על כיבוד האינטואיציה של ילדים בכלל ומחוננים בפרט
ד"ר חנה דויד | 30/5/2023 | הרשמו כמנויים
לפני קרוב ל-30 שנה ביקשה אחת מבנות המשפחה שלי, שהתעניינה בלימודי ספרות באוניברסיטה, שאתן לה לקרוא את אחד הסיפורים הקצרים שפירסמתי. הייתי כבר רגילה לבקשות מסוג זה באותה עת, שכן, על אף העובדה, שלימודי "כתיבה יוצרת" עדיין לא הוכרו כלימודים אקדמיים עד העשור האחרון של האלף הקודם, רווחה ההנחה, שלימודי ספרות באקדמיה היו למעשה מקומות שבהם הוכשרו סופרי העתיד, או, למצער, התיימרו לעשות זאת. נתתי לה לקרוא את הסיפור "ילדו ברחמה" שהתפרסם בעיתון לאשה, בשנת 1979 https://www.academia.edu/34938561/His_child_in_her_womb_July_1979 ותגובתה היתה: "זה מאוד משעמם. את מי מעניינים סיפורים בנאליים על מרצים וסטודנטיות?".
אין זה המקום לעסוק בשאלה "מהי ספרות משעממת" או "מהם נושאים משעממים". אתרכז רק בעובדה, שאותה נערה, כיום אשה בעשור החמישי לחייה, לא למדה ספרות, לא כתבה ספרות וכמובן לא הפכה למבקרת ספרות. אבל התגובה שלה לימדה אותי שיעור חשוב מאוד: יש אנשים שהם פשוט "לא מתאימים" לי. בחיי הארוכים ספגתי עלבונות ובזיונות שלידם אירוע זה בטל בזעירותו, מה גם שמעולם לא הייתי חלק ממילייה ספרותי כלשהו, כתיבתי במשך 3 שנים ב"מעריב לנוער" היתה "בשביל הכיף" ולאחר מכן – בימי הסטודנטיאליים – בשביל הכסף... (ב"לאשה" וב"את" שילמו בעין יפה עבור סיפורים קצרים). אבל הלקח שלמדתי מהאירוע משמש אותי בהצלחה עד היום.
למדתי מהאירוע, שיש אירועים שאי אפשר למנוע, ויש דעות שלא כדאי להתווכח עליהן. למדתי גם שיש אנשים שפשוט "לא מתאימים" לי, ולא משנה גילם, תחום עיסוקם או קרבתם המשפחתית. בלקח הזה אני משתמש יום יום, בעבודה שלי עם ילדים מחוננים ובני משפחותיהם, כאשר אני פוגשת הורים שמבקשים ממני לעזור לילדים שלהם "לקבל את האחר", "להתאזר בסבלנות", "לא לשפוט מהר מדי" וכמובן – "להשתדל לא לשפוט לחומרה". הצד השני של המטבע הוא ילדים ומתבגרים שמרגישים ש"לא מבינים אותם" ומבקשים ממני להסביר להורים ש"אני לא יכולה להתחבר עם הילדה הזאת, היא לא מבינה מה שאני אומרת ונמאס לי להסביר", או "תפסיקו להציק לי כדי שאפגש עם X, זה שהוא לומד אתי בכיתת מחוננים לא אומר שאני יכול להיות חבר שלו". הבקשה הנפוצה ביותר של הילדים או המתבגרים היא להסביר להוריהם ש"המורה הזאת כל כך טיפשה שאני לא מוכן לתת לה הזדמנות נוספת, היא כבר לא תלמד אותי כלום".
אי-היכולת להיענות לבקשות הללו מעמיד אותי בסיטואציות לא נעימות. אכן, חילוקי הדעות בין ההורים לילדיהם בהקשר של "פסילת" הזולת הם כאבן ריחיים, כמקל בגלגלי היחסים בין הורים לילדים בכלל, וביחסי הורים וילדים מחוננים בפרט. אבל מי שמשלם את המחיר האמיתי, לפעמים הגבוה, הם הילדים. שכן, אצל ילדים מחוננים, שאחד מהמאפיינים שלהם הוא חוסר-סינכרון בין החלקים ההתפתחותיים השונים, תדירים למדי המופעים המכונים "שיפוט מהיר מדי", "קבלת החלטות פזיזה" ו"אי-מתן הזדמנות נוספת לזולת". אבל יש להדגיש, שהתנהגויות אלה אינן נובעות, בהכרח, מזלזול או מיוהרה, אלא מהיכולת הנפוצה למדי של מחוננים ליצור במהירות תמונה מהפרטים שהם רואים ושומעים, לבדוק את התמונה מבעד לעדשת הלוגיקה, להסיק את המסקנות המתבקשות ולפעול לפיהן. לפיכך, הניסיונות של ה"מבוגרים", בין אם של הורים, ובין אם של אנשי חינוך וטיפול, לשנות אות הדעה של הילד או הנערה, הם בעצם ניסיונות לערער את ההסתמכות על האינטואיציה. והלא האינטואיציה היא "הסקת מסקנות מהירה על סמך מיעוט נתונים באמצעות ניסיון והיסקי עבר". לפיכך היא נשענת על מספר יכולות שבהן יש, במקרים רבים, יתרון לאנשים בעלי אינטליגנציה גבוהה: לזכור את הפרטים הרלבנטיים מהעבר, ליצור קישורים מתאימים ורלבנטיים בין שלל הפריטים המאוחסנים במוח, לפעמים בחלקים שונים שלו, להקיש מניסיון העבר על מקרים דומים בהווה ולהסיק במהירות מסקנות שעל פי כל הנתונים הללו הן ה"נכונות" או ה"עדיפות" למקרה הספציפי שבו עוסקים.
אם ניקח, לדוגמה, מצב שבו הורים מבקשים מבנם "לתת הזדמנות נוספת" לילד שהם חושבים שבנם החליט לא להתחבר אתו, הם לא מביאים בחשבון שקיימת הסתברות גבוהה שהילד שבו מדובר אכן "לא מתאים" לבנם. למשל, הוא אינו מתעניין בזולת אלא עסוק בהתפארות עצמית, שאולי בנם כבר "נכווה" בעבר מהתנהגות כזאת בתקווה שהיא זמנית, או בציפייה שגם לו תינתן הזדמנות ליזום נושאים לשיחה, ושאולי הילד שבו מדובר יתעניין בו בעתיד. אבל כפי שקורה בדרך כלל, כאשר ילד, ולא משנה הגיל שלו, מרוכז רק בעצמו, משתלט על השיחה, לא מתעניין כלל אם דבריו מעניינים את בן שיחו או אם בן השיח רוצה לתרום משהו מהידע שלו או מניסיונו – הסיכויים שללא טיפול המצב ישתנה בעתיד הנראה לעין לא גבוהים. לכן ההחלטה "לא לתת הזדמנות נוספת" היא החלטה בוגרת, החלטה שנסמכת על האינטואיציה, שנסמכת בין השאר על הניסיון.
טוב יעשו ההורים במקרה כזה, אם יכבדו את ההחלטה של ילדם. גם אם הם סקרנים לדעת על סמך מה הוא קיבל את החלטתו, עליהם לומר לו, בראש ובראשונה, שהם מקבלים את ההחלטה ב-100%, ורק אז להציע, כמובן אם הילד רוצה ומוכן, לשמוע הסבר על תהליך קבלת ההחלטה. ילד מחונן צריך להתעמת עם אתגרים לא מעטים, עם קשיים של אי-התאמה של הסביבה לצרכיו הלימודיים, החברתיים, האישיותיים והרגשיים, והתמיכה המשפחתית – גם אם בנושאים שהחברה נוטה לכוון ל"הכלה", "קבלה" ו"אי-שיפוט" – היא חיונית לרווחה ולחיזוק עמוד השדרה הרגשי.
