אייכה, מלחמה וחופשה וקיקיון דיונה / אתי רוזנצוייג
אתי רוזנצוייג | 4/1/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אייכה / שולי רנד
ריבונו של עולם אם נדבר גלויות
לפעמים אין לי כח בעולמך להיות
אנא מפניך אסתתר?
מה אטען מה אצטדק מה אדבר?
חנון ורחום הן לפניך גלוי
כאן יהודי שעל חוט השערה הוא תלוי
נלחם בעצבות בייאוש המכרסם כתולעת
השמחה נסתלקה ממני וגם הדעת
קולות מהעבר לוחשים לי לעצור
אבל אני מוסיף בחושך לחתור
ושואל ומבקש, אייכה?!
איכה ואיככה, אין בהם ברכה. לצד מילים קשות אלו, מהדהדת קריאת אייכה שקרא בורא עולם לאדם הראשון אחרי חטאו, כשביקש להיכנס עימו בדברים ולא להבהילו: וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל־הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה :[בראשית פרק ג פסוק ט]. קריאה זאת מאז חטא אדם הראשון, עדיין מהדהדת ומחייבת גם מזכה בהתבוננות פנימית, למי שאכן מוכן לבדוק בכנות ובאומץ, היכן הוא, ומה תפקידו בעת הזאת.
מקריאתו של אלוקים אי אפשר להימלט, ממש כמו יונה הנביא, אשר את ספרו קראנו כמפטיר בתפילת מנחה ביום הכיפורים. היום הקדוש בשנה שהיה אך כשבועיים לפני פרוץ מאורעות תשפ"ד. דווקא ביום כיפורים קוראים נבואה זו, ללמדנו כי אין עצה ואין תבונה לנגד ה' [משלי כ"א, ל'] ואת שליחותו של אדם הוא חייב לעשות, כל אחד על פי מה שנגזר לו. וגם את עוצמת מעלת התשובה וגודלם ומהותם של הברואים, גם אם חטאו, עוו ופשעו.
אין הבנה במהלכי הבורא והבריאה, גם אם לעיתים נדמה לנו, ובכך אולי אנו חווים תחושת שליטה טבעית ואנושית. אך, ניכר לעין, כי לכל כדור יש כתובת וסיפורים באלפים על השגחה פרטית שאינה רק עם "הפי הנד", מלמדים על דיוק אלוקי. מדוע ההוא הלך בדיוק משם, ולא היה כאן, "ואיך ההוא שלא היה אמור ליפול" למרות הכול, נפל, "ואיך ההוא שלא היה סיכוי להינצל, ניצל". האמונה בהשגחה פרטית מאתגרת בימים אלו, אך גם מהווה נחמה, תקווה ומזור, דווקא בימים ולילות חשוכים אלו.
השבוע, אחרי קרוב לשלושה חודשי מלחמה בעצימות גבוהה, אליה כמו בהגדרה של טראומה וחוסן, כל אחד נכנס ויוצא באופן שונה, החלטתי בשל מלחמות כפולות ומשולשות הנמשכות וגובות דמים מרובים, לצאת לחופשה. חופשה ומלחמה הם לגמרי דבר והיפוכו, תרתי דסתרי, ובכל זאת, למען החיים, למען הבריאות וכדוגמה מחייבת לבחירה בחיים לשבטי ולמטופליי, כעובדת בבריאות הנפש, הרגשתי צורך ליישם כללים בסיסיים להגברת חוסן ולמניעת טראומה משנית. כך, החלטתי באופן ספונטני לנסוע עם חברה ליומיים, שזה אומר לילה אחד ומיוחד, ויום מאיר ומהיר לפני ואחרי.
הפעם האחרונה שעשיתי זאת היתה בחודש סיון לפני כמעט שלוש שנים. אז, אזעקות חומת מגן העירו אותי כשילדי בבית, ואני רחוקה. הסיוט בו אין לאל ידי לעזור, ואני כמותם, חסרי אונים ושליטה עדיין קיים. זוכרת שאז, שיתפתי את אבי זצ"ל שידע כמה אני זקוקה לפסק זמן וממה אני בורחת, כי אני חשה כמו יונה שנסה לברוח מגורלו, משליחותו, וזאת רדפה אחריו, עד לביצועה. אבי, שתמיד היה המגדלור הרוחני והאמוני, ובפטירתו הפתאומית והטראגית יצר חלל שמתקשה להתמלא, תמך בהשתדלותי גם אם לא בתוצאה הרצויה. וחיזק שאנו אמורים לפעול ע"פ צורכנו והבנתינו מבעד לעדשה בה אנו מצליחים לראות, והעיקר להפיק לקחים ולא לראות את הדברים כמקרה, אלא כרקמה, ורק מה' ואל תלכו עימי בקרי, שלא אלך איתכם בחמת קרי [הרמב"ם], עם ניסיון להבין את המסר בכלינו הגשמיים, בבחינת והחי יתן אל ליבו [קהלת ז' ב'].
השבוע, לצד ההתרגשות בתחושת הדרור, הייתי לחוצה על העורף שאני משאירה, אבל כמו אז, הפלס היה הצורך שגבר על הכול. היעד הנבחר היה חדרה, מקום טוב באמצע הדרך. מזג אוויר מקסים, חוף ים צמוד למלון, אין אזעקות, הכי רחוק ממלחמה, כך חשבתי. כשהגעתי ושלט ענק של:"תודה לעירית חדרה מקיבוץ יד מרדכי", הבנתי ששוב אני משחזרת את חווית מה שכתוב לי יגיע ובגדול. המלון היה מלא באנשים מפונים מביתם, היה מרתק ומרגש לנשום קבוצה איכותית ועם חוסן, שלמרות שלושה חודשי גלות, מצליחים להרים ראש מעל הסערות והגלים, ומתגלים בכוחותיהם.
כשהגענו, ביקשנו להתעניין בסדנת קרמיקה באזור. התקשרנו לגברת, היא היתה נשמעת מרוחקת, מבוהלת ומאוד חשדנית. תהיתי אם באזור חדרה מס הכנסה עובד שעות נוספות. כשהיא בקשה שאזדהה ואסביר באופן ברור את מטרת התקשרותי, אנחת רווחה נפלטה ממנה: "יש לי ארבעה משרתים בעזה, תביני. ולא, אני לא מסוגלת להתעסק עכשיו עם קרמיקה". גם הטלפון השני דמה לראשון כשאב לשניים אמר שהעסק סגור, כל עוד הם לא חוזרים.
הרגשתי קצת כמו ביקום מקביל ותחושת הפער, הכאיבה לי כמו אגרוף בפנים. ידעתי, שהעבודה הפנימית שלי, זה לא לתת לחמאס לחמוס לי גם את רגעי האויר והאור, ושזה ה100% חופשה שלי ועלי לעשות הכול בשביל לקיימה, לקיימי. הרפיה, מתיחות, נשימות, איסוף צדפים ואבנים לסדנאות שאני מנחה, היוו הפוגה, מרפה ומרפא. גם שירה ושיחות, שתיקות ובהיות היו חלק אינטגרלי מימים אלו. בבוקר היום השני והאחרון לחופשה, אחרי שעה של יוגה, קפה ותפילת שחרית מול גלי הים והמייתם, עליתי במעלית. תסלח לי המשפחה שלא ביקשתי את רשותה ואני מעלה את דו השיח שהיווה נוק אווט עבורי. אמא מתוקה שאספה בחיקה תינוק חינני, לצידה במעלית ילדה נבונה כבת ארבע וחצי בוכה, והאם מנסה להרגיעה:
"אל תבכי, היא רק התגייסה ותחזור בעוד כמה ימים".
"אף אחד לא הבטיח שהיא תחזור. היו גם טובים שלא חזרו"[הבת, בת 4.6]
והילדה בוכה, והאם חסרת האונים, כמו היתה פייטרית על החיים ומלאת אונים ואמונה, עודדה אולי את שתיהן, ואמרה שוב ושוב, "זה רק לכמה ימים, היא תחזור".
נאום המעלית, שהעלה את חרדת המוות בשניות בהן המעלית עלתה מקומת קרקע לקומה אחת עשרה, לא הצליח להשאיר אותי יבשה ושאננה.
יונה הנביא קבל שליחות ונסה לחמוק ממנה בכול דרך אפשרית, ה' צווה עליו ללכת לעיר נִינְוֵה, בירת אַשּׁוּר, ולבשר לתושביה כי ”עלתה רעתם לפני". יונה שלא כדרך הנביאים, סרב לשליחות ה' וברח לתרשיש. בלב ים נקלע כלי השיט עליו היה יונה לסערה. המלחים שנאבקו בים הגועש הטילו גורלות כדי לברר מי האשם בהתפרצות הסערה, והאשמה נפלה בחלקו של יונה. לשאלותיהם סיפר יונה שהוא בן לעם העברי וירא את ה' שממנו הוא בורח. המלחים פנו אל יונה ושאלוהו: "מַה-נַּעֲשֶׂה לָּךְ, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעָלֵינוּ". בתשובתו ציווה יונה עליהם לזרוק אותו לים. המלחים השליכו את יונה למים, על מנת להשקיט את הסערה. לפני כן נשאו תחינה: ”אל נא נאבדה בנפש האיש הזה ואל תיתן עלינו דם נקי כי אתה ה' כאשר חפצת עשית”. המלחים התאמצו למצוא דרך להשקיט את הים מבלי להשליך את יונה, אך לשווא: ”הטילוהו עד טיבורו, עמד הים מזעפו. העלו אותו אצלם, והים הולך וסוער. הטילוהו עד צווארו, ועמד הים מזעפו. ומיד העלו אותו אצלם, והים הולך וסוער עליהם - הטילוהו כולו.” פרקי דרבי אליעזר.
במים נבלע יונה על ידי דג ושהה בקרבו שלושה ימים ולילות. בזמן זה פנה יונה אל ה' בתפילת הודיה ובתחינה לסליחה: ואני בקול תודה אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה ישועת. ה' מחל ליונה עם צאתו ממעי הדג ופנה אליו בשנית כדי שילך לנינוה וינבא עליה. יונה שהה במעי דג שלושה ימים ושלושה לילות ואח"כ, כשעדיין סרב למלא את שליחותו, במעי הדגה, בה היה צפוף ובלתי נסבל.
יום אחרי ששבתי לביתי, קיבלתי הודעה על חיל בעיר מרוחקת שנפל ואין מי שיבוא לנחם. לא היה לי ספק שאני שם, גם אם אין מילים בפי. יותר מדי הותר לפרסום חילל את ליבי ואת אמונתי, בחיים שיש בהם. גם אם אינם. והרגשתי את דברי שלמה המלך, החכם מכול אדם: "טוב ללכת לבית אבל, מללכת לבית המשתה" [משלי ז' ב'].
במוצש"ק האחרון, השבת בה קראנו את פרשת ויחי, הפרשה האחרונה של חומש בראשית, המצווה על החיים, החותמת בברכת חזק חזק ונתחזק, היתה בב"ב עצרת המונים של תפילה, זעקה ובקשה להשבת החטופים, החיילים והחלמתם. המיקום היה כה סמלי, בבית הקברות בו ישנים שוכני עפר וקרובים לכסא הכבוד. בית הקברות בו טמונים החזון איש, הרב אליהו דסלר, הסטייפלר – אביו של הרה"ג הרב חיים קנייבסקי שהוא ואשתו הרבנית בת שבע קבורים שם, הרב כהנמן ראש ישיבת פונוביז' שהקים את עולה של תורה בארץ ישראל כשאסף ילדים אחרי השואה מהמנזרים תוך שהקציבו לו בכול מנזר חמש דקות, ובתפילת שמע ישראל, הילדים ששהו גם חמש שנים הצליחו לחזר על אכסנייתם ולחזור למקורם.
התפילה, שהיתה אחרי דברי התעוררות שנאמרו בבכי באישון לילה, היתה עם נציגי המשפחות: אבא של איתי בן גלית דיבר, גם גיסו של עידו שתיווי נאם, משפחתה של אגם בת מרב, ומשפחתם של בר אברהם בן גולי [קופרשטיין] ועומר בת שלי [שם טוב] ועוד משפחות יקרות ומסורות, שהופכות כל אבן, רקיע ורגב אדמה, למען היקרים מכול. הסתיימה עם קריאת השמע. הקריאה העונה לשאלת אייכה ומהווה הינני, בכול מאודי, בכול נפשי וגופי, למרות ועל אף הכול.
הרב ברוך רוזנבלום הקשה ותרץ מדוע בתפילותינו הקבועות עליהם, אנו אומרים: אחינו כל בית ישראל הנמצאים בשביה. הרי לא כולם שם. והוא ענה במתק שפתיים ובבכי שעורר את הלבבות, שכאשר אחד מעמינו שבוי, כל העם שלנו שבוי.
ספר יונה מסתיים עם זה שיונה נרדם ומגלה שעץ הקיקיון שהצל עליו מהחום הנוראי אבד. הוא מצטער ומתלונן על כך שנלקח לו, מה שהיה לו. וה' עונה לו, מה שאנו מבקשים ממנו יתברך לחזור ולהחזיר במהרה. אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא-עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה וּבִן-לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה רַבָּה.
הנופש אליו נסעתי ככלות כוחי, הפגיש אותי באופן מוחשי, חי ופועם, עם דבריו של הרב ברוך רוזנבלום על תחושת השבט אחים גם יחד עם חוויה ממנה, כמו יונה, לא ניתן להימלט, והאמת גם לא רוצה לוותר. נס הביחדנס, דווקא ובפרט בזמנים כה קשים, לא רק שמונע פיצול, קרע וחווית יקומים מקבילים, אלא גם מרכך, מקרב, מחבר ויכול לייצר ולהוליד עץ קיקיון ללא הרעל הטמון בו, אלא שמן הקיק הידוע בסגולותיו וסגולותינו כעם הנצח, עם סגולה.
ואם על אנשי נינווה ה' חס, יחוס וירחם עלינו וישמע שוועתינו וזעקתינו, וכמו שהובטח אמש, כולנו נחגוג שבט אחים גם יחד, בסעודת ההודיה בקרוב בימינו, אמן.
