שואה שניה / ד'ר דנה בלאנדר
דנה בלאנדר | 9/10/2023 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
שירו של מאיר ויזלטיר “מה היתה המילה שואה שנתיים לפני השואה” מלמד שלפעמים רק בדיעבד מבינים את גודל הזוועה, ומוצאים לה שם. ולנו, עוד אין שם למה שאנחנו חווים. זו לא מלחמה, ולא מתקפת טרור. אין לזה שם. כנראה אנחנו עדים לשואה שניה, והפעם למרות שיש לנו, כביכול, מדינה.
המרצחים, כמו המרצחים ההם, חורגים אל מעבר לאנושי. אלה אנשים שעברו דה הומניזציה כפולה - לגבי הישראלים, הם לא רואים אותנו כבני אדם, לכן יכלו לטבוח בבאבי יאר, סליחה, ברֵעים, כאילו לא בני אדם הם הורגים, לרצוח בדם קר קשישים, נשים, ילדים. הדה הומניזציה היא גם שלהם עצמם. הם כבר לא רואים בעצמם בני אדם. לתחושתם, הכיבוש, אל אקצה, השנאה והטינה נתנו להם צידוק לצאת מחברת בני האדם, להפוך לחיות טרף, שאין להן דבר עם מוסר אנושי. אכן, האכזריות האכזרית ביותר היא של מי שרואה עצמו רק כקורבן. כי אז בעיני עצמו יש לו הצדקה לכל אכזריות. ואנו חווים עכשיו את האכזריות הטוטאלית של מי שקורבנותו ורגשות הנקם שלו העבירו אותו אל מחוץ לגבול הרוע האנושי. כשהסבל והאכזריות הם תוצאה של מעשה ידי "אדם" ולא אסון טבע, קשה לנו יותר להתמודד איתם. החשיפה לרוע כזה בבני אדם שומטת את האמון שלנו בעצם קיומה של אנושיות.
מה אפשר לעשות למול זה? להתכנס אל הניצוץ האנושי. אל מקורות החוסן האנושי. להיתלות ביכולת העל-אנושית לשרוד סיטואציות בלתי אנושיות, ביכולת להכיל חיים באי ודאות, באפשרות לעשות מעשה. להיות גאים באומץ של האמהות והסבתות החטופות המגוננות על הילדים והילדות למול הרוע הבלתי נתפש, במי שישבו ויושבים סגורים בממדים ושרדו את הזוועה, במי שנלחמו ואיבדו חייהם כשהצילו חיים, במי שהיתה להם התושיה להציל את עצמם ואת חבריהם, בני משפחותיהם, שכניהם. במי שמטפלים בכל קורבנות הזוועה הזו ברגעים אלה ממש, במי שעושים עבודת קודש ומפנים את הגופות, מזהים את הנרצחים, בכל היוזמות האזרחיות שמושיטות יד למי שזקוק לה, וכמובן בחיילים ובחיילות האמיצים, בסדיר ובמילואים, שעל אף החשש והפחד, יוצאים להילחם ברגעים אלה ממש על זכותנו לחיות כאן.
המשימה שלנו עכשיו היא להחזיר את האמון שלנו ביכולת האנושית, בחמלה, בתקווה ובכושר ההישרדות האנושי. אנחנו חיים במדינה שקמה מהעפר והאפר של זוועות השואה. אבל לצערנו, מדינה תמיד נשארת ישות אבסטרקטית, וכרגע אנחנו גם חוזים באוזלת היד של מנגנוני המדינה. אבל אנחנו החיים כאן - חיים ויכולים לפעול כדי להחזיר את השליטה על חיינו ואת התקווה לעתיד.
*ד"ר דנה בלאנדר היא פסיכולוגית קלינית וחוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה.
