האב, הבן ורוח השקר – על 'מותו של סוכן' בקאמרי
רות נצר | 16/7/2022 | הרשמו כמנויים
המחזה המצוין 'מותו של סוכן' של ארתור מילר, עלה לראשונה על הבמה ב- 1949 והוא ממשיך להיות אקטואלי. הוא מאותן יצירות שמלמדות אותנו על חיי הנפש והדינמיקה במשפחה יותר מכל תאוריה פסיכולוגית. הנושא של המחזה הוא יחסי בנים ואב במשפחה שחיה חיי שקר והונאה עצמית, כשכולם משתפים פעולה עם חיי השקר והעמדת פנים של האב שמוליכים את המשפחה כולה אל אבדון. חיי זיוף אלו, חיי פרסונה שמנותקת מהעצמי האמיתי, מבוססים על תחושת תבוסה מכאיבה של האב, ווילי לומן , סוכן מכירות, שהוא מחפה עליה על ידי פנטזיות גרנדיוזיות של הצלחתו בעבר ובעתיד, והוא הולך ומתנתק מהמציאות. בדמיונו הוא מנהל שיחות הזויות עם אחיו המצליחן, שכביכול מצא יהלום בג'ונגל באפריקה, כדי לשאוב ממנו כוח, כשהוא מכחיש את מותו של האח. הוא לא יודע, וגם בניו אינם יודעים שאת היהלום נוכל למצוא אולי רק בג'ונגל של נפשנו.
כמו כולנו, ווילי מחפש אהבה, ומספר לעצמו ולמשפחה כמה הוא מצליח ומוצלח. אשתו המסורה שמבינה את התנהגותו ואמפתית למצוקתו, מנסה לעזור לו בכך שהיא מאשרת את ספוריו השקריים על הצלחותיו ואת דמיונותיו על הצלחתו העתידית. כל זה מתוך אהבה כלפיו. אולם כדי לסייע לו היא לא מבטאת כלפיו את האמפתיה וההבנה לרגשותיו הקשים ולמצוקתו. היא מכחישה את הקשיים שהוא מספר לה עליהם כדי לעודד אותו, ולמעשה בכך אינה מסוגלת להיות עבורו העוגן שהוא זקוק לו, והוא נשאר עוד יותר כלוא בעליבותו בבדידות וממשיך להסתבך בהעמדת פנים של מצליחן שיודע שהוא מפסידן. הבנים מאמצים את אותו סגנון כשהם מדברים אחד עם השני ומתארים אחד את השני ואת עצמם כמצליחנים בעוד הם נעדרים כישורי חיים, עבודה וקשרים חברתיים.
אשתו, ברוח המסר של האשה האידיאלית האמריקאית של אותה תקופה בה נכתב המחזה, אמצע המאה העשרים, מכוונת כולה לשרות צרכי בעלה ודורשת מילדיה להתאים עצמם אליו בגלל מצוקתו, ולמעשה, כמו בעלה, גם היא לא רואה באמת את צרכי הילדים למרות כוונותיה הטובות. היא גם לא רואה את צרכיה היא. היא מסוגלת לכעוס על הילדים אבל לא על בעלה שהיא אוהבת-משרתת ללא תמורה.
הבנים לא מסוגלים לממש את עצמם משום המסרים הכפולים הסותרים של האב; התנהגותו המתרפסת כלפי הבוסים שלו, תחושת הכשלון שלו, ולעומתם האופן השקרי בו הוא מציג עצמו לפני ילדיו כמצליחן אהוב על כולם. הוא נותן להם עצות שבעצמו אינו מסוגל לממש, עצות שאי אפשר להיות מותאם דרכם לחייים נכונים. הם חיים בתחושה מתמדת שאינם מסוגלים לממש את מאווייו להצלחתם, וכך, מתוך הזדהות איתו, גם הם כמו אביהם מעמידים פנים כאילו הם מצליחים שכשבליבם גוברת תחושות הכשלון, התבוסה והאשמה (האשמה הקיומית, האקסיסטנציאליסטית) על שאינם מסוגלים לממש את עצמם, או אף לדעת מי ומה הם ומה באמת מתאים להם ומה המסוגלות שלהם. השקר כלפי העולם משולב בשקר כלפי עצמם והעמדת פנים. וילי הוא התגלמות האדם שלפי הפסיכואנליטיקן דונלד ויניקוט, חי את עצמו כעצמי מדומה/מזויף, וילדיו ממשיכים בחיי זיוף אלה.
למעשה אביהם אינו רואה את ילדיו כמות שהם ולא את צרכיהם ויכולתם, אלא, כמו הורים רבים, רואה רק את צרכיו הנרקיסיסטיים שלו וכועס על ילדיו שאינם מסוגלים לממש עבורו את צרכיו הגרנדיוזיים בהם אולי יפצו אותו על כשלונו.
אשתו לינדה מטליאה את הגרביונים שלה. מעשה שהוא מטפורה לנסיון השווא שלה להטליא את הקרעים של המשפחה. ווילי כועס כשהוא רואה את אשתו מטליאה את הגרביונים שלה, כשמפאת המחסור הכספי אינה יכולה לקנות חדשים. אילו היה קונה לה ולא לאשה האחרת, (המאהבת במלון) את הגרביונים שהיא זקוקה להם הכל היה אחרת. כשהוא רואה אותה מטליאה את הגרביונים עולה בו בוודאי האשמה על חלקו במחסור שלה ובבגידתו בה כמו בעצמו.
האשמה המכאיבה של ווילי ובניו היא על כשלונם בחיי העבודה. בנוסף לכך קיימת בהם אשמה שהיא אשמתו של אדם כשהוא משקר לזולתו ומאכזב אותו, ואולי עוד יותר זו האשמה האקסיסטנציאלית- הקיומית של אנשים כלפי עצמם, על כך שאינם מממשים את חייהם, אשמה של השקריות העצמית. זו אשמה סמויה שספק אם וויליי ובניו מודעים לה, ואף על פי כן היא קיימת ברקע הבלתי מדובר.
בכל התרבויות על האב מוטל להכין את הבן לערכי החברה, לערכי התרבות והדת שנקבעים על ידי האל או ההנהגה. האב הוא הסוכן המתווך לילדיו את ערכי החברה. תביעת האל/המנהיגות לצייתנות היא גם תביעה לציות לאב. בחברה האמריקאית שהתרוקנה מערכים, כפי שארתור מילר מתאר אותה, ערכי היסוד אינם ערכי מוסר, הגינות, כבוד, יושר ומוכנות לעבודה מאומצת, אלא הצלחה כלכלית ועושר מעמדי . ווילי לא מצליח להעביר לבניו ערכים שמאפשרים רכישת מיומנויות לחיי עבודה. הערך העליון בעיניו הוא הצלחה כלכלית ללא תשתית ערכית שמאפשרת להגיע אליה. כדגם גברי, כאב וכמפרנס, ווילי הוא סוכן כושל. בנוסף לכך הוא מעביר לילדיו ערכים שקריים של הצלחה "תוך שבועיים", בזכות היותם יפים ונאהבים ומרשימים, ערכים בלתי אפשריים שהוא עצמו לא הצליח לממש. "היה לו את החלום הלא נכון", אומר בנו.
פרויד טען שקיים קונפליקט אב-בן כלל אנושי, והוא ביסס את טענתו על המיתוס היווני על אדיפוס, אביו ליוס ואמו יוקסטה. לפי מיתוס זה כל בן שואף להרוג את אביו על מנת לשכב עם אמו, וכל אב שואף להרוג את בנו כדי למנוע זאת. כיום כבר חלוקות הדעות על טענה זו. אולם יש הסכמה על כך שקיים קונפליקט בין האב והבן כאשר מאבקי הכוח ביניהם נועדו לאפשר לבן למצוא את ערכיו שלו ולא להיות המשך כנוע של אביו.
בגלל עליבותו הפתטית ושקריו, שהבנים מבחינים בהם היטב, הם בעצמם מזדהים עם תחושת העליבות והכשלון, והם לא מסוגלים בעצמם לספר לאב את האמת על כשלונם וכך נמנעת מהם המרידה ההכרחית של המתבגר-הבן כנגד אביו. מרד חיוני כזה היה מאפשר להם, כמו לכל בן, בתהליך ההתבגרות, לבסס את היחוד האוטונומי שלהם דרך ההתנגדות לאב. בניו של ווילי לא יכולים למרוד בו כדי לצמוח להיות הם עצמם, משום שהם חלשים מדי, וגם משום שהם מכירים בחולשתו ופגיעותו, יודעים שאינו מסוגל לקבל את האמת, חוששים ש"יהרגו אותו" על ידי התרסה נגדו, "יבצעו את רצח האב" האדיפלי, וחוששים לאבד את אהבתו שתלויה בהצלחתם המדומה. הצלחתם אינה יכולה להתממש משום הערכים המזויפים שאביהם העניק להם. האלטרנטיבה שלהם היא להיות "מסורסים על ידי האב" או "לרצוח אותו". במקום מחאה ישירה נגד האב, ביף, הבן, פוגע בעצמו על ידי הכשלה עצמית חוזרת על עצמה (מנגנון של אגרסיביות עצמית פסיבית).
הדגם האבהי הנכון במיתולוגיה היוונית הוא דדלוס, שמנחה את בנו לא לעוף גבוה מדי ולא נמוך מדי. וילי, לעומת זאת, חסר את תובנת המינון הנכון של דדלוס והבנים מסתבכים ללא מוצא, בהעמדת פנים גרנדיוזית, בגניבה ושקרים, לעצמם ולאחרים, כשהם מזדהים עם ערכי האב המשובשים שהוא מעביר להם בהתנהגותו שלו. האב והבנים הם אנטי-גבורים והמחזה מממש את המימרה "אבות אכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה".
כך הבנים מסתבכים ללא מוצא, בהעמדת פנים, בגניבה ושקרים, לעצמם ולאחרים, כשהם מזדהים עם ערכי האב המשובשים שהוא מעביר להם בהתנהגותו שלו. האב והבנים הם אנטי-גבורים והמחזה מממש את המימרה "אבות אכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה".
לקראת סוף המחזה בּיף אוזר עוז להתעמת עם האב, כדי שיזרוק לפח את "החלום המזויף", ואומר לו ישירות: "אף פעם לא הגעתי לכלום כי אתה ניפחת לי את האגו כל כך שלא יכולתי לסבול שמישהו ייתן לי פקודות! זה מי אשם!" אלא שהאב אינו מסוגל לעכל את דבריו והדבר היחיד שהוא קולט, זה שלמרות הכל, בנו אוהב אותו. ביף מתוודה לפני האב – "אני כלום, אני כלום", אבל וילי, שבלוע בתבוסתו, אינו מסוגל לשמוע ולהתייחס למצוקתו. הדבר היחיד שחשוב לו זה שבנו אומר שהוא אוהב אותו.
המחזה כולו הוא ספור טרגי. אין במשפחה טובים לעומת רעים אלא כוונות טובות שמוליכות את המשפחה כולה לאבדון. אהבת ההורים היא אהבה על תנאי ולכן אינה מעניקת כוחות צמיחה אצל הבנים. וילי מדגיש שוב ושוב כמה אנשים אוהבים אותו. הוא טועה לחשוב שמקבלים אהבה אם עושים את הרושם הנכון. הוא שוכח שאהבה היא התחשבות בזולת, בעיקר בבני המשפחה.
חמלתו ואהבתו של ארתור מילר לוילי לומן המפסידן מתבטאת באמצעות אהבתה של לינדה אשתו ובאמצעות שכן טוב לב, צ'רלי, שתומך בו כלכלית ללא תמורה.
המחזה הוא תאור כשלון של גבר הנדרש בחברה פטריארכלית להיות המפרנס המוצלח. זה תאור של התנפצות החזון הקפיטליסטי האמריקאי של הצלחה כספית מטאורית בתוך חברה, ללא זכויות סוציאליות, כשאדם מזדקן שמאבד את כושר העבודה מפוטר, "נזרק לאשפה" ללא פרוטה. גיבור המחזה ווילי לומן, כבר אינו מסוגל לפרנס את משפחתו ומביים תאונה, למעשה מתאבד, כדי לזכות את אשתו האלמנה בדמי הביטוח שיבטיחו לה ולילדיהם קיום בכבוד בעתיד, וכך גם להעניק לעצמו מוות שהוא אקט של משמעות. אבל אפילו במותו הוא כשלון. הוא האמין שהרבה אנשים חשובים יבואו מרחוק ללוויה שלו כי אהבו אותו. אבל איש חוץ מאשתו, בניו והשכן לא בא ללוויה, ואת הכסף מהביטוח אשתו לא תקבל משום שמותו אינו תאונה אלא התאבדות.
שם המחזה, 'מותו של סוכן' לא מתייחס רק למותו הצפוי בסוף המחזה, אלא גם למוות הנפשי הטרגי ומעורר החמלה שמתחולל בו בתהליך ההידרדרות המנטלית הסוערת שלו, אשר מאפשרת לו להתנתק מהמציאות ולהזות הצלחות מדומות.
כבר ראיתי את ההצגה הזו הן בקולנוע בכיכובו של דסטין הופמן והן בכיכובו של עודד תאומי. אולם משחק עוצמתי כמו של רמי ברוך בתפקיד וילי האב לא ראיתי. המשחק שלו אינו מבטא את עליבות הנפש של ווילי שבאו לביטוי בהצגות הקודמות. מבנה גופו המוצק של רמי ברוך עומד בסתירה לרפיסות הנפש של וילי. מוצקותו הגופנית מעניקה עוצמה למשחק שלו. יש בו את היכולת המדהימה למנעד רחב ומתחלף במהירות של הבעות, מנעד של רגשות ושל שפת גוף וגווני קול למיניהם, אצל אדם שסובל מתנודות רגשיות וקוגניטיביות בלתי מווסתות . רמי ברוך, שהזכיר לי אב כושל טרגי אחר, המלך ליר, נושא את ההצגה כולה על כתפיו. אני תוהה לכוחות הנפש שנדרשים משחקן כדי לעמוד בנטל הזה.
.
.
