אֲנִי מְפַזֵּר אֶת יום הַכִּיפּור עַל פְּנֵי כָּל הַשָּנָה
עלון פסיכולוגיה עברית | 2/10/2022 | הרשמו כמנויים
רוחו של יום כיפור עלולה להצמית. חשבון נפש שמתגלגל לכדי הכאה חוזרת על חטא. חזה כואב מרוב אגרופים. בית דין קטלני – שמיימי ופנימי. צער עולם. יש מי שמשהו יום-כיפורי מן הסוג הזה, קודר מעליו בכל יום מימות השנה. הבחינה העצמית האובססיבית, חווית האשמה, הרצון רודפני לתיקון, שאין בו יכולת לתקן אלא בעיקר לחסל את הכוחות שעוד נותרו. המעבר מעיסוק בשפיטה מתישה לחשבון-נפש שיש בו תנועה, פנימית ובין אישית, הוא מסע פתלתל. לפעמים חלקים ממנו מתרחשים בין ארבעת קירות הקליניקה. יש "רוח יום-כיפור" אחרת – אפשרות עמוקה יותר לסליחה – סליחה שזוכרת את האחריות, כואבת את הפצע ומאחה את עור הנפש בעצם האפשרות להיזכר באהבה. בהיותנו אהובים ואוהבים. שמרפדת באמונה את דפנות החיים הגסות ומזמינה לגדילה והתרחבות. איזה רוחות סליחה נושבות במקומותכם השנה?
בין כסה לעשור הצטברו באתרנו מאמרים חדשים, טורים ופרקים מספרים, הנה הם מחכים לקריאתכם.
מה מבדיל בין הצורה שבה אנחנו מקשיבים בטיפול, לבין הקשבה בכל שיחת חולין אחרת? זוהי סוגיה שהעסיקה את הפסיכואנליזה מראשית ימיה, כחוט המקשר בין מונחים מרכזיים דוגמאת ה"קשב המרחף והאחיד" של פרויד, ה"הקשבה עם האוזן השלישית" של רייק וה"רוורי" של ביון. במטרה להעמיק את החשיבה על נושא חשוב זה, מאמרו הנפלא של ניב שמשון מציג סקירה ספרותית של ההקשבה האנליטית, לצד סיווגה לקטגוריות על פי החלוקה של סלמאן אחט'אר. בהמשך, קטגוריות אלו מודגמות באמצעות מקרים קצרים מהקליניקה. לבסוף, שמשון מציע מודל אינטגרטיבי להקשבה אנליטית, שמכונה במאמר "מודל ההקשבה הפריסקופית".
מין ומיניות הם רכיבים מרכזיים בחיי האדם באופן כללי, וגם בחייהם של אנשים המתמודדים עם קשיים נפשיים. אם כן, כיצד נכון ליישם תוכנית התערבות בנושא מיניות עם מתמודדי הנפש? ליאת גונן מציגה תוכנית התערבות על בסיס מודל ה-PLISSIT של ג'ק אנון. כאשר המודל מספק מסגרת להבחין בין בעיות וקשיים הדורשים טיפול אינטנסיבי ורמת מיומנות גבוה של המטפל, לבין בעיות המצריכות טיפול קצר מועד, המיושם על ידי טווח רחב יותר של מטפלים.
הפרעה ביכולת לייצר ייצוגים יציבים של קביעות העצמי והאובייקט מקושרת לתחושה של היעדר רציפות פנימית. דהיינו, חוויה של היעדר ביטחון באמונה שהעבר מחובר להווה ויתחבר לעתיד – כך שהכל יחד יתחבר לחיים בעלי משמעות. שמחים להגיש לכם סקירת פרק מתוך ספרו של שלדון באך, במהלכו הוא עוסק בחווייתם של אנשים שאינם מחזיקים בחוויה של רציפות פנימית בהווה, לאור חסך בחוויה שהם זכורים וחיים במוחם של האנשים שטיפלו בהם בהיותם ילדים.
הפסיכולוגית הקלינית רחל בר יוסף-דדון, מחברת הספר "קריאה פסיכולוגית" מוטרדת לא אחת משתי שאלות הנובעות זו מזו: מה מצא המחקר בסוגיית הגדלת ממדי ההצלחה של טיפולים פסיכולוגיים? והאם ישנו גורם המסייע להצלחת הטיפול שטרם הכירה? בפרק ראשון מתוך ספרה היא מנסה לענות על שאלות חשובות אלו, באמצעות בחינת שלושה "גורמים משותפים", האמונים על הצלחתן של גישות הטיפול השונות. זאת, תוך כדי בחינתן, כפי שבאים לידי ביטוי בתיאור מקרה מהקליניקה. פרק זה, זמין לקריאה עבור קוראי פסיכולוגיה עברית.
ובפסיכובלוגיה -
רועי סמנה חוזר אלינו בטור חדש - "אבות פגומים ופיגומים לאבהות - על אבות מתים, 'מתים' וחיים" -
״עד שהתייתמתי הייתי בן לאב במשך 32 שנים, ואני אבא בעצמי כבר כמעט עשור וחצי. מה אני יודע על אבהות? לא הרבה לתחושתי. לעיתים מבקשים ממני, ממסגרת כזו או אחרת, שאבוא ללמד על אבהות, אבל מה אני כבר יכול ללמד?״ סמנה מציע, שאולי, למרות הכל, קצת תאוריה.
טל פלג-שגיא על האופנים בהם OCD משפיע על זוגיות וסקס.
״מחקרים מראים שאנשים עם OCD (וגם הפרטנרים שלהם) חווים קושי בשלבים שונים של מעגל התגובה המינית. האמירה הזו מראש בעייתית כי לפעמים המחשבה על זה שיש לי קושי במיניות היא בעצמה מחשבה טורדנית (האם עומד לי 'מספיק'? האם אני באמת נהנית?). עדיין, כך או כך, בחיפוש אחר אישוש הספק אנשים במיניות מתרחקים מהחוויה שלהם ועסוקים בשאלות טורדניות ולפעמים בבדיקות וטקסים. הפרטנר משמש בעל כורחו כמי שאמור לאשר ולתמוך, ואנחנו מקבלים שני אנשים שלא ממש נהנים ולא ממש בקשיבות לרגע״.
הפסיכולוג יותם דלאל מוסיף לנתח את הסדרה ״דברים מוזרים״ מזווית פסיכואנליטית.
"בעיני ניתן להסתכל על תהליך ההיווצרות של העולם ההפוך ונגזרותיו, כסימבול להגנות של פיצול ודיסוציאציה מנקודת מבטה של אילבן. קיומו של העולם ההפוך כמיכל עבור התכנים ה׳מפלצתיים׳ ומעוררי החרדה שמתנקזים לדמותו של הנרי/001, הינו במקביל לעולם הרגיל שלכאורה נקי ומטוהר ממה שעשוי לאיים על חווית הלכידות והקיומיות של אילבן. נראה כי תפיסתית קיים פיצול ברור ומוחלט בין הטוב שמסמל העולם הרגיל, לבין הרע שמסמל העולם ההפוך״.
רות נצר כותבת על הדימוי, הסמל ועל הנשמה הפואטית.
"כשנכדתי היתה בת שנתיים, בתי השכיבה אותה לישון, ואחרי שסיימו את טקס קריאת הספור, בתי אמרה לילדה לישון ואמרה לה – עכשיו לישון ואלונה לא תבכה ( בגלל שסיימו להקריא את כל הספרים לפני השינה). דמעות בצבצו בעיניה של אלונה והיא אמרה: ׳עננים בעינים יורד גשם׳. (כלומר, אני לא בוכה, אלה רק העננים בעיניים שלי שמורידים גשם). התפעמתי, איך ילדה בת שנתיים אומרת שירה באופן הכי טבעי, כי באמת באותו רגע היו הדמעות טיפות גשם."
פרופ' עמיה ליבליך כותבת בעקבות שני ספרים "על חטאים שחטאנו", ובעיקר על הסתרת החטא מהיקרים לנו.
ויו"ר חטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות כותב על פעילות חטיבת הפסיכולוגים במח"ר, ומשתף בכמה מחשבות לסיכום השנה.
שיר יום כיפור / יהודה עמיחי
סִלְחוּ לִי כְּבָר עַכְשָו, שְלֹשָה חֳדָשִים
לִפְנֵי יְמֵי הַסְּלִיחָה הַנּוֹרָאִים.
אֲנִי חושֵש שֶלא אַגִּיעַ.
אֲנִי מְפַזֵּר אֶת יום הַכִּיפּור עַל פְּנֵי כָּל הַשָּנָה.
עֲנָבִים בְּשֵלִים בְּעונָתָם.
אַךְ אֵיךְ יַבְשִילוּ חֲטָאִים וְכַפָּרָתָם בְּיום אֶחָד?
Photo by FÍA YANG on Unsplash
