ספר יונה דרך עדשת יחסי הורה-ילד
שפיות זמנית | 6/11/2022 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
מאת: ורדה ון-דר-ויקן
בעבודתי כפסיכולוגית קלינית עם ילדים והוריהם, אני מבלה זמן רב במחשבה כיצד להגדיר את אפיוני ההורות המאפשרים להם ללוות את ילדיהם ללמוד לחיות ולאהוב נכון יותר. כיהודייה חילונית, אני רגילה לקרוא את ספר יונה ביום הכיפורים כסיפור רב עוצמה על המצב האנושי. בפירוש הסיפור דרך עדשת יחסי הורה-ילד, ניתן לאפיין רבות מהאינטראקציות כהתמודדויות הוריות של אלוהים עם העמדה ההורית שלו למול יונה והתמודדויות של יונה כהורה למול תושבי נינוה. הסיפור הזה מציע את עצמו לכמה שיעורים חשובים על מה מהותי בלהוות הורה לילדיך.
הסיפור נפתח בכך שאלוהים, הדמות ההורית, מורה ליונה, בתפקיד הילד, לקחת על עצמו משימה חשובה אך לא כיפית במיוחד של הפצת אזהרות ואיומים לתושבי נינווה על התנהגותם הפסולה1.
כהורה, אלוהים מחליט שזו משימה בעלת משמעות והוא רוצה שהילד שלו יצטרף אליו. אך כשהילד, יונה, שומע על המשימה העומדת על הפרק ומבין את המאמץ והמורכבות שכרוכים בה, הוא בורח. אלוהים, בהיותו כל יכול, יכול היה להרוג את יונה באופן מידי, יכול היה להעניש אותו או פשוט לשגר אותו היישר למרכז נינווה. אך במקום זאת, הוא בוחר לאפשר לילד את המרחב שלו ולא חוסם אותו ישירות כשהילד מחפש מוצא. הורה זה בוחר לא לכפות או להעניש אלא לפקוח עין פקוחה ולעקוב אחר תנועת הילד ובחירותיו.
יונה, כמו ילדים רבים (מאתנו), לא מוכן לקחת על עצמו את החובות כבדי המשקל של החיים. אולי הוא נרתע מגודל המשימה, אולי הוא חסר את הביטחון ביכולות שלו ו/או בגיבוי ההורי העומד לרשותו במקרה שהדברים יסתבכו. כך או כך הוא מעדיף ללכת לנמל יפו ולחפש מוצא במקום לעבוד על פרויקט החיים המוטל עליו.
למרות שנראה שיונה מצליח להתחמק, המחיר הרגשי של לחולל עבירה כלפי ההורה שלך גובה את מחירו מהילד. כך שלאחר שהוא בורח, במקום להרגיש הקלה, הוא מתחבא בבטן הספינה, נופל לשינה עמוקה שמערפלת את מצוקתו. הוא לא מסוגל להביא את עצמו להתמודד עם אור היום ולקחת אחריות לבחירותיו2.
כעת, אלוהים כהורה מדרדר את תנאי המחיה של ילדו על מנת לקדם את התמודדותו של הילד. הוא אינו מטיף לו, אינו מגנה או מאשים אותו. אבל הוא מתקשר עמו רגשית בלי להשתמש ביותר מדי מילים: הסערה מתחילה לסכן את הספינה. יונה מבין שהאקלים הרגשי העגום (הסערה) נועד לתקשר אליו משהו מאוד אישי ואינטימי. הסערה – מעבר להיותה ביטוי לחוסר שביעות הרצון ההורי - היא גם סימן עז לנוכחות ההורה. ניתן לראות בסערה מתקפה רודפנית של הורה על ילדו. אך אני רואה בכך הורה שמתעקש על הילד שלו. הורה שלא נותן לילד להתחמק ממה שקשה לילד. אני קוראת אותו כמתאר הורה שיש לו אמונה ביכולתו של ילדו לעמוד בסערה, להתמודד עם רגשות כואבים ושאינו מרפה עד שהילד ימצא דרך לעמוד במשימות החיים. הורה זה מבין את הצורך של הילד בליווי תוך התמודדותו עם משימותיו ההתפתחותיות, וכי עליו להיתקל בקשיים רגשיים על מנת לקבל את החובות העומדים על הפרק. למרות שההורה הזה קצת לא נעים, הוא לא מאשים או כופה על הילד. יש לו לא מעט סבלנות לחיפוש הילד אחרי דרכו. דבר שמעיד על אמונתו של ההורה בילד.
הורה שמאמין ביכולתו של הילד לשאת כאב ולצמוח דרכו, יכול להתעקש ביתר שלווה ולתת לילד להתמודד עם קשייו ברוגע גדול יותר ולא ייתן לו בקלות לברוח מהתמודדות עם מה שקשה לו. הורה זה רך לילדו אך אינו מרחם, פועל מתוך אהבה לא מתוך נוחיות, נקמנות או כעס. אין זה אומר, אגב, שהורה אף פעם לא חש רגשות כאלה.
בחזרה לסיפורו של יונה, אנו שומעים שכשהסערה מתעבה ומאוששת את תחושתו שההורה שלו כועס עליו, יונה נהייה אובדני ושוקל לוותר על חייו בכך שהוא מעודד את המלחים לזרוק אותו לים הזועם3. כאן, אלוהים פועל על פי המחויבות העיקרית של הורה, שהיא לשמור על בטיחותם הפיזית של ילדיו. חובתו הבסיסית של הורה היא להבטיח כמיטב יכולתו שהילד ייצא מהחוויה המלמדת ללא פגע. הוא שואף שבמקרה של פגיעה היא תהיה במקרה הטוב הפיכה ובמקרה הרע בעלת השלכות מינימליות לטווח הארוך.
אלוהים, עושה בדיוק זאת ושולח לו לווייתן (קצת חמצן). אומנם אי הנוחות נמשכת, אך הלוויתן מוכיח ליונה - שלמרות שההורה שלו מתעקש ואולי כועס עליו - הוא אוהב אותו ומגן עליו. הילד יכול כעת לחוש ביטחון באהבת ההורה, שכן למרות חוסר שביעות רצונו, ניתן לסמוך על ההורה שיגן עליו. הדבר משחרר את הילד לחוות את ההתעקשות הלא נעימה של ההורה על ביצוע המשימה כביטוי למחויבות האוהבת של ההורה לצמיחתו.
בנקודה מכרעת זו - כאשר נוצר קשר בטוח עם ההורה - הילד יכול באמת לבקש את עזרת ההורה, עזרה שיסייע לו להתחיל לקחת אחריות על חייו בכל קושי שעלול לבוא. יונה זועק לעזרת ההורה ומבקש ללמוד ממנו ולצמוח. הוא פונה להורה - לא כדי לבקש לפטור אותו מחובותיו וממאבקיו - אלא כדי להתמודד עם מצוקתו בצורה הטובה ביותר שהוא יכול4.
על ההורה לעשות אבחנה חשובה בין, מצד אחד, בקשתו של ילד להשתחרר מעול המשימה לבין, מצד שני, ילד המבקש עזרה בהתמודדות עם קשיי ההתפתחות שלו. לא מעט ילדים שמבטאים את הקושי שלהם כשעליהם לבצע מטלה שקשה להם, מגלים שההורה - הנרעש ממצוקתם - נותן להם בעקביות להתנתק. הדבר עלול ללמד אותם בעיקר להשקיע מאמץ בביטוי מצוקתם כדי לגרום להורה להתרצות. לכן יכולתו של ההורה לחכות בסבלנות עד שהילד יציע את הבקשה הנכונה לעזרה הנכונה היא חיונית להתפתחות חיובית. כעיקרון, ניתן לסייע לילד כשהוא מחפש סיוע שכזה.
כשיונה מגיע סוף סוף לנינווה5, יונה ואלוהים מציגים כמה טקטיקות הורות יעילות אך בעייתיות בשימוש שלהם באיומים, בעונש ובחמלה. נראה כי מטרת הרפורמה הכרוכה בתהליך ההבשלה של תושבי נינווה מתבלבלת עם הצרכים הרגשיים האגוצנטריים של הורים אלה.
בהורות בת זמננו, מספר לא מבוטל של הורים מסתבכים סביב סוגיות של שימוש בענישה, קיום של השלכות לא נעימות וקביעה פשוטה של סדר עדיפויות ביומיום כשהם שואפים לחיות לפי הערכים הליברליים של שוויון, הגדרה עצמית ודמוקרטיה. עם הצטרפותם לערכים הליברליים הללו, הורים חשים מחויבים להימנע מלהיות ברורים ולהכתיב את חוקי הבית. הם חוששים למעוך ולפגוע ברוח הילד שלהם ונוטים לתת יחס זהיר (כמעט כמו לפריט שביר). הם מושקעים בניסיונות חוזרים ומתישים לשכנע את ילדיהם לעשות את מה שהם כהורים מאמינים שנדרש (כמו הכנת שיעורי בית, הליכה לבית ספר וביצוע מטלות הבית). השימוש בכוח כופה שיפגע בזכויותיו הדמוקרטיות של הילד נתפס כלא בריא ואף כסוג של "אלימות" או "תוקפנות". אכן קיים מתח אשר בקטביו ניצבים הורה רב עוצמה שמנצח את הילד המאוים או ילד בעל ביטחון עצמי מופרז שמנצח את ההורה המתוסכל והחלש. אין לוותר על מתח זה, אך הוא צריך להתקיים יחד עם חיפוש אחר חיבור ואיזון על הרצף הזה. בפרק זה, יונה ואלוהים נעים על הרצף המדובר.
בדיון הזה, יונה מייצג את ההורה התוקפני שאיבד את סבלנותו ורוצה רק "צדק ועקביות". נראה שאינו דואג לצמיחה ההתפתחותית של צאצאיו – והוא מאיים בעונש חמור – במקרה הנוכחי, הרס נינוה תוך 40 יום6. בהירות המסר אכן קיימת וחשובה, אך היא מושגת באמצעות איומים חמורים והאשמות חריפות; 'הייתם כה רקובים, אין לכם זכות קיום ואינכם אהובים'. אמנם על פניו אזרחי נינוה קיבלו את המסר ומכריזים מיד על כוונתם לשנות את דרכם, אך ההורה עדיין נסער ואינו מתענג על הלמידה של ילדיו. למעשה, הורה זה לא מאמין בשינוי המידי של ילדו, ובצדק, שכן שינוי עקב הפחדה וכוחניות הוא יותר טקטיקה אינסטרומנטלית של הישרדות מאשר הפנמת ערכים. אך דווקא סגנון החשיבה של הורה זה –במושגים של 'נכון' ו'לא נכון' מוחלט, בענישה קונקרטית וסופית – היא שחוסמת את האפשרות של תהליך למידה מהותי. גישה זאת תגרום לנזק בלתי הפיך7. תגובה מוגזמת וחסרת פרופורציה לא תאפשר לילד לשמר את הכבוד העצמי. לפיכך הילד יתקשה לחוות תחושת סוכנות מעצימה בהתפתחותו בעזרת תובנה עצמית חופשית ועמוקה יותר.
אולי היבט מטריד יותר של הורות מסוג זה הוא שאנו לא חשים את הקשר הרגשי של ההורה עם הילד. הורה זה מתמקד בערך העצמי שלו. "האם הוכחתי שאני צודק ויודע כל או שנראיתי חלש, פגיע, טיפש". הוא נרגע בחמתו רק משום שהילד הושפל והוכרע. בכך שגרם לילד להודות בפגיעותו, הורה זה מחזיר לעצמו את תחושת העוצמה שלו. כך יושב יונה מחוץ לנינווה ומחכה לעונש המובטח (שלא מגיע לצערו8) ללא התחשבות בהשלכות הענישה. אכן איום הרס נינוה עשוי להוביל לאנשיה לציית, אך ספק ששיטה זאת תוביל לאדם חזק שיש לו תחושת כבוד עצמי וחש אהוב.
בפרק זה, אלוהים מייצג את ההורה הגמיש והאוהב יותר העוסק ברווחת ילדיו כשהוא חס על חיי אנשי נינוה9. עם זאת, יש לציין כי אלוהים לא מצליח לקחת אחריות על האיומים הקיצוניים שהושמעו בתחילת הספר עם יונה כשליחו.
תגובתו ההורית של אלוהים לאנשי נינוה מזכירה תגובה נפוצה בקרב הורים לאחר שאנו השתמשנו בכוח מוגזם וכעסנו יתר על המידה (לעיתים קרובות, בתגובה לתחושה שילדינו יצאו משליטתנו). באיזו תדירות אנו קולטים שהגבנו באופן מוגזם ומצליחים לחשב מסלול מחדש, תוך ביטול האיומים וההשלכות שהובטחו על ידנו? לרב, אנחנו נהפכים מודעים לעצמנו רק אחרי שנרגענו ולאחר שהילדים "יודעים את מקומם".
כאשר הסדר הורה-ילד חוזר על כנו, הורה יכול להעריך מחדש את תגובתו ולקחת אחריות על חוסר השליטה העצמית שלו. את האחריות הזו אפשר לקחת בשקט ולאו דווקא באמצעות וידוי רם מול הילד, אבל זהו ההורה שיש לו מודעות לתגובה המוחצת שלו - ברצונו לחפש אחר תגובה מדויקת יותר לפעם הבאה.
בפרק האחרון, דיאדת ההורה-ילד שמיוצגת על ידי אלוהים ויונה מגיעה להתנגשות אחרונה ומשאירה אותנו עם טעם מר. אינטראקציה זו יכולה להתפרש כדוגמה של הורה המטיל את האחריות הכבדה של המחלוקת על כתפי הילד ומשאיר את הילד ללא כוח פנוי לצמיחה.
לאחר שאלוהים חזר בו (באופן מובן) מהשמדת כל נינוה, יונה (הפעם בתפקיד ה'מתבגר') מגיב לאלוהים בהתקף עז של דיכאון כעס ושוב מביע משאלת מוות10. ניתן להעלות מגוון סיבות למצוקה של יונה למול ההורה. למשל, לאחר ששימש כשליח מורבידי החוזה את חורבן נינוה, ההורה שלו היה אדיב, לא עקבי וחומל כלפי האחים המאוימים שלו (אנשי נינוה), מה שמותיר את יונה כנביא שקר, מנוצל וחסר אונים וערך. מעבר להחלטתו של אלוהים לגבי הרס נינוה, זה עשוי להצדיק תסכול מובן מצד יונה. הייתכן כי גם יונה משתוקק לקבל קצת רוך הורי עבור עצמו, הרגשה של חיבור לאב הגדול ואכפתי.
ליצירת סביבה רגשית בטוחה, מתן מרחב רגשי חיוני. הורה נדרש להיות מסוגל לשאת את הרגשות השליליים (פחד, עצב, כעס וכו') של ילדיו בוודאי בתגובה להחלטותיו. ובתחילה, נראה שאלוהים אכן מגיב לכאב ולכעס (האובדני) של יונה ברכות ודואג ליונה לעץ שמניב צל כביטוי להכרת צערו של יונה, מבלי לשפוט אותו11. מחווה הורי זה של תיקוף המאמצים והכאב של יונה, מיד מחייה אותו. אחרי כל עבודתו הקשה של יונה, התמודדותו עם קשיי החיים, ספיגת תסכול שנבע מהחלטות ההורה, ההורה שלו סוף סוף נראה כמקבל, מעריך ואוהב כלפיו. האם רגע אמפתי וקרוב זה לא היה הזדמנות מושלמת עבור ההורה לומר לילדו שהוא חש ממש את הכאב שלו ולצד זה מבקש מילדו שיעבדו יחד על התחשבות גוברת בחיים ובכאב של אחרים?
אבל בנרטיב זה, האמפתיה של הורה זה מתגלה כחלק ממניפולציה רגשית וכרקע למהלך קשה. הסרת העץ היא חלק מתוכחה של אלוהים כלפי יונה על כך שהוא מרוכז בעצמו ואינו דואג לאנשי נינווה ('תראה איך אתה מתאבל על אובדן עץ אבל לא אכפת לך על אובדן חיים', פרפרזה שלי 12). ובכן, אם יונה לא למד להיות רחום, יתכן שזוהי השתקפות של חוסר החמלה מצד ההורה כלפי הילד. הענישה והמניפולציה של הכאב הרגשי של יונה כחלק משיעור החמלה נראים כמו דוגמה טובה לכיצד לא ללמד ילד על חמלה.
למעשה, המהלך האכזרי של אלוהים מצביע על כך שמלבד המסר המוסרי, אלוהים מביע את עלבונו כלפי יונה על כך שלא התחשב ברגשותיו ובמאמציו של אלוהים - 'תראה איך אתה מתאבל על אובדן העץ אבל לא אכפת לך מאובדני', (פרפרזה שלי 12) יותר מאשר על חוסר התחשבות באנשי נינווה.
אפילו אלוהים, ההורה האדיר, זקוק כנראה להכרה ולחמלה מהמתבגר המצוברח שלו. למעשה, וינייטה זו מהווה דוגמה טובה לכמה קשה להישאר בעמדה ההורית האידיאלית של ליווי נדיב, כאשר אנו בעצמנו חשים פגועים, שקופים, מותשים מדרישות יתר וזקוקים נואשות לחמלה עבור עצמנו. מתח זה מדגיש את האתגר בלהיות הורה ולהיות אנושי בו זמנית.
היכולת להיות מודעים לצרכים שלנו ולפנות להם מקום היא חיונית. כך שאם אלוהים היה נמנע מלנטוע את העץ והיה משתף את יונה בכך שאכפת לו ממנו אבל כרגע הוא פגוע מכדי להיות נדיב כלפיו, הוא היה נוכח, אותנטי, לא נקמני ולא מניפולטיבי אלא מביע את עמדתו ומסמן לו שהקשר קיים ולא בסכנה.
רבים מאתנו ההורים, ונראה שגם אלוהים לא חומק מכך, מתקשים לזהות את הצרכים והכישלונות הסובייקטיביים שלנו ועלולים לטעות ולהפוך זאת לאחריות הילד כאשר אנו בעצמנו מרגישים לא מוערכים. במקום שניקח אחריות על רגשות העלבון וחוסר הערך שלנו, אנו עלולים לראות בילד כגורם לפגיעתנו. זוהי השלכה מסוכנת ולהבנתי השורש של פסיכופתולוגיות חמורות רבות בקרב ילדים ובני נוער.
כולנו מחפשים אחרי ההורה החומל האולטימטיבי... בהורינו, בילדינו ובעצמנו כי לחיות את החיים האלה בצורה טובה זה אתגר. אז אסיים עם משאלה שנמשיך לנסות בשנה החדשה לאהוב טוב יותר תוך כדי עשיית טעויות בביטחון, בקבלה ובנכונות ללמוד עוד.
[1] וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהֹוָ֔ה אֶל־יוֹנָ֥ה בֶן־אֲמִתַּ֖י לֵאמֹֽר׃ ק֠וּם לֵ֧ךְ אֶל־נִֽינְוֵ֛ה הָעִ֥יר הַגְּדוֹלָ֖ה וּקְרָ֣א עָלֶ֑יהָ כִּֽי־עָלְתָ֥ה רָעָתָ֖ם לְפָנָֽי׃ (ספר יונה, פרק א, א-ב)
[2] וַיִּֽירְא֣וּ הַמַּלָּחִ֗ים וַֽיִּזְעֲקוּ֮ אִ֣ישׁ אֶל־אֱלֹהָיו֒ וַיָּטִ֨לוּ אֶת־הַכֵּלִ֜ים אֲשֶׁ֤ר בָּֽאֳנִיָּה֙ אֶל־הַיָּ֔ם לְהָקֵ֖ל מֵֽעֲלֵיהֶ֑ם וְיוֹנָ֗ה יָרַד֙ אֶל־יַרְכְּתֵ֣י הַסְּפִינָ֔ה וַיִּשְׁכַּ֖ב וַיֵּרָדַֽם׃ (ספר יונה, פרק א, ה)
[3] וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם שָׂא֙וּנִי֙ וַהֲטִילֻ֣נִי אֶל־הַיָּ֔ם וְיִשְׁתֹּ֥ק הַיָּ֖ם מֵֽעֲלֵיכֶ֑ם כִּ֚י יוֹדֵ֣עַ אָ֔נִי כִּ֣י בְשֶׁלִּ֔י הַסַּ֧עַר הַגָּד֛וֹל הַזֶּ֖ה עֲלֵיכֶֽם׃ (ספר יונה, פרק א, יב).
[4] וַיֹּ֗אמֶר קָ֠רָ֠אתִי מִצָּ֥רָה לִ֛י אֶל־יְהֹוָ֖ה וַֽיַּעֲנֵ֑נִי מִבֶּ֧טֶן שְׁא֛וֹל שִׁוַּ֖עְתִּי שָׁמַ֥עְתָּ קוֹלִֽי׃ וַתַּשְׁלִיכֵ֤נִי מְצוּלָה֙ בִּלְבַ֣ב יַמִּ֔ים וְנָהָ֖ר יְסֹבְבֵ֑נִי כׇּל־מִשְׁבָּרֶ֥יךָ וְגַלֶּ֖יךָ עָלַ֥י עָבָֽרוּ׃ ... וַאֲנִ֗י בְּק֤וֹל תּוֹדָה֙ אֶזְבְּחָה־לָּ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר נָדַ֖רְתִּי אֲשַׁלֵּ֑מָה יְשׁוּעָ֖תָה לַיהֹוָֽה׃ (ספר יונה, פרק ב, ג-י).
[5] וַיָּ֣קׇם יוֹנָ֗ה וַיֵּ֛לֶךְ אֶל־נִֽינְוֵ֖ה כִּדְבַ֣ר יְהֹוָ֑ה וְנִֽינְוֵ֗ה הָיְתָ֤ה עִיר־גְּדוֹלָה֙ לֵֽאלֹהִ֔ים מַהֲלַ֖ךְ שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃ (ספר יונה, פרק ג, ג)
[6] וַיָּ֤חֶל יוֹנָה֙ לָב֣וֹא בָעִ֔יר מַהֲלַ֖ךְ י֣וֹם אֶחָ֑ד וַיִּקְרָא֙ וַיֹּאמַ֔ר ע֚וֹד אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְנִֽינְוֵ֖ה נֶהְפָּֽכֶת׃ (ספר יונה, פרק ג, ד)
[7] ההרס של נינווה, מעיכת הרוח של הילד
[8] וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה הַהֵיטֵ֖ב חָ֥רָה לָֽךְ׃ (ספר יונה, פרק ד, ד')
[9] וַיַּ֤רְא הָֽאֱלֹהִים֙ אֶֽת־מַ֣עֲשֵׂיהֶ֔ם כּי־שָׁ֖בוּ מִדַּרְכָּ֣ם הָרָעָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם הָאֱלֹהִ֗ים עַל־הָרָעָ֛ה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר לַעֲשׂוֹת־לָהֶ֖ם וְלֹ֥א עָשָֽׂה׃ (ספר יונה, פרק ג, ט'-י').
[10] וְעַתָּ֣ה יְהֹוָ֔ה קַח־נָ֥א אֶת־נַפְשִׁ֖י מִמֶּ֑נִּי כִּ֛י ט֥וֹב מוֹתִ֖י מֵחַיָּֽי׃ וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה הַהֵיטֵ֖ב חָ֥רָה לָֽךְ׃ (ספר יונה, פרק ד', ט'-י')
[11] וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה הַהֵיטֵ֖ב חָ֥רָה לָֽךְ׃ וַיֵּצֵ֤א יוֹנָה֙ מִן־הָעִ֔יר וַיֵּ֖שֶׁב מִקֶּ֣דֶם לָעִ֑יר וַיַּ֩עַשׂ֩ ל֨וֹ שָׁ֜ם סֻכָּ֗ה וַיֵּ֤שֶׁב תַּחְתֶּ֙יהָ֙ בַּצֵּ֔ל עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִרְאֶ֔ה מַה־יִּהְיֶ֖ה בָּעִֽיר׃ וַיְמַ֣ן יְהֹוָֽה־אֱ֠לֹהִ֠ים קִיקָי֞וֹן וַיַּ֣עַל ׀ מֵעַ֣ל לְיוֹנָ֗ה לִֽהְי֥וֹת צֵל֙ עַל־רֹאשׁ֔וֹ לְהַצִּ֥יל ל֖וֹ מֵרָֽעָת֑וֹ וַיִּשְׂמַ֥ח יוֹנָ֛ה עַל־הַקִּֽיקָי֖וֹן שִׂמְחָ֥ה גְדוֹלָֽה׃ (ספר יונה, פרק ד, ד'-ו')
[12] וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה אַתָּ֥ה חַ֙סְתָּ֙ עַל־הַקִּ֣יקָי֔וֹן אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָמַ֥לְתָּ בּ֖וֹ וְלֹ֣א גִדַּלְתּ֑וֹ שֶׁבִּן־לַ֥יְלָה הָיָ֖ה וּבִן־לַ֥יְלָה אָבָֽד׃ וַֽאֲנִי֙ לֹ֣א אָח֔וּס עַל־נִינְוֵ֖ה הָעִ֣יר הַגְּדוֹלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־בָּ֡הּ הַרְבֵּה֩ מִֽשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵ֨ה רִבּ֜וֹ אָדָ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדַע֙ בֵּין־יְמִינ֣וֹ לִשְׂמֹאל֔וֹ וּבְהֵמָ֖ה רַבָּֽה׃ (ספר יונה, פרק ד, י'-יא').
