המחדל הנפשי: קודם הרעיבו, עכשיו מבקשים שנתנדב

איתן טמיר20/10/2023

כמו בטיפול, חשובה לעיתים השתהות. ברירת המחדל המובנת ולרוב מוצדקת של פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים היא לבקר את הדלות המקוממת של חלוקת התקציבים הממשלתית. הרעיון הנוכחי של הקמת שירות של 3 פגישות עם אנשי מקצוע ללא שכר אכן מקומם.
כדי לפתור את זה הפעם, כדאי לחכות עם המחאה ולחשוב פרגמטית, שהרי אנחנו כבר שבועיים מציעים את מרכולתנו ללא תשלום ובנפש חפצה, וטוב שכך (כמו בהרבה ארגונים אחרים, גם אצלנו במכון הוקם קו סיוע של מתנדבים, ששמחים על ההזדמנות לתרום לאחרים ולדעתי נהנים להשיב מידה מסוימת של שליטה מנטלית אחרי המהלומה).
מעבר להיום, חשוב להכיר בכך שהנורמה האוקסימורונית של 'התנדבות אינסטרומנטלית' התעצבה אצלנו מבית ולא מבחוץ (למשל המשוואה של 'עבודה ללא שכר = המלצה').
הנורמה הזו (ואחרות) מבטאת סדק אמביוולנטי לגבי החיבור בין כסף לטיפוליות, והוא מנוצל ע'י מקבלי ההחלטות.
לדעתי יש מה לעשות. למשל, אפשר לשאול מדגם רחב של מטפלים במטרה להמשיג נורמה מתוקנת: *עזרה נפשית שוטפת לנפגעי טראומה כרוכה בתשלום לאנשי מקצוע, לפיכך מוגדר גבול מחייב של מטפלים לגבי ההיקף של התערבות פרו בונו*. התוצר יתבטא במשוואה קונקרטית, במבנה הדומה לזה: **מטפלי ברה'ן מתגייסים בלב שלם להגיש סיוע נפשי בהתנדבות במשברים לאומיים (עד x זמן / חומרה / זמינות / משאבי קהילה / סוג ההתערבות... )**. ניתן להחריג מקרים ספציפיים, אבל נוסח כזה יציב גבול ברור שיעזור לנו לכבד את עבודתנו ובכך גם להגדיר את הציפיה שלנו מהציבור לגבי כיבודה.