על התעצמות הנזק האפשרי של 'הדבקת' תווית המחוננות בימים אלה
ד"ר חנה דויד | 6/8/2023 | הרשמו כמנויים
לאחרונה אני פוגשת יותר ויותר משפחות שמגיעות אלי בשל בעיות אקוטיות של ילדיהם שאותרו כמחוננים. על מצב זה מתלוננות, מאז פרוץ מגפת הקורונה, משפחות רבות, כמו גם אנשי מקצוע ותיקים, מתמחים וסטודנטים לפסיכולוגיה שמגיעים במסגרת לימודיהם לבתי ספר ולגני ילדים, למרפאות לבריאות הנפש בקהילה ולמחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים. מחרדה ודיכאון, גם לפני גיל 10, דרך הרטבה והצטאות, סירוב ללכת לבית הספר, הסתגרות, ניתוק קשרים חברתיים, הזנחה עצמית ואף דיבורים על מוות והבעת משאלת מוות – התופעות הללו נעשות תדירות יותר ויותר וגיל הילדים הסובלים מהן הולך ויורד. פוסט זה לא יעסוק בסיבות האפשריות לגידול הרב בתופעות אלו והדרכים למניעתן, אלא יתמקד אך ורק בקשר שקיים תדיר בין תווית המחוננות שיש לרבים מהילדים שמשפחותיהם מגיעות אלי, ובין הגידול במספר ובעוצמה של התלונות על התופעות הללו.
מרבית ההורים שמגיעים אלי בשל בעיות של ילדיהם משוכנעים, שקיים קשר בין עצם הופעת הבעיה לבין המחוננות של ילדם. מאחר ש"קול המון כקול שדי", כנראה שיש דברים בגו. מצד שני, מרבית הילדים שאותרו על ידי משרד החינוך כמחוננים הם ברמת מחוננות נמוכה ובינונית, שכן, רמת מחוננות הנחשבת "גבוהה", שעל פי ההגדרות המקובלות היא "IQ גבוה מ-150 או 160", מהווים רק אחוזים בודדים מהילדים המאותרים כמחוננים. כפי שהראו מחקרי אורך רבים, ילדים שרמת המחוננות שלהם נמוכה ובינונית, דהיינו, הרוב המוחלט של המאותרים כמחוננים, הם בעלי כושר הסתגלות גבוה מהממוצע, שכן, יכולותיהם הלשוניות הן אלה שעליהן נשענת בשלותם הרגשית והחברתית. לפיכך "טבעי" (או סביר?) שהם יהיו עמידים יותר מחבריהם ה"לא מחוננים" לאסונות טבע כמו מגפת הקורונה, או לאסונות שבידי אדם, כמו המהפכה המשפטית, שמערערת אצל משפחות רבות לא מעט מאדני היסוד, כמו מקום העבודה, מקום המגורים ואף ארץ המגורים (הרפורמה המשפטית בחדר הטיפולים: על התרחשויות הקשורות ב'מצב' בטיפול ובהדרכת הורים למחוננים https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=6140). איך מתיישבים אפוא שני הדברים?
לדאבוני נוכחתי לראות, שתווית המחונן עצמה תורמת לעיתים קרובות לחרדה, לדיכאון, להסתגרות, לאיבוד עניין בחיים חברתיים או מספקים אינטלקטואלית. תווית המחונן היתה תמיד מאתגרת, ועל כך כבר נכתב רבות (לדוגמה: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3063). אבל עתה, עם כל השינויים המהירים שמתרחשים הן בבית והן "בחוץ", היא עשויה לאתגר אף יותר. להלן שתי דוגמאות שממחישות באילו סיטואציות "תורם" ה"מצב" להסלמה של הסיכון הכרוך ב"הדבקת" תווית זו לשלומם הנפשי או לרווחתם של הילד, הילדה, הנערה או הנער.
- אם בעבר הלא-כל-כך-רחוק היה עתידו של ילד או עתידה של נערה מוכשרים וחרוצים סלול, בהיר ודי בטוח, בין אם במגזר הפרטי ובין אם בזה הציבורי, הרי לאחרונה הועמה בהירותו של העתיד ורמת הביטחון בו ירדה. הגורמים לכך הם, בין השאר, חוסר הביטחון הכלכלי, שלאחרונה רווח והולך בקרב משפחות רבות גם מהמעמד הסוציו-אקונומי הבינוני והבינוני-הגבוה, עובדה שלא ניתן להסתירה – ואף לא רצוי לנסות לעשות זאת כאשר יש ילד אינטליגנטי בבית, ובפרט כאשר ילד זה הוא מחונן וגם רגיש. נערה מחוננת שמתעניינת בסוגיות חברתיות ומתכננת את עתידה כעצמאית עשויה להבין כבר בגיל צעיר יחסית, שעם העלייה הלא הגיונית במחירי השכירות, והידיעה שרכישת דירה נעשית דמיונית משנה לשנה, שתכניותיה על חיים מחוץ לבית ההורים הן בסימן שאלה גדול. היא עשויה בנקל להיכנס לדיכאון כשהיא רואה שחלומותיה על עתידה מתנפצים אל סלע המציאות.
- הורים רבים – בעיקר לילדים מחוננים ומוכשרים – ציפו מאז ומתמיד שילדיהם ירכשו מקצוע "מכובד", מקצוע שעתידו "מובטח", כזה שניתן להתפרנס ממנו בכבוד ואף לזכות בעטיו בכבוד ובהערכה חברתיים. הניתוב ההורי שנחשב "טבעי" מזה שנים רבות היה למקצועות תלויי מתמטיקה, שכן, מקצועת כאלה הבטיחו עבודה טובה, שהביקוש לה תמיד היה רב. אבל הלחץ להצטיינות בלימודים גבר מאוד מאז נכנסה הרפורמה המשפטית לחיינו. הורים, שעד לפני זמן לא רב נתנו יותר מקום לשאיפות ילדיהם גם בתחומים אמנותיים, וכמובן גם בתחומי מדעי החברה, נעשו פחות טולרנטיים למה שנתפס אצלם כ"תת הישגיות", והציפייה מילדיהם ש"יביאו 100" במתמטיקה, שיבחרו במסלולי לימודים של "5 יחידות בגרות" במקצועת מדעיים, ושיצטיינו גם באנגלית כי "חייבים ציון משולב X כדי להתקבל לרפואה" או "עם אנגלית טובה תמיד תוכלי להסתדר מצוין בחוץ לארץ" הפכה במקרים רבים ללחץ בלתי פוסק על ילדיהם.
איתור המחוננים על ידי משרד החינוך נעשה ברוב אזורי הארץ במחצית הראשונה של כיתה ב, דהיינו, כאשר הילדים הם כבני 7. אחת המלים המסרסות ביותר אותן שומעים ילדים מאז גיל 8, הגיל שבו קיבלו את התשובה "אתה מחונן", לאורך כל שנות לימודיהם, היא "פוטנציאל": "יש לך פוטנציאל". תווית המחונן ש"הודבקה" לילד הופכת להיות מחייבת – בעיני החברה, בית הספר ו/או ההורים, דהיינו, הציפיות שנתלות בגלל הדבקת התווית אינה מותירות מקום לחוסר עניין בתחום מסוים או במקצוע מסוים, להעדפה של עיסוק לא קוגניטיבי – כמו, למשל, חברתי, מוזיקלי או ספורטיבי – על פני "השקעה" בלימודים. וילדה – או נערה – שאינן עומדות בציפיות הללו מסומנת כבעלת "פוטנציאל מבוזבז", משל בגדה בהתחייבות – כאשר התחייבות כזאת כלל לא ניתנה על ידה, ואף אם היה ניתנת – איזה תוקף יש להתחייבות של ילדה בת 7?
אני מציעה, לפיכך, להוציא מה"מילון למחוננות" – אולי עדיף מהמילון בכלל – את המלה "פוטנציאל". זו מלה שמציירת ציפיות, ובהכרח לחץ. כל ילד או ילדה, נער או נערה שרוצים ללמוד, רוצים להרחיב את אופקיהם, רוצים להשקיע בידע, בתרגול, או רחמנא ליצלן בציונים טובים בבית הספר, בבגרות או בפסיכומטרי – יודעים היטב את שעליהם לעשות. "דרבון" על השימוש ב"פוטנציאל" הוא בעל "פוטנציאל" הרסני.
