.
אם סיסרא מחכה לו. בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב: מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא, מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו. והיא, מתוך יגון ודאגה יבבה מאה יבבות. אמנם, סיסרא הזיק והציק לעמ"י, אך געיותיה הגיעו לבורא עולם. כנגד כל יבבה נקבע כי בראש השנה יתקעו מאה תקיעות בשופר. והתרגום ליבבה הוא תרועה. דכתיב: 'יום תרועה' ומתרגמינן 'יום יבבא' וכתיב באימיה דסיסרא ותייבב. ראש השנה נקרא יום הדין, וגם יום תרועה ע"ש שמריעים בו בשופר הן לתחושת המלכת המלך, הן לזכר עקידת יצחק והן, על התרועות כיבבות של חזרה בתשובה כבסיס להתחלה, שנה חדשה.
עקידת יצחק היא הניסיון העשירי והקשה מכולם שהתנסה אברהם אבינו. הוא היה מוכן להקריב את בנו יחידו שנולד אחרי שנות ציפיה ארוכות. ומאז במשך אלפי השנים שחלפו, אנו נתלים בזכות זאת ומבקשים שה' יעבור מכיסא דין לכיסא רחמים וייתן לנו שנה טובה ומתוקה. מאה תקיעות השופר כנגד מאה היבבות של אם סיסרא, נתקעות בשופר העשוי מקרנו של האיל בשביל להזכיר את מעשה העקידה ולעורר רחמי שמים. אברהם היה איש החסד, אב שהסכים באופן מופלא למלא את רצון האלוקים, שהוא זה שהכיר והנכיח. אברהם העברי, שכול העולם מהעבר האחד, ואברהם מהעבר השני. הוא זה, שמגן אברהם, יצר את הגן של מסירות הנפש אותו אנו רואים היום, בעיני החיילים, הלוחמים, האימהות והאבות, הרעיות המאפשרים לילדיהם וליקיריהם להילחם.
בחג שמחת תורה האחרון נעקדו 1200 "יצחקים", מאז 188 "יצחקים" נוספים שבחרו להילחם ולחרף נפשם, נפלו על קידוש ה' בהיותם משרתים ומגינים על ארצנו ועמינו.
דבורה שהיתה שופטת ואח"כ נביאה, יזמה מהלך צבאי ורוחני שמהווה מודל והשראה לימינו. היא מבקשת מלומדי התורה לרדת אל נחל קישון וללמוד ולהתפלל דווקא שם. ותשלח ותקרא לברק בן אבינעם מקדש נפתלי, ותאמר אליו:
הלא צוה ה' א-להי ישראל, לך ומשכת בהר תבור,
ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבלון.
ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא, שר צבא יבין,
ואת רכבו ואת המונו, ונתתיהו בידך." (ד: ו-ז)
מדוע דווקא שם על גדול נחל קישון? למה לא בבית המדרש ובהיכלי הישיבות? שם, לכאורה יש יותר תנאים ללימוד בכוונה, לתפילה טהורה. אלא, דווקא שם, בחזית, ניתן לחוות ולחוש את הצער, את הלחץ, את הצורך בתפילות, לימוד ועשיית זכויות. לא באופן מנותק, לא מגבוה ולא מנמוך. כל אימת שאני מצטרפת לכנסי התפילה והתמיכה, מעלה מולי את השבויים, את המשפחות, את החיילים, את הפצועים, את הנעדרים, פורטת לפרוטות, או מדויק יותר ליהלומים את השמות ובני מי, שומעת את הסיפורים, רואה את הפנים, התפילות נובעות ובוקעות ממקום ולמקום אחר. מרגישה שגם לדיסקית המונחת קרוב ללב, יש יכולת סימבולית לקרב אותם לליבינו, "לשים יד על הלב" ולשאול את עצמינו, לו זה היה לידינו, קרובינו, איך היינו פועלים/ מבקשים/ מתחננים.
במוצ"ש האחרון פרשת וארא, הפרשה בה הובטחנו על הגאולה והשיבה לארץ המובטחת: וְגַ֣ם אֲנִ֣י שָׁמַ֗עְתִּי אֶֽת-נַֽאֲקַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם מַֽעֲבִדִ֣ים אֹתָ֑ם וָֽאֶזְכֹּ֖ר אֶת-בְּרִיתִֽי... ז וְלָֽקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם ח וְהֵֽבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָּׁ֨אתִי֙ אֶת-יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַֽעֲקֹ֑ב וְנָֽתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מֽוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י יְהוָֹֽה:
היתה עצרת תמיכה, זעקה, חיבור ותפילה בכיכר החטופים. לראות ולהפנים את אגם גולדשטיין מדברת באופן ישיר, חשוף, בלתי אמצעי אל חברותיה שנותרו, חותך בבשר החי. לשמוע את אימו של תמיר אדר, וביתה של יפה אדר, מבכה פגע ונגע בנשמה. להתפלל עם סבתא וסבא של עידו אלקסנדר ולהאזין לחוסן ולחוזק ולהמיית הנשמה, הזיל דמעות וחידש במאגר התפילות. לבכות עם אחותה של מפל שנרצחה במסיבה ולהחזיק את התקווה, היה מעורר ומהווה השראה.
לא תמיד צריך ללכת ולהתחבר פיזית בשביל להתפלל ולזעוק. לעיתים, מתוך הכותל שבבית, קרן הרחוב, צלילי המטר המכה בעוז באישון ליל או עם עדכון חדשות, יבבה בלתי רצונית מפלחת בטבעיות את קירות הלב ותפילה מנסה לבקוע רקיעים תוך התחברות למשפחות החטופים. לב יודע מרת נפשו, וכל אחד יודע מה נכון ומעיר כמו מאיר אותו.
גם להכיל שישה מיליון יהודים שנרצחו בשואה הוא דבר גדול מדי ובלתי נתפס. זוכרת שכתלמידות הראו לנו, לצורך ההמחשה, ספר עם שש מיליון נקודות. עלי, משתפת בכנות, זה לא עשה רושם. נקודה. נקודה. נקודה. עבורי, הבום בלב, היה דווקא מסיפור אחד, מאיש אחד מעיר, שניים ממשפחה. שם, דרך החיבור האנושי, הנרטיב הקרוב, הצלחתי להבין את גודל הזוועה, ועד היום אין בי כלים להפנים במלואה. דווקא הסיפורים האישיים של בר אברהם בן ג'ולי, שירי בת מרגיט, בעלה ירדן בן פנינה וילדיהם אריאל וכפיר, איתי בן חגית, עוז דניאל בן מרב, אגם בת מרב, הירש בן פערל חנה, אליקים בן אבישג, עידן אלקסנדר, עידן בן גלית, עומר בן שלי, עמירם בן שרה ועוד [וכל אחד הוא עולם ומלואו ועל כולם כולם מתפללים, את שמותיהם כמו שמות חיילים, חלקו ומנכיחים במגוון אופנים]. נכנסים ללב ומזמינים תפילות, קבלות ומצוות.
זוכרת את התחושה הקשה, שכולם חיים את חייהם, השמש צוחקת, יש כאלו ששפר עליהם גורלם ואנחנו כאילו בספירה שונה. בנוסף לתחושות הקשות שכבר מניתי, הבדידות והפחד להישאר לבד, שלא יזכרו, שלא יפעלו, שלא יתמכו, היו גם הם אורחים בלתי קרואים אך הגיוניים, בליבנו.
מאה ה' אלוקיך דורש מעמך, בזמן דוד המלך ע"ה היתה מגיפה בירושלים, בה כל יום נהרגו מאה אנשים. דוד תיקן כי כל יום, כל אחד, יברך מאה ברכות, על בסיס הפסוק: ועתה ישראל מה ה' אלוקיך דורש מעמך [דברים, ב' י']. אל תקרי מה, אלא מאה. ואכן, מאז שהם החלו לברך מאה ברכות ביום, נפסקה המגיפה.
זוכרת כמו היום את הגאולה שלנו, שהיתה נס ופלא "ובהסח הדעת". את הטלפון המבשר, את הצביטה לוודא אם זה אמיתי או לא. את ים הדמעות שנשפך בבליל רגשות שלא ניתן לתיאור, ואת סעודת ההודיה שנקבעה כיום הולדת נוסף, בו מסופר סיפור הגאולה וההצלה.
ביום רביעי ערב ר"ח שבט, התקיימה עצרת עשרות אלפים בשריד בית המקדש, הכותל המערבי בנוכחות רבנים, מנהיגים ובני משפחות. גם ביום המאה התקיימו עצרות תפילה וזעקה מטעם עירית ב"ב, בבית החולים לניאדו בנתניה ובמגוון מוקדים בארץ ובעולם. אם תפילתה של אם סיסרא בקעה רקיעים, דמעותיו של אברהם על בנו יצחק מהוות עד היום סנגוריה על ישראל, אנו מתחננים ומבקשים, כי נגאל ונזכה לניסים עם 136 החטופים והשבויים, החיילים והפצועים השתא ובזמן קריב, ונאמר אמן. ונזכה למימוש הפסוק: : וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרב "[ו יקרא פרק כו פסוק ח].
