עַכְשָׁו, כְּשֶׁמָּה שֶׁפָּחַדְתִּי שֶׁיִּקְרֶה קוֹרֶה, אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַסְבִּיר שׁוּם דָּבָר
עלון פסיכולוגיה עברית | 31/12/2023 | הרשמו כמנויים
זהו יומה האחרון של שנת 2023. תאריכים של סופים והתחלות מייצרים באופן אוטומטי דחף לעשות סדר במציאות, או לפחות להכניס את הבלאגן לתבניות מדומינות. הפעם, נראה שזו משימה מורכבת יותר. לתחילת השנה האזרחית מצטרפת, באופן לא שגרתי, גם פתיחת שנת הלימודים האקדמית – באיחור גדול, וכשרבים מהסטודנטים עודם במילואים, ובכל זאת מתגלמת בה המשאלה והבחירה לשמור על הקיים, ולהיות ביחסים עם העתיד. הניסיונות להתעגן במציאות מלווים בכאב הפער בין השגרה הכביכולית, להעדר השגרה המוחלט של הלוחמים, של החטופים, של משפחותיהם, ושל המשפחות השכולות הרבות כל כך. אמנות השילוב בין חיי היום יום לבין המגע המתמיד עם ההתרחשויות הכואבות, הפרטיות והציבוריות, היא עניין שהנפש ממשיכה ללמוד ולהסתגל אליו.
השבוע באתרנו מאמרים מקצועיים אקטואליים, טורים ועוד:
מעיין בורשטיין מנסחת מחשבות על מי שנעקר מביתו ומחייו בעת הזו ועל רצפים שנקרעו. במאמר נפגוש התבוננות בסוגיות פסיכודינאמיות מוכרות המהוות במשמעותן הטעונה סימבול למצבי נפש מורכבים. במוקד התבוננות זו - הבית שנפגע, שחרב אשר האדם נאלץ לגלות ממנו, תוך התייחסות לכלל סוגי העוגנים שבית מהווה: הבית הממשי, על קירותיו וחדריו, הבית של הנפש והגוף שהוא בית. לאור אירועי אוקטובר נאלצו אלפים רבים לצאת לגלות, לגלויות בשל בית שחרב. ב7.10.23 הפכו כמה מן הסימבולים הפסיכודינאמיים הקשורים בבתים השונים להיות מוחשים עד אימה, ובכך לאתגר את התובנות שלנו כאנשי טיפול אל חוויות מוקצנות ופרומות המתכתבות אחת-לאחת עם אותם מושגים. אותן חוויות קשות מנשוא, הפכו אנשים רבים לפליטים בארצם, בזמן שנפרצו גבולותיהם ונחרב ביתם. ועם חורבן הבית הממשי והסמבולי נפרמו רצפים, משמעות של חיים התרסקה ואבדה. ומה עכשיו?
"טראומה משנית" מוגדרת כמצב של לחץ רגשי הנוצר בעקבות קשר קרוב עם שורד של אירוע טראומטי. התופעה מוכרת לאנשי המקצוע, גם אם לא בהיקף ובעצמה שאנו חווים בישראל בחודשים האחרונים, וקיים דיון מקצועי בהשלכותיה על המטפל ועל עבודת הטיפול. עם זאת, הספרות המקצועית חסרה התייחסות לטראומה משנית בקרב מי שאינם אנשי מקצוע אך נמצאים במעגל החברתי הקרוב של שורד האירוע הטראומטי: בני המשפחה הקרובה. אלה נדרשים להציע תמיכה רגשית המבוססת על שיתוף ואמפתיה וזו מהווה מצע להופעת הטראומה המשנית. מאמרו של אלי שרון הנוכחי מתאר את הממדים המרכזיים של תופעת הטראומה המשנית בקרב בני המשפחה ומציע מספר עוגנים להתייחסות טיפולית אליה.
ובפסיכובלוגיה:
חומר תאורטי וקליני רב בנוגע לטיפול בצל טראומה הצטבר בשלושת החודשים האחרונים מאז השביעי באוקטובר, כעת מוגש לכם מדריך להתערבויות טיפוליות בילדים, בני נוער ומשפחותיהם במצבי טראומה מורכבת, משותפת ומתמשכת, בהשתתפותם של אנשי מקצוע רבים, בעריכת נעמה גרינולד וביוזמתו והובלתו של חיים פליישמן.
"המדריך שחיברנו כמובן אינו ממצה את כל התיאוריות והפרקטיקות הקיימות והנדרשות, אך זהו ניסיון ראשון לשלב מחקר, תיאוריה ופרקטיקה המתייחסים לשלושת מוקדי הטראומה ולהנגישם עבור מטפלים בצורה תמציתית. מדובר במדריך מקוון ולפיכך אנו מצפים שיהיה גמיש ודינמי, באופן שיזמין אתכם – אנשי המקצוע – להיות איתנו בקשר: להביא ולהוסיף את תרומתכם מהאוהל המקצועי, הידע שצברתם לאורך השנים בעבודה עם טראומה, אובדן ועקירה; מהשדה, הידע המתחדש, התובנות והפרקטיקות שמתווספות בימים אלה תוך כדי תנועה; ומן העבודה הקהילתית–מערכתית–טיפולית עם תושבי העוטף מאז השביעי באוקטובר".
ד"ר מרים אבנרי כהן – כותבת על הַמְּקַוִּים מְמָאֲנִים לְהִתְנַחֵם – מה הופך את יעקב ורחל שמאנו להנחם על ילדיהם שאבדו להפוך למודל של תקווה? מה הקשר בין תקווה ליכולת לשאת כאב ומה יש לגישת הACT להוסיף בעניין?
"במילים אחרות, היכולת להחזיק תקווה תלויה בהסכמה להמשיך לחוש כאב. לכאורה, זה נשמע סותר, משום שהתקווה נוטה להצטייר בעינינו כרגש רומנטי ונעים. אבל בואו ננסה לדמיין מה יותר מדאיג: להמשיך ולבכות על משהו מעומק ליבנו, או לחוש שהפכנו אדישים ולא נותר בנו עוד כוח לבכות?".
רות נצר ביומן מלחמה על התגלגלות התחושות והיכולת לכתוב -
"בהתחלה בהלם-האלם הגדול נוכח הטבח לא כתבתי דבר. שכחתי לכתוב. מלבד ההצפה הרגשית, האימה, הכאב, והבכי. הייתה הרגשת אוזלת יד גמורה, שכל הכלים שלי-שלנו אבדו. שיכולת ההסמלה אבדה. שכל התובנות התאורטיות, הפסיכולוגיות, הספרותיות – אבדו. נשמטה הקרקע תחת היכולת הסימבולית המעניקה משמעות. .. הרעיונות המרכזיים של עולם הנפש-הרוח, של חבור ניגודי החיים והמוות, של זרימת החיים, של ההשתנות המתמדת, ושאחרי הטראומה יכולה לבוא צמיחה – כל אלה נשמעו עכשיו כמו הבל וגבבא. כמו יומרה מטופשת."
ובמדור הכתיבה היוצרת, שלושה כותבים ושיריהם – 'הֻתַּר לְפִרְסוּם' מאת אתי רוזנצוייג, 'וּמָה אִם רַק' מאת דן פולק ו'חייב להיות מקום' מאת בלה שגיא.
קרטון / חיה לוי
עַכְשָׁו, כְּשֶׁמָּה שֶׁפָּחַדְתִּי שֶׁיִּקְרֶה קוֹרֶה
אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַסְבִּיר שׁוּם דָּבָר
אַל תִּשָּׁעֲנוּ, הַכֹּל עָשׂוּי מִקַּרְטוֹן
בַּחֲלוֹמוֹת אֲנִי מְעַשֶּׁנֶת בְּלִי הַפְסָקָה
הִנֵּה דָּבָר אֶחָד שֶׁעֲדַיִן בְּיָדִי
אֲנִי יְכוֹלָה לֹא לָקַחַת מִמֵּךְ סִיגַרְיָה
אֲפִלּוּ אִם עוֹד לֹא הֶחְלַטְתִּי
מָה גָּרוּעַ יוֹתֵר
תִּינוֹק שֶׁמְּבַקֵּשׁ לֶאֱכֹל בְּאֶמְצַע לְוָיָה
אוֹ מַטְּחֵי כָּבוֹד.
בְּבַקָּשָׁה, תִּשְׁלַח לִי תְּמוּנוֹת וְהַרְבֵּה, מִכָּל הַסּוּגִים
אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הַמָּוֶת אֲנִי שׁוֹמַעַת אוֹתוֹ פֹּה וּמֵעֵבֶר
גַּם אֲנִי רוֹצָה לְהַאֲמִין שֶׁאֶפְשָׁר לְהַגִּיד דָּבָר אֶחָד נָכוֹן
אֲבָל לֹא אֲנִי אַגִּיד אוֹתוֹ
הָאֲנָשִׁים הָאֲהוּבִים עָלַי יוֹתֵר עוֹד לֹא נִצְּלוּ
Photo by Paper Textures on Unsplash
