אישה אחת, בגילי, אמרה לי.
פרופ. עמיה ליבליך | 14/10/2023 | הרשמו כמנויים
ב"חצות וחצי", הסופר מרקט השכונתי שלי ביפו, עמדתי בתור לקופאית ובעגלה שלי גויאבות, קלמנטינות וחלב. לפני טיפלה הקופאית באישה צעירה ולה עגלה עמוסה מאוד. בתור הסמוך, בדיוק אותו מבנה – זוג צעיר עם עגלה ענקית, ומאחוריו זקנה בגילי ולה בעגלה שני מיכלי יוגורט קטנים וחלב. עמדנו בסבלנות ורק המבטים חלפו בינינו.
בחוץ, כשהחזרנו את העגלות למקומן, ושמנו כל אחת את מרכולתה בסל הקניות, שאלתי אותה: "מה שלומך? איך את מסתדרת בימים הנוראים האלה?"
וזו בערך תשובתה:
"את יודעת, על עצמי אני בכלל לא מפחדת. מה כבר יכול לקרות לי כאן, בביתי הקטן. לכאן בדיוק יגיע הטיל? ואם יבוא – יאללה, בבקשה. ביומיים הראשונים גיליתי שהאדישות הזו, אולי אומץ, היא ממש מוזרה בעיני ילדיי. גם תלמידים שלי שהתעניינו ושאלו לשלומי – כולם נורא מפחדים. סיפרו על התקפי חרדה בממ"ד, או בחדר המדרגות כשאין גם ממ"ד. אני הרגשתי רק צער ואכזבה נוראים, נוראים. מדוע אינני מפחדת? אולי זה הגיל? או כל המלחמות שעברתי בחיים? ואז התחלתי לחשוב שלעובדה שאינני מפחדת יש ערך כלשהו, אפילו אם קטן. אני יכולה קצת להיות כמו סלע בים סוער בשביל מי שעייף ומותש משחייה במערבולות ובסחף. הוא יכול להיאחז בי, לפחות לכמה דקות. זאת אומרת, יש לי כוח. יש לי ערך מסויים. הבחנתי בזה שהשלווה שלי קצת עוזרת לאחרים לנשום, להקשיב לרגע לגלי הים ולציפורים.
- כן, אמרתי, והיא המשיכה.
"ואז חשבתי שאפילו שכבר עברתי את גיל 80, אולי יש לי מקום להתנדב, לתת מהכוח הזה הלאה. ניסיתי בכמה מקומות, בינתיים לא הצלחתי. אמרו לי: 'סבתא, כל הכבוד. תשמרי על עצמך'. טוב, אולי עוד יצוץ המקום המתאים, הרי נכונו לנו עוד ימים רבים ככה, לצערי.
- כן, אמרתי, והיא המשיכה.
"בינתיים מצאתי לי מקום אדיר להתנדב. במשפחה שלי! יש לי שני נכדים קטנים, אחד בקרוב בן 8, והשני בן 5. שובבים גדולים, שאין להם כרגע בית ספר או גן, והם משתגעים בבית ומשגעים את ההורים שלהם. פתחתי בשבילם בית ספר של המלחמה – לא כך קוראים לו באוזניהם, כי ההורים שלהם בכלל לא משתמשים במילה מלחמה. אצלם בבית הטלויזיה לא קיימת, אבל הם יודעים ש"יש טילים", וזה מסוכן. אז כל יום אני בעיסוקים שלי בבית עד שעה 4, ואז מביא אלי הבן שלי את הילדים ל"בית הספר של סבתא". ההורים הצעירים מתפנים. אולי זה פשוט מאפשר להם לבכות בשקט, אינני יודעת.
ואנחנו? מתחילים ביוגה ונשימות על המזרן הפרוש בממ"ד שהוא חדר הארונות שלי. מתיידדים כך עם הממ"ד קצת. עושים תרגילי הרפייה וגם תרגילים של הוצאת אנרגיה – גלגולים, עמידות ראש וידיים, פירמידה וכל זה. אחרי היוגה, שותים מים, עוברים לחדר המגורים ויש לנו שעור מדע. אנחנו קוראים כל יום עמוד או שניים בכרך "בריטניקה לילדים" שהופיע עכשיו. נכון, אולי זה מיזם מיושן מעצם הגדרתו, אבל די מעודכן ונכון לנכדים שלי. אתמול עסקנו בשאלה איך נוצר כדור הארץ שלנו? איך הוא נראה מהירח? איך מתארים את בריאת העולם בכל מיני תרבויות? יש תמונות וטקסטים שאפשר להבין, והם מרותקים. אני לא מדענית, אבל מנסה להשיב לשאלות הרבות ככל יכולתי. אחר כך אנו אוכלים גלידה או עוגה, ואז יש שעור קריאה - הפעם קוראים יחד בספרי בלש לילדים, ויש לא מעט כאלה עכשיו שהם טובים ממש. כל יום פרק או שניים. לפעמים אני מצליחה לשכנע את הגדול לכתוב במחברת שקניתי לו: מה אני אוהב בסיפור הזה? מה אני חושב שיקרה בהמשך? אני לא מתקנת את שגיאות הכתיב שלו, כמובן, אלא משבחת, מצלמת ושולחת למשפחה. אחרי כל הלימודים האלה, אני מרשה לפתוח תכנית ילדים בטלויזיה או בנטפליקס. אנו יושבים מעט יחד על הספה, אני ביניהם. אני לא מבינה כלום מהעלילות המופרכות של גיבורי הקומיק'ס, אך צוחקת ומסתקרנת איתם. לפעמים הם רבים, כמובן. ומתפייסים. ואז אני מכינה ארוחת ערב, הם אוכלים, וכבר מזמן חושך בחוץ. הבן שלי בא לקחת אותם, והולכים הביתה. אני עייפה מאוד, מותשת, והולכת מוקדם לישון."
- ואוו, זה נפלא.
"נכון, מצאתי דרך לעזור. תמיד אמרתי שהדרך הכי טובה לעזור לעצמי היא לעזור לאחר".
[ואיך אמר יהודה אטלס - הילד הזה הוא אני...]
