על המבול שעובר עלינו - מלחמת אוקטובר 2023
רות נצר | 20/10/2023 | הרשמו כמנויים
בספר עמוס כתוב: "לָכֵן, הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא-יִדֹּם, כִּי עֵת רָעָה הִיא ". זו גם התגובה הספונטנית של רבים מאתנו גם עכשיו נוכח הרוע שהציף ומציף אותנו.
אבל הנה פרשת השבוע, פרשת נוח עוסקת במבול. צרוף ענינים זה מזמין לבדוק איזה מענה יכולה פרשה זו להביא לנו, כדי לעמוד ברוע שניתך עלינו כמו המבול שלפי הספור המקראי ניתך בימי קדם בשל הרוע האנושי.
אני מבקשת להביא כאן קטע מתוך פרק על המבול, מתוך ספרי החדש, 'נפש המיתוס'* (הוצאת אידרא) שיצא בימים נוראים אלה. קטע זה יכול להתאים גם לנו כעת:
ספור המבול קיים במיתוס הבבלי והיווני ובתרבויות רבות בעולם. המיתוסים על המבול וודאי חוברו בהשראת מבולים ומבולי צונָמי ששבים ומתרחשים שוב ושוב בהיסטוריה האנושית ומהווים ארוע היסטורי-ארכיטיפי מכונן בחוויה הכלל-אנושית, "כדרך שירשו נכדיו של נוח את מי המבול ואף על פי שלא ראו את המבול עצמו" – כותב פוקנר. ארוע זה הפך בזיכרון הקולקטיבי לספור מיתי המבטא באופן סמלי את האופן שבו האדם מתמודד עם סכנת המבול בכל מובניה.
המיתוס של נח במבול מתקשר עם מיתוסים אחרים שבהם מעבר במים נמצא בתפר שבין השמדה וגאולה, כמו הצלתו של משה בתוך תיבה במים, וספור חציית יום-סוף. מיתוס זה גם מתקשר עם מיתוסים אפוקליפטיים של יום הדין, של השמדה טוטלית לקראת בריאת עולם טוב יותר, ועם המיתוס האלכימי של ירידה לשאול האפלה ואל המוות כדי להגאל מתוכו מחדש.
נח הוא הארכיטיפ של הגבור שמתמודד עם גלי ההצפה המבוליים. כולנו מכירים מצבים כאלה בהם אנו מוצפים במצבי רוח בלתי נשלטים, דיכאונות, התרוממות רוח, או חרדות, לרגעים או שעות וימים. אולי לזה מתכונת המשוררת סבינה מסג כשהיא כותבת :"מבולית שכמותך" . גבורי שקספיר רדופים על ידי סכנות טביעה בים וסערות שמסמלים את סערות הנפש המאיימות להציף את הגיבורים.
כבר במקרא מוצאים את הדימוי של הצפת המים כהצפה רגשית: "לולי ה' שהיה לנו [... ] אזי המים שטפונו נחלה עבר על נפשנו: אזי עבר על נפשנו המים הזדונים" (תהלים קכד, ג).
במקרים כאלה נוטים לבוא חלומות של סכנת טביעה בגלי מים מציפים, ב"צונמי", ובאות אזהרות בחלום, והצעות דרכים להתמודד עם ההצפה הפנימית. האזהרות וההנחיות ששולח החלום - הן מה שמתרחש בספור המבול המקראי (האם תמיד אנו יודעים להקשיב לאזהרות פנימיות, לתחושות בטן?). אלוהים מזהיר מראש ומנחה את נח לבנות תיבה כדי להינצל. התיבה הסגורה ומגופרת היטב, כמו תיבתו של משה, מסמלת את האגו האנושי כמיכל בעל גבולות, כך שלא יחדרו מי הלא-מודע והוא יוכל לשמור ולהציל את קיומו הנבדל, האוטונומי, בשוֹא גלי הנפש המבוליים.
לפי יונג קיימת בנפש סמכות גבוהה בעלת תודעת-על, שהוא קרא לה - העצמי. לעצמי כח ריפוי עצמי, וויסות עצמי שיוצר את תהליכי ההתפתחות. העצמי מכוון אותנו על ידי אינטואיציה, אינסטינקטים וחלומות - מזהיר ומכוון מראש, ונותן ההנחיות. ההנחיות המדויקות לבנית התיבה מזכירות את ההנחיות המדויקות לבנית המקדש. אפשר לראות כאן אנלוגיה או סמל למבני הנפש ההולכים ומתהווים. ראשית חייבת להבנות תיבת האגו. ואחרי שמתבסס האגו תתבסס תיבת המרכז העמוק של כללות הנפש, העצמי, שכולל את כל הנפש לשכבותיה (שהאגו הוא רק אחד מייצוגיה). העצמי הוא המרכז האינטגרטיבי והרוחני. הוא המיכל-ההיכל, המקדש הפנימי שיבַנה. העצמי הוא תודעת-על שטיבה פרדוקסלי - הוא זה ששולח אזהרות מראש כדי לאפשר את קיום תיבת האגו, והוא גם המקדש שהאגו חייב להתפנות אליו, לבנות אותו ולהתבסס בתוכו ולהתממש כעצמי. וכן העצמי הוא ה'טֶמָנוס', המרחב המתוחם שנועד לעבודת הקודש, והוא גם התהליך המקודש של התהוות העצמי. גם חדר הטיפולים של הפסיכוטרפיה הוא תיבת טמנוס. מעניין שבזהר כתוב: "תיבה היא ארון הברית" ( זהר. פרשת נח. נט, ע"ב), וכך משתמע בזהר שהתיבה עצמה, כאגו, היא הברית בין האדם לאל והיא כבר מכילה בה את הברית הגבוהה יותר של המשכן, של הארון בו שוכנו הלוחות ושברי הלוחות. כמו ארון הברית כך התיבה של המבול, שניהם מכילים בהם את שרידי הכשל האנושי.
אני רואה במיתוס של המבול דוגמא לעבודת הנפש על ידי ספור מארגן, אשר מרגיע ומתמיר חרדה מפני הצפה נפשית קטסטרופלית, אשר נחווית כאיום בהשמדה. אבל למעשה כך המיתוסים עצמם, כל המיתוסים, כמו כל גופי היצירה האנושית, מהווים מבנים מארגנים, תיבות הצלה-הכלה של התודעה מפני עוצמת תכני הנפש האנושית וסכנותיה. כל מיתוס, כמו המבול, מהווה תיבת הכלה של המתח בין מעשי האדם לתוצאותיו. למעשה מדובר כאן באלמנט של הכלה, שמזכיר את המכל האלכימי שהכרחי לכל תהליך של התמרה, אלפי שנים לפני שהפסיכואנליטיקן וילפריד ביון דיבר על המכל, על המכיל והמוכל.
*נפש המיתוס במעגל החיים – מאמרים במבט יונגיאני.
*אחרי פרסום רשימה זו נודע לי שהחמאס מכנה את הטבח שעשו בנו - מבול אל אקצא.
