מחשבות על אשמה בימי מלחמה
רננה אלרן | 17/10/2023 | הרשמו כמנויים
אני מרגישה כל כך אשמה.
אשמה שאני לא מצליחה להרים את העיניים מהמסך ורק שוקעת עוד ועוד אל תוך החדשות שלא נגמרות והזוועות ברשתות החברתיות.
אשמה שאני לא רוצה לדעת כלום, לא רוצה לשמוע כלום, רק להתנתק מכל מה שקורה בחוץ ולהסתגר בבית שלי בשקט.
אשמה שאני רואה אנשים מסביבי תורמים ומתנדבים ואני בקושי מוצאת את הכוחות להרים את עצמי מהמיטה ולצחצח שיניים.
אשמה שאני זורקת את עצמי בכל הכוח, למעשה מעבר לכוחותיי, לעשייה בלי סוף, רק כדי לא לחשוב ולא להרגיש.
אשמה שאני "רק" בבית ומנסה לדאוג לעצמי ולאנשים שקרובים אלי בזמן שאחרים הולכים ותומכים באנשים שהם מעולם לא פגשו.
אשמה שאני צוחקת, רואה סדרה מטופשת בטלוויזיה, שותה כוס קפה, בזמן שיש אחרים שמצבם כל כך הרבה יותר גרוע ממצבי.
אשמה שאנשים תורמים מזמנם ומכספם, ואני צריכה לעבוד ולהתפרנס ולא יכולה לתת בהתנדבות.
אשמה שאני עצבנית ולא פנויה לאף אחד, שאני צועקת על אנשים מסביבי, שאני לא רגועה.
אשמה שאני בוכה בלי סיבה, כשאני יודעת שאני צריכה להיות חזקה בשביל אחרים.
אשמה שלמרות שאני תופסת את עצמי כאוהבת אדם ושלום אני מרגישה בתוכי רגשות עזים של שנאה וזעם.
אשמה שאני בחיים, שאני שרדתי, כשהשכנה, החבר, בת המשפחה, הקולגה לעבודה, איבדו את היקר להם מכל.
די. אני לא רוצה להמשיך להרגיש את כל האשמה הזאת.
אבל אני גם לא רוצה להיות שייכת לקבוצת האנשים שלא מרגישים שום אשמה או מתנערים ממנה.
אל מול שטף התחושות האלו אני נושמת עמוק ומזכירה לעצמי שאשמה היא רגש אנושי וטבעי. וזה עוד רגש אחד מקשת הרגשות השונים שמתעוררים בנו בימים האלו, הבלתי אפשריים, שבהם אנחנו עומדים מול מציאות שלא הכרנו ולא חלמנו עליה בסיוטים הכי גרועים שלנו. אנחנו מרגישים אשמה כי אנחנו בני אדם. אנחנו מרגישים אשמה כי אנחנו חשים אחריות כלפי מה שקורה סביבנו וכלפי בני אדם אחרים. כי אנחנו מחוברים לבני אדם סביבנו ומרגישים שותפות גורל. אנחנו מרגישים אשמת ניצולים כי הרי מי שנפגע היה בקלות יכול להיות אני או אדם קרוב לי. כי אנחנו מבינים שכולנו פגיעים, מעצם העובדה שאנחנו אנושיים, וכי אנחנו מבינים שיש הרבה דברים שנמצאים מעבר לשליטתנו, למרות שהיינו רוצים להחזיר לידינו את השליטה.
אל מול תחושת האשמה שמציפה אותנו אפשר לנסות לגייס חמלה. גם חמלה מבוססת על ההכרה באנושיות המשותפת שלנו, בפגיעות, בתחושת אחריות, בשותפות הגורל, ובנכונות לראות את הסבל של הזולת. במקום להלקות את עצמנו אפשר לנסות להפנות יד רכה, אוהבת ומלטפת. קודם כל כלפי עצמנו. לגייס את הקול הפנימי המנחם והדואג, שעוזר לנו להיות הורים טובים לעצמנו – זה בסדר לאכול, זה בסדר לנסות לישון, זה כל כך בסדר לטפל בעצמי. זה ממש בסדר אם הצלחנו היום לטפל באדם אחד, והאדם הזה הוא אנחנו. ואם נצליח לחמול על עצמנו, אולי ננסה גם לגייס את החמלה כלפי האנשים סביבנו, קודם כל כלפי המעגל הקרוב והאהוב המורכב מהמשפחה שלנו והחברים. ואחר כך ננסה להרחיב את מעגלי החמלה גם כלפי בני אדם, ובעלי חיים, סביבנו שסובלים עכשיו. כל אחד ואחת לפי הכוחות והיכולת בזמנים אלו.
