פנים אל פנים בתערוכה – מוזיאון תל-אביב

רות נצר | 29/2/2012 | הרשמו כמנויים

שום דבר לא הכין אותי לדמעות שהציפו אותי נוכח ציורי אנלסם קיפר, אתמול, בבקור השני שלי בתערוכתו, חודשים אחדים אחרי הבקור הראשון. על הבקור הראשון כתבתי כאן בבלוג ברשימתי הראשונה. באתי אז ממקום אחר לגמרי.

אתמול, לפני הכניסה לתערוכה של קיפר בקרתי בתערוכת האקספרסיוניזם הגרמני באולם הסמוך, שמבטא את הדחיסות הקשה והאיומה בגרמניה בין שתי המלחמות. אולי לכן הגעתי עכשיו לתערוכה כבת להורים יוצאי גרמניה ולא כאוהבת אמנות.

הבטתי במישורי הצבע הלבן שמכוונים את המבט אל האינסוף הלבן, שבאופן מצמרר הוא אינסוף המוות של השואה וגם האינסוף המיסטי. ראיתי את טקסט השירים של פול צלאן בציורים וראיתי אותם כסלילי חוט תיל. צלאן התאבד אחרי השואה. הספרים השרופים הכאיבו לי. בציור על קין והבל שמעתי, כביכול, את קול אלוהים שאומר לקין – אי הבל אחיך, קול דמי אחיך צועקים אלי מהאדמה. הפעם האמנתי לו, לקיפר.

הפעם כשהסתכלתי על העבודה הענקית של 'שבירת הכלים', שמתארת את שבירת הכלים האלוהיים, אבל מתכוונת לשבירת הקיום היהודי בגרמניה, ראיתי בשברי הזכוכית המפוזרים בכל רצפת האולם את זכוכיות ליל הבדולח, ונזכרתי בספורי דודתי, אחות אבי, על ליל הבדולח. הכינוי האירוני 'ליל הבדולח' ניתן על שום ששברי הזכוכית נצצו כבדולח. בליל הבדולח, 1938, בהכוונה מלמעלה, שרפו באלבינג, שם כיהן סבי כרב הקהילה, את בית הכנסת. קודם לכן שדדו אנשי ה – SS מבית הכנסת ובית הקהילה את כל הרכוש וכלי הקודש. אחר כך יצאו לנפץ את שמשות חנויות היהודים ובזזו אותן. כל הגברים מגיל 15 ועד 70 נעצרו.

סבתא פאולה (סבתא-רבא שלי) ובנה וכלתה, שהם סבא וסבתא שלי, שנותרו באלבינג אחרי שילדיהם עלו לארץ דרך עלית הנוער – ראו מחלון ביתם את בית הכנסת באלבינג עולה בלהבות. סבתא פאולה שהיתה כבר בת שמונים וחמש, וזכרה את פרעות הפולנים ביהודים בעבר, הגיבה בהתקף צעקות בהלה. ליל הבדולח היה לסבתי, סבתא גרטה, טראומה עד סוף חייה. היא הרבתה לספר שוב ושוב לבתה אסתר על אותו לילה. אסתר דודתי, שעלתה לארץ תשעה ימים לפני ליל הבדולח, ושמעה את הספור מאמה, גם היא תשוב ותספר לי בזקנתה, שוב ושוב, על ארועי ליל הבדולח כאילו היא עצמה היתה שם. וגם אני אשוב ואשמע, שוב ושוב.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

בליל הבדולח עצרו את כל הגברים היהודים באלבינג ושלחו אותם לדכאו. גם סבא נעצר על ידי הגרמנים, למשך חודש שלם. למזלו לא נשלח לדכאו אלא שוחרר אחרי חודש, משום שאז הגרמנים עדיין כיבדו את תפקידו כרב הקהילה וראו בו "איש קדוש", לדברי דודתי, אבל כשיצא מהכלא היה אדם שבור.

*

באולם תערוכת הצילומים של גסטון צבי איצקוביץ: שמונה תמונות בשתי שורות זו ליד זו, במרכז כל אחת מהן צילום קטן של שרידי מדורות, עם מעגלי אבנים. הן נראות כאתרי פולחן קדום. מעגלי אבנים ושרידי האש המקודשת. והאתר ממשיך לשמר בו את הכוח הפולחני; את האנשים שהיו כאן וכבר אינם, את האנרגיה שחיברה כאן אנשים יחדיו סביב המדורה. את האנרגיה שחיברה כאן את האנשים לאדמה ולמרומים כאחת.

שמונת התמונות כעיניים שמתבוננות בי. כתבתי:

על כך לך אל המדבר

קושש זרדים

הבער מדורה

התבונן בה

עלה איתה בלהבה

אז תישן למרגלות

המדורה

ובבוקר בבוקר

תיקח מאבני המקום

ותעגל סביב המדורה

וכמו חוני תשב

בטבור המעגל

בלב הרמץ

וציר העולם יעבור בשִדרתך

מקצה שאוֹל עד עִמקי שמים

באולם השני צילום גדול של אתר מדברי, מפל קטן, מקווה מי המפל, צמחית מים סביבו, אבנים גדולות סוככות עליו. זה הכל. מה תפס אותי בצילום הזה - איני יודעת, אבל ברגע שנחו עיני על התמונה חשתי מנוחה. הגעתי אל מקום בו הנשמה נחה.

*

תערוכה מבורכת נוספת המתינה לי שם. תחריטים של הצייר ואליד אבו-שקרה, ערבי ישראלי סוּפי שמתגורר בלונדון וכל עבודתו מחיה את עצי הזית של מולדתו ואת נופיה שהופכים למרחב המפגש המיסטי של חושך ואור, של שחר מפציע מן השחור.

הלב מתרחב לאופקים לא ישוערו נוכח העבודות האלה. כמה משותף יש לערבי בלונדון וליהודיה ישראלית.

באחת התמונות רגבי אדמה חרושה מוליכים אל גדר שיחים. אני רוצה לגעת בתמונה. למשש את הרגבים. אלה התלמים של אדמת העמק בו גדלתי. שוב, כמו פעם, אני מדמה עצמי שוכבת נטמעת באדמה הזו פרושת גפיים, ומגופי שהתמזג באדמה צומחת התבואה.