מה נלמד מהמיתוס של מלחמת פרסאוס במדוזה וממיתוסים אחרים על התמודדות עם טראומה וחלומות טראומטיים
רות נצר | 30/10/2023 | הרשמו כמנויים
בימים אלה של אוקטובר 2023, בהם הטראומה של השורדים מהטבח ובני ביתם מכה בכולנו, מלה כמו 'צמיחה פוסטראומטית' נשמעת כמו לעג לרש. ובכל זאת, כשנתעשת מעט נגלה שכל זה היה מאז ומעולם ושהמיתוסים הקדומים של אבות אבותינו הורישו לנו תבניות נרטיביות, כמו פרוטוקול של עזרה ראשונה בהתמודדות עם עולם התוהו, הפרוק והסכנה הקיומית, כדי להינצל, להציל ולצמוח מחדש.
פרוטוקול זה מתחיל בעצות שמקבל הגבור המיתי היוצא לדרכו. לא אחת מנוסחות העצות שהגיבור מקבל בסיפורי המיתוס כאזהרות וכאיסורים, שנועדו לשמור את הגיבור מפני משימות שהן מעבר ליכולתו, שעלולות להשמיד אותו. נתייחס כאן לאיסור להביט במהפכת סדום, האיסור להיכנס לשאול והאיסור להביט בגורגונה מדוזה. העובר על האיסור מת או מתאבן או נפגע אנושות. שלושת האיסורים האלה נועדו לשמור על הנפש מפני חוויות קצה שנוגעות בסכנת אלימות, אכזריות ומוות, שעלולות לפגוע בבריאות הנפשית של האדם, לייצר דיסוציאציה, נתק מעצמו, ואף למוטט אותו. אתייחס כאן במפורט למיתוס על מדוזה משום שמורכבותו מביאה תובנות חשובות להתמודדות עם מצבי חיים שהם פוטנציאל ליצירת טראומות, פוסט-טראומות ומצבים דיסוציאטיביים.
המיתוס היווני על הגיבור פרסאוס במאבקו נגד המפלצת מדוזה הוא מיתוס חשוב במיוחד, כשהוא מתווה דרך להתמודד עם ארוע מפלצתי מבלי להתאבן מכוחו הזוועתי שהנפש לא יכולה להכיל. פרסאוס נשלח להרוג את מדוזה אולם ראשה של מדוזה היה ראש נחשים מעורר פלצות וכל המביט בה מתאבן. כדי לעמוד במשימתו האֵלים הרמס ואתנה מציידים אותו במתנות. האלים הרמס ואתנה הם המלווים, מורי הדרך שלו, והם תחליפי המטפל בן זמננו. הרמס, האל שמאפשר את הטרנספורמציות בנפש, מעניק לפרסאוס את החרב, הכוח האקטיבי של הלחימה, שאין חשוב ממנו, את התוקפנות-אסרטיביות הנדרשת במאבק הקיום. הוא גם מעניק לו את התרמיל שמקבל תמיד את צורת החפץ שנמצא בו, כדי לשים בתוכו את ראשה של מדוזה. התרמיל מסמל את גמישותה של הנפש המתאימה את עצמה כך שתוכל להכיל חומרים מאיימים.
אלת החכמה אתנה מעניקה לפרסאוס את המגן המלוטש כראי, שמאפשר לו להביט במדוזה האיומה בעקיפין דרך מבט בראי ולא ישירות אל פניה המאבנות, וכך לערוף את ראשה (בידו האחת הוא אוחז בראי ומביט בו ובידו השניה אוחז בחרב ועורף את ראשה), המשמעות היא שעל הגיבור להימנע ממבט ישיר במקומות מסוכנים מדי לכוחותיו הנפשיים, כמו שאסור להביט ישירות בשמש שמעוורת. ההשתקפות בראי פועלת כמעין כליא ברק, שכן היא מנטרלת את העוצמה הישירה, ההרסנית. ראייה מבעד למחיצת הראי היא ראייה מתוך מרחק פיזי ורגשי, שמעמעם את המעורבות החווייתית. המבט במגן הראי מתווך ומווסת את העוצמות הרגשיות של המראה עצמו. הרי לפנינו תובנה קדומה שמאשרת את התובנה העכשווית שאין לתת למטופל לספר ישירות את ספורו הטראומטי בטרם יהיו התנאים הנכונים לכך, ואין לדחוק במטופל להעלות זכרונות שהודחקו שיכולים להכות מחדש כטראומה מחודשת. לעתים מה שהודחק ראוי שישאר מודחק. מאידך שורד הטראומה חש חובה להעיד על הטראומה. הסופר ניצול השואה פרימו לוי הגדיר את המוזלמן כ"מי שראה את הגורגונה" ונותר לספר על כך (צח 2009).
חייו הטרגיים של פרימו לוי הסתיימו כש"מדוזה" השיגה אותו לעת זקנתו; והוא התאבד.
ההתאבנות מהמבט במדוזה מקבילה למצבי דיסוציאציה שמנתקים את האדם מעצמו כדי שלא להרגיש ולחוות דבר. היא מקבילה למצב הקפאון שהוא אחד משלושת מצבי התגובה האופיניים נוכח ארוע טראומטי – לברוח, להתקיף או לקפוא. יונג מכנה את הטראומה - 'קומפלקס טראומטי': "קומפלקס טראומטי מביא דיסוציאציה בנפש. הקומפלקס אינו תחת שליטת הרצון ולכן יש לו אוטונומיה נפשית. האוטונומיה שלו היא כוחו לפעול באופן בלתי תלוי ברצון ואפילו בניגוד ישיר לתודעה. האופן ההתפרצותי של האפקט הוא פלישה מוחלטת לנפש היחיד, שנחווית כהתנפלות של אויב או חיה, כהדגמה חדה להתנתקותו מהתודעה" . יונג ממשיך ואומר שאבריאקציה (פורקן רגשי של חוויה טראומטית להפחתת תסמינים ומצוקה רגשית) היא נסיון לאינטגרציה מחודשת של קומפלקס אוטונומי, להטמיע אותו בהדרגה לתודעה על ידי שחיים אותו שוב ושוב. אבל לאבריאקציה ערך ריפוי רק כשהיא בנוכחות מטפל מבין וסימפטי שמהווה תמיכה מוסרית. כשהאדם אינו לבד, המטפל משאיל לו כוח מוסרי במאבק נגד הטירניות של האמוציה הבלתי נשלטת. ההתמסרות האישית והעניין האנושי של המטפל הן תכונות מוסריות והן בעלות חשיבות יותר מכל שיטות הטרפיה. רק כך לאינטגרציה יש כוח ריפוי. אם המטופל מתנגד למטפל או כשהמטפל לא בעמדה נכונה הריפוי לא יתרחשC.G. Jung. 1969 : 131-132 ) ).
כבר המיתוס הקדום הכיר בסכנות הטראומה ובצורך למנוע אותה. המגן המלוטש כראי של אתנה מאפשר השתקפות, שמהווה תיווך בין הלא-מודע למודע, על ידי המראה העקיף. משמעות הדבר היא שכדי להילחם באויב הפנימי, שהוא בעל פוטנציאל טראומטי או הטראומה עצמה, אפשר להביט בחוויה המקורית על ידי ביטוי עקיף, כמו דרך חלומות, ועל ידי יצירה אמנותית: ציור וכתיבה, צילום וקולנוע וכל ביטוי דמיוני, כי כל ביטוי יצירתי-אמנותי של חוויות הינו מתווך. המשורר הקטלני ז'ואן מרגריט כותב בהקשר זה על תפקיד השירה: "המילים משמשות תשתית לקו הגנה מול טרור העולם... משמר ליווי של מילים, לאותו מרחב אין-סופי של קיפאון נורא, המתחיל מעבר לחומת המגן של השפה" (מרגריט 2008).
ההתאבנות הדיסוציאטיבית שמתרחשת בסיטואציה טראומטית, כשמביטים ישירות בראשה של מדוזה, היא ברירת מחדל כשדפוסי התגובה האינסטינקטיביים הטבעיים של בריחה או התקפה אינם פועלים והאימה מציפה. כך קורה לעתים בהלם קרב, באונס ובטראומות קשות אחרות. הדיסוציאציה מגינה על האדם מפני מראות הזוועה, אבל מנתקת את האדם מרגשותיו וגופו. היא מתבטאת בקיפאון גופני ונפשי, בתרדמת ממשית ונפשית, בקטטוניה, בנסיגה לשינה. האיסור להיבט ישירות בחוויה המקורית הוא גם נוכח זיכרונות קשים שעולים בטיפול . החוויה הקשה שמשחזרים במפגש הטיפולי עלולה להיות פוגענית ומאבנת כמו החוויה המקורית. לכן אנו יודעים שהריפוי שיכול להתרחש במצבים אחרים על ידי שיחזור חוויה מודחקת אינו תמיד תקף במקרים כאלה. לא תמיד המטפל יודע מה עוצמת הסכנה במפגש עם החוויה המקורית. לשם כך כדאי להקשיב לחלומות שלעתים במקרים כאלה יביאו אזהרות כנגד השבת הזכרון. למשל, מטופלת חלמה שהיא חופרת באדמה ופתאם פורצת לבה מתוכה. היתה זו אזהרה שלא לתחקר אותה על חוויות עבר מסוימות, משום היותה בעלת מבנה נפשי פגיע. מטופל חלם שהוא חוזר אל בית ילדותו ומפתח הביוב יוצאות מפלצות שהוא לא מצליח לחסל. גם כאן המסר היה שלא לפתוח את זכרונות ילדותו הטראומטיים שנשכחו. אלה חלומות שנשלחים כמסר אל המטפל ואין לפרש אותם.
פרויד לימד אותנו שגם בחלומות עצמם פועלים מנגנוני צנזורה שנועדו להיות מגן מפני החוויה הישירה מדי. אולם בחלומות פוסט-טראומטיים כשנפגעה הפונקציה הסימבולית, החלומות קונקרטיים ומשחזרים את הטראומה וכך מאבדים את פונקצית הריפוי שלהם, והם אף עלולים לייצר טראומטיזציה משנית. לכן במקרים שבהם החלומות משחזרים את הארוע המקורי ללא עיבודו וללא שינוי כלשהו בתרחיש המקורי – רצוי לוותר על החלומות בשלב זה . בסמינר ב -1938 יונג אומר שכשחלומות טראומטיים חוזרים הם חזרה קונקרטית זהה של המציאות, זו הוכחה לאפקט טראומטי. השוק אינו יכול עוד לעבור להיות היבט של הנפש. יונג ממשיך ומראה איך בהדרגה החויה הטראומטית יכולה וצריכה להשתנות לסמלית ורק אז היא יכולה לעבור אינטגרציה בנפש. (Jung 1938 [2010 ], p. 21-22). למשל, כשהטראומה מופיעה בחלום כמסומלת על ידי שטפון או אש או חיה רעה במקום חווית הטראומה המקורית של אונס או טראומת מלחמה.
חוקרת הטראומה החשובה לואיס הרמן (1998), כמו גם פרויד בגישתו המאוחרת, מבינים את החלום הפוסט טראומטי לא כגורם הבא לרפא את הטראומה, אלא כמי שממשיך את ההרס הפנימי שהחלה הטראומה. המחקר מראה שחלומות ביעותים המשיכו לפגוע בנפשם של נפגעי הטראומה גם שנים לאחר הטראומה, ואילו הדחקת תכני הטראומה ושכחת חלומות דווקא תרמה לחזרה תקינה יותר לחיים, כך קובע פרץ לביא בספרו "עולמה הקסום של השינה" (1993) . ממצאי מחקר שערך על חלומות של ניצולי שואה העלו כי ניצולי שואה שהצליחו להסתגל יותר למציאות החיים שלאחר המלחמה שכחו יותר את חלומותיהם. ואילו בין ניצולי השואה שהתקשו להסתגל לחיים נמצאו חלומות ביעותים רבים. מסקנתו היתה כי יתכן שהצלחתם של ניצולי השואה להימנע מלזכור את ביעותי השואה בעירות ובשינה, הייתה הדרך להבטחת הסתגלות תקינה לחיים לאחר השואה.
הספור המיתי על ההתמודדות עם כוחה המצמית של מדוזה הינו תובנה קדומה שמאשרת את התובנה העכשווית שאין לתת למטופל לספר ישירות את ספורו הטראומטי בטרם יהיו התנאים הנכונים לכך, ואין לדחוק במטופל להעלות זכרונות שהודחקו שיכולים להכות מחדש כטראומה מחודשת. לעתים מה שהודחק ראוי שישאר מודחק.
לא אשכח כיצד בראשית דרכי כמטפלת הגיעה למרפאה בה עבדתי אשה מבוגרת מאד שתודעתה החלה להשתבש. בשיחת הקבלה איתה היא התלוננה על כלבים שנובחים ומאיימים להרוג אותה. כששאלתי – איזה כלבים? היא צעקה פתאם: הכלבים! את לא מבינה? שם. מהמחנות בשואה, הם כאן! היתה זו השבת המודחק, הקונקרטי כפי שהיה, על כורחה, שהפכה לטראומה חוזרת. נצמדתי לכסאי בבהלה. כמדומני שהיא טופלה אז בתרופות כדי להחזיר את שד הזכרונות לבקבוק שבו נסגרו למשך שנים רבות. על השד בבקבוק יונג מספר דרך אגדת עם בה מסופר על אב ובנו שחטבו עצים, ואז מתוך שורשי עץ אחד נשמע קול אל הנער- שחרר אותי. היתה זו דמות זעירה בתוך בקבוק שהוטמן בין שורשי העץ. הנער פתח את הבקבוק ואז פרץ ממנו שד ענק שהתפשט מסביבו ואמר – עכשו אהרוג אותך כנקמה על כך כשכלאו אותי 500 שנה. הנער מצליח להתחכם לשד, גורם לכך שהשד נכנס מחדש לבקבוק ואז עושה איתו משא ומתן כדי לקבל ממנו תמורה עבור שחרורו וכך היה. השד הפך את גרזן הברזל של הנער לגרזן זהב שהנער מכר ובתמורתו מימן את לימודי הרפואה שלו ונהיה רופא הכפר. אגדה זו מלמדת על הזהירות שבה צריך לגשת אל חומרים מאיימים שהודחקו זמן רב ועל סכנת שיחרורם המיידי. מאידך, שחרור נכון מאפשר לאנרגיה שהודחקה לעבור טרנספורמציה ולהיות אנרגית ריפוי. דוגמא לחלום פוסטראומטי סמלי הוא החלום שפותח את הסרט 'ואלס עם באשיר', (פולמן 2008), שבו קבוצת כלבים זבי ריר רצים כמטורפים בנביחות נוראות ותובעים להרוג את בועז החולם. הארוע הטראומטי של בועז היה הריגתם של הכלבים בידי בועז במלחמת לבנון. והכלבים בחלומות שצפו בזכרונו אחרי 20 שנה מסמלים את תביעת קורבנותיו לפגוש את אשמתו ולהתמודד איתה. גם החלום של פולמן שנחלם בעקבות חלומו של בועז הוא חלום סמלי. בחלומו הוא וחבריו מימי המלחמה עולים עירומים מתוך הים ומתלבשים והולכים לכוון הארוע שבו התרחש הטבח של סברה ושתילה שהודחק ונשכח ממנו, בשכחה דיסוציאטיבית. להבנתי החלומות של בועז ופולמן אינם מאפיני פוסטראומה שמשחזרים קונקרטית את הטראומה אלא חלומות סמליים שמבטאים את ההכרח להשיב את הזכרון, תובעים להביט אל המאיים להכיר בו ולהגיב אליו באופן מותאם. לא במקרה, כמו במקרים אחרים, הזכרון של שניהם עולה רק אחרי 20 שנה! לעתים נדרש זמן לעיכול לא מודע של הטראומה עד שניתן להיפגש איתה. הסרט כולו עשוי בטכניקת אנימציה-הנפשה שמשמשת כמו המגן של אתנה, ומאפשרת לגיבור ולצופה בסרט כאחד מבט עקיף ולא להביט ישירות בפני מדוזה המאבנת של הטבח של סברה ושתילה, ולהתקרב בהדרגה לטראומה המודחקת.
הפונקציה הסמלית מאפשרת אפוא לראות משמעויות בתכני החלום. כיום, רובנו חשים שאיבדנו את היכולת לראות משמעות סמלית בטראומה האכזרית של השבת השחורה באוקטובר, שהיתה התקפה קשה על החיבורים שלנו עם עצמנו, שפגעה בגוף וגם במנגוני ההגנה של כולנו. בטיפול בנפגעי הארוע, יש לשקם את ההגנות והבטחון הבסיסי בקשר הטיפולי לפני שניגשים אל הארוע המקורי עצמו. בימים אלה ברור שמוות הוא מוות הוא מוות ואין בו שום משמעות סמלית. הממשי מביס את הסמלי. אבל עם הזמן המיתוסים עצמם ששותקו, ישובו לתחיה ושוב ידברו אלינו בשפתם הסמלית.
אישה שהגיבה לטראומת ילדות משתקת בהימנעות מתמדת, שאיבנה את קיומה וששיתקה את יצריה ואת תחושותיה, חלמה בתהליך הטיפולי שהיא רואה פילים עתיקים קטנים מאובנים שמתחילים להפשיר, נעשים חיים, והולכים וגדלים. החיה מסמלת את היסוד האינסטינקטיבי גופני שמתעורר לחיים.
המשך המיתוס של מדוזה מציע את הפתרון: מדם ראשה הערוף של מדוזה פרץ הסוס המכונף פגסוס, שעף ונחת על הר הליקון, הר המוזות, וכשנחת על ההר פרץ מעין המשוררים. הפסיכולוג פיטר לוין מציע שהסוס המעופף הוא המענה הגופני-תנועתי-תחושתי שמרפא מהנתק ומשיב את הנשמה לגוף (לוין 1999). לוין מציין שהשבת הנשמה הוא התפקיד של הריפוי השמאני. הריפוי השמאני כולל מצב טרנס שנובע ממקצב תופים שירה וריקוד שמחברים מחדש את האדם אל מקצבי גופו ומקצבי הטבע והיקום כולו.
הסוס המעופף בעל הכנפיים, אשר פרץ מתוך מדוזה אחרי שנערף ראשה משחרר מהקיפאון המצמית שלה, לקראת תנועתיות גופנפש אנרגטית. הנחיתה לאדמה והקרקוע שלו, שגורם לבקיעת מעיין המשוררים, מאפשרים את הגשמת היצירתיות שלו. בהתאם לכן לוין ממליץ על טיפולי גוף למיניהם לטפול בטראומה. דרך עקיפה זו, דרך הראי של התנועתיות והחישה או של סמלי החלום וביטוי ביצירה, יכול אדם כזה להתמודד עם קשייו. גישה זו שונה מגישת הטיפול שמחייבת חשיפה מחדש לחוויה המקורית.
היצירתיות שנובעת ממעיין המשוררים בהר הליקון היא מתנת הדמיון: הגיבור יכול להסתייע בעבודה עצמית של הדמיה אקטיבית של סמלי כוחות מסייעים. במצב כזה האדם יכול לחוש בהתאם למתואר בתהלים: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי". בהדמיה כזו האדם מדמה כוח מגן, חיה בעלת עוצמה; מקום רגוע בטבע; צבע מסוים, שהוא בעל עוצמה או בעל השפעה מרגיעה; עצם בעל משמעות רוחנית, כמו סמלי העצמי: פרח, מגן דוד, צלב, מנדלה, אבן יקרה, ספר קדוש, תפילה או מורה רוחני – שמהם הוא שואב כוח רוחני ומרפא. כשאדם מדמה תמונות סמליות אלה כקיימות במרכז גופו מועצם כוח המרפא שבהם. יונג, בספרו 'הספר האדום' עסק בהשבת נשמתו שאבדה, דרך שיטת הדמיון האקטיבי (נצר 2022).
גם הדמיה של מאבק ולחימה הינה חשובה. בהדמיה כזו מעודדים את האדם לדמות את עצמו כלוחם בגורם המאיים. באמצעות הדמיון ניתן לדמות סיום אקטיבי ומנצח במקום מצב מציאותי שהסתיים בבריחה, בתבוסה או בשיתוק מול האויב. הדמיית סיום אקטיבי מנצח לטראומה המקורית היא תיקון קומפנסטורי (מפצה) למצב החרדתי הנסוג או הפסיבי של האגו. הדמיה לוחמת מחזקת את האגו ואת האמונה בכוחו. ישנם שבטים המעודדים את הצעירים מקטנותם להילחם בחלומותיהם בנמר הטורף המתקיף אותם בחלום. עידוד זה מהווה סוגסטיה מחזקת לכוח האגו. בהדמיה לוחמת שכזו משתמשים גם במאבק במחלות, ובה מדמים גורם לוחם וחזק המתקיף את התאים הממאירים או את הגידול או כל גורם מחלה אחר, ומשמידים אותם. הדמיה כזו נועדה לחזק את מערכת החיסון הגופנית והנפשית כאחת.
ילדים מקבלים חיזוק ועוצמה פנימית באמצעות שמיעת סיפורים שבהם הגיבור-הילד יוצא למסע בעולם אחר, שאינו אלא עולם הדמיון שלהם עצמם. הגיבור מתמודד עם קשיים ומנצח אותם בסיוע ישויות מופלאות, ואז הוא שב הביתה מוכן להתמודדות היומיומית שלו. הילד הקורא את הסיפור הדמיוני מזדהה עם הגיבור שיוצא למסע הגיבור הדמיוני, כאילו הוא מתרחש ממש. ובאמצעות הגיבור הדמיוני היוצא למסע ולמאבק (כמו דורותי ב'הקוסם מארץ עוף', כיפה אדומה, הנזל וגרטל) מתחזק בו היסוד האקטיבי והתחושה שהוא בעלי תושייה. ב'סיפור שאינו נגמר' (מיכאל אנדה 1983) הילד בסטיאן, הבודד והמסוגר, קורא בספר על עלילות אטריו בארץ פנטזיה. אטריו הוא הגיבור שיוצא לחפש את התשובה לשאלה, מה יציל את המלכה בארץ פנטזיה. הוא עובר מכשולים רבים בדרך והוא מודל הגיבור הנאבק לעומת בסטיאן הפסיבי. בהמשך ייקָרֵא בסטיאן להיכנס בעצמו לארץ פנטזיה ולהיות הגיבור בעצמו. כך הוא מציל את ארץ פנטזיה מהרס. כי הפנטזיה שלו מאפשרת העצָמה דרך דימויי הגיבור האקטיבי. עולם הפנטזיה מאפשר לו להשביע את צרכיו הרגשיים ולהתחבר עם רצונו האמיתי.
העולם הדמיוני-יצירתי של הילד הוא המרחב המעברי, שמאפשר התמודדות דמיונית בעולם הפנימי, שמכינה להתמודדות המציאותית. המרחב המעברי, כמגשר בין הפנים והחוץ, הוא התשתית לציר אני-עצמי, והוא מאפשר לעצמי היצירתי במהותו להתקיים ולהתממש ולהיות מקור ההזנה של הנפש.
על כוחו של הדמיון היצירתי לסייע להתגבר על הפחד מהלא-מודע החשוך והאפל מספר אורי אורלב בספרו 'חיית החושך' (אורלב, 1976). גיבור הסיפור הוא ילד שפוחד מהחושך ומ'חיית החושך', שגרה מתחת למיטתו. אבא שלו לימד אותו על חיית החושך ואיך להשתלט עליה. בהמשך הוא למד לאלף אותה. הילד מפתח טכניקות להתגבר על הפחד מחיית החושך, ובהדרגה מתחיל לשוחח איתה, הוא מספר לה סיפורים ורואה אותה בחלום, וכך הוא יודע בדיוק איך היא נראית. ואז, כשהם מתיידדים, הופכת החיה לחברה נאמנה. היא מלווה אותו לבית-הספר בתוך קופסה. היא מסכימה לגרש את הערבי המפחיד מהחלום שלו, והיא מצליחה לגרש את הכלב הצהוב המפחיד מהשכונה. כשאביו של הילד נהרג במלחמה, הופכת החיה להיות השליח-דוור ביניהם. היא משמשת כמתווך ומאפשרת לילד לנהל שיחות עם אביו המת ולקבל מאביו מסרים שמאפשרים לו להסתגל לחיים מחדש. וכך היא הפכה לנחמה שלו ומקור לבניית חיים חדשים. חיית החושך היא התגלמות הכוחות הלא-מודעים המאיימים (והמתגלמים בפחד מהחושך); כאשר מתיידדים איתם הם הופכים מקור של עושר בלתי נדלה. החיה משמשת לילד כפונקציה מתווכת לדיאלוג בין המודע והלא-מודע, כדי לדלות ממעמקי נפשו (מהעצמי) תשובות לדילמות החיים. הסיפור מעניק לילדים, שומעי הסיפור, באמצעות דמיון אקטיבי, דרך להתגבר על הפחד, וכך הם הופכים את החיה מאויב לאוהב.
מומיק, גיבור נובלה בשם זה של דוד גרוסמן (2005), הוא ילד בן תשע, שהוריו הם פליטי שואה החיים בצל חלומות ביעותים על רקע השואה. כדי לשרוד מול החרדות של הוריו מדמיין מומיק שבמרתף הבית הוא יגדל את 'החיה הנאצית', ואז יאלף אותה. כלומר הוא יאלף את החרדה מפני החיה באמצעות החוויה של שליטה וריסון עוצמתה. מאוחר יותר, כשמגיע אל ביתם סבו, שהיה בעבר סופר ידוע ושכבר אינו שומע ואינו מדבר, כתגובת הלם מהשואה, ואיש אינו יודע איך הוא שרד - הילד מדמיין שהסבא אינו בר-מוות; שהנאצים ניסו להשמיד אותו בגז וביריות והוא אינו מסוגל למות. בנוסף הוא מדמיין שהנאצי שמנסה להשמיד את הסבא מגלה שהוא הסופר הידוע, ומבקש ממנו לספר לו סיפורים, ואז הוא לא ימית אותו. יש כאן אמירה כפולה על חשיבות הדמיון היצירתי ועל הסיפור כמצילים את הנפש בהתמודדותה עם החרדה (שהיא החיה שצריך לאלף). הילד מספר לעצמו סיפור, שבו הוא אקטיבי ושולט בחיית הפחד מפני המוות-הנאצים, וכך הוא מציל את עצמו מהפחד. וגם הסבא ניצל מהמוות באמצעות הסיפורים.
המיתוסים משיבים לנו את התקוה לריפוי הטראומה. במיתוס המצרי מסופר על האל אוזיריס שהומת על ידי אחיו האָלים סת, שביתר את גופתו. גם כאן אפשר לראות מיתוס על טראומה של התפרקות גופנית-נפשית כתוצאה מעוצמת האלימות. בהמשך המיתוס, אשתו-אחותו, איזיס, אוספת את חלקי גופו (מלבד הפאלוס שלא נמצא) ומאחה אותם והרה ממנו את בנם. פירוש הדבר הוא שהכלה אמהית-טיפולית מיטיבה, שיכולה לאחוז יחד את השברים, תוכל להביא לאיחוים, ובמקום תחושת הגבריות שהיתה ניתן לברוא גבריות חלופית, סמלית, שיש בה כושר הולדה ופריון, כפי שאיזיס הרה מהפאלוס החלופי של אוזיריס את בנם הורוס.
מיתוס זה מאשר את היכולת לשקם את תחושת הגבריות ואת התפקוד הגברי בנפש, שנפגעו בטראומה. יתרה מזאת. אחרי האיחוי של אוזיריס, איזיס משיבה אותו לחיים, ואז הוא הופך מאל טבע, אל הנילוס, לאל רוחני, אל המתים. יש כאן שיקום-איחוי שכרוך בטרנספורמציה נפשית. כלומר אוזיריס עובר מקיום טבעי, נטול מודעות, לקיום רוחני ומודע. אוזיריס הוא זה שתובע מהמתים דין וחשבון על מעשיהם. כך הריפוי של אדם עם פגיעה פוסט-טראומטית לא יחזיר אותו למקום שבו היה לפני הפגיעה, אלא תתרחש טרנספורמציה שתעביר אותו לקיום מודע ומפותח יותר.
מקורות
על המיתוס של מדוזה ראו בפרוט ראו בספרי 'מסע הגיבור', מודן. 2011.
לביא פרץ. 1993. עולמה הקסום של השינה. ידיעות אחרונות.
לואיס הרמן ג'ודית. 1998. טראומה והחלמה. עם-עובד.
לוין פטר ופרדריק אן. 1999. להעיר את הנמר – מרפאים את הטראומה. תרגום אהובה מאיר ושלה גסנר. אסטרולוג.
מרגריט ז'ואן. 2011. זה לא היה רחוק – זה לא היה קשה. תרגום שלמה אביו. קשב.
צח יערה . 2009. טראומה ועדות ביצירתו של אייב קליין. בצלאל. גליון סטודנטים. יולי 2009.
Jung Carl Gustav. 1969. The Practice of Psychotherapy. C.W. 16. NJ: Princeton University. Bollingen Series
Jung Carl Gustav. 1938/2010. Children’s Dreams: Notes from the Seminar Given in 1936- 1940, eds. M. Meyer-Grass & L. Jung, trans. E. Falzeder & T. Woolfson. Princeton NJ: Princeton University Press.
