א״ק קורא־כותב: יומן־רשת חדש
ד״ר אמיר קלוגמן | 26/5/2022 | הרשמו כמנויים
״הטקסט הוא אובייקט־פֶטיש והפטיש הזה חושק בי״ (רולאן בארת)
למה קורא־כותב?
לכאורה שתי פעולות נפרדות, קשורות אך שונות. במקרה הנוכחי המקף מחבר לצירוף אחד והשתיים משרות זו על זו: קריאה שהיא כתיבה, כתיבה שהיא קריאה. אני לא חוקר את הטקסט או מפרש אותו כמו מול אובייקט סטטי. הטקסט מזמין אותי לעשות איתו, הוא קורא לי. אני מחפש את הקריאה שלו עם הנחת הלא־מודע, לא כופה אותה על הטקסט.
על בימת הטקסט, אין שום מעקה: אין מישהו פעיל מאחורי הטקסט (הסופר) ומישהו סביל לפניו (הקורא); אין סובייקט ואובייקט. הטקסט מבטל את העמדות הדקדוקיות: הוא העין הבלתי מובחנת שמדבר עליה מחבר קיצוני (אנגלוס סילזיוס): ״העין שבה אחזֶה באל היא העין שבה הוא יחזה בי״ (בארת, 1973, עמ׳ 35).
קורא־כותב: פועַל ושם
שניים שהם בו־זמנית הן פעלים (בזמן הווה) והן שמות־עצם – זה עקרוני.
זמן הווה על שום העובדה שזה קורה עכשיו, מתרחש ומתמיד. זה חי. לא בלשון עבר: קראתי, כתבתי, פירסמתי – לא! זה כל הזמן בתנועה, הקריאה והכתיבה מתרחשות ונמשכות כפעולה רציפה, כמצב של היות, ומדי פעם אני שולח חתכים או מקטעים לבמה הנוכחית. אבל זה לא סוף פסוק, לא מסקנות סופיות, אלא עבודה בתנועה, שמהותה היא, לפני הכל, המשך קריאה־כתיבה. אפשר לקרוא לזה ״הווה מתמשך״: קורא־כותב־קורא־כותב־קורא…
כשהם שמות־עצם זה כבר תפקיד או עמדה: להיות ׳קורא׳, להיות ׳כותב׳; ואפשר גם להיות קורא שכותב וכו׳. להיות קורא לא רק של טקסטים, אלא גם של תופעות בתרבות ובחברה.
לקרוא את הכתוּב בגוף
על אף שהפסיכואנליזה היא פרקטיקה של דיבור, לאקאן שם דגש מיוחד על ההבחנה בין דיבור לכתיבה ובאופן משלים לכך – על הקריאה (לדוגמה, לאקאן, 1972-73, עמ׳ 42; מילר, 1996). במקום לפרש את הסימפטום, יש לקרוא אותו – לעבור דרך המובנים כדי בסופו של דבר לכוון אל מה שמֵעבר למובן, אל מה שאינו נענה לסמלי, להתקרב לממד החומרי של השפה. גם אחרי שמפרשים את הסימפטום, אחרי שנותנים לו מובן, יש שארית סימפטומטית שמתעקשת, שממשיכה לפעול ללא מובן, התענגות שאינה קוראת לפירוש; מה שכתוּב בגוף ופועל מחוץ למובן – לאלו מכוונת הקריאה הפסיכואנליטית (מילר, 2011).
הלא־מודע הפרוידיאני הוא למעשה […] הדקדוק. והדקדוק מתגלה בשפה רק באמצעות הכתיבה ולא באמצעות הדיבור.
הדיבור תופס את הרפרנט רק בצורה עקיפה, ואילו הכתיבה מציעה גישה ישירה אליו, מה גם שהרפרנט הזה – זה הנלקח בחשבון על ידינו – הוא ההתענגות. מפרספקטיבה זו, ניתן להשוות את הפונקציה של הכתיבה למסילות המאפשרות גישה להתענגות (מילר, 1987, עמ׳ 42).
הפסיכואנליזה ניסחה עבורי מחדש, בדיעבד, את מה שהתחיל אי־אז בילדות עם גילוי הקריאה: ״אני קורא!״ כעמדה וכמיקום בעולם. בילדות זה התחיל בהנאת הקריאה הפשוטה (באמת פשוטה?) ועם הפסיכואנליזה הקריאה קיבלה ממד אחר, זה של קריאת סימפטום (קריאה־כתיבה).
לפיכך, ביומן־הרשת הזה אין מדובר בניתוח של טקסטים, לא ספרותי ולא פסיכואנליטי. מדובר ביצירת דרכי גישה לטקסט, חלונות הצצה לְמה שמופיע אבל לא נאמר, מה שפועל/כָּתוּב אבל לא נכתב. לפעמים זה יישען על מילה אחת שנראית מוזרה או מפתיעה בתוך ההקשר, לפעמים תתעורר אסוציאציה לטקסט אחר. ייתכן שבמקרים מסוימים יספיק רק להעתיק, לשים את הציטוט במסגרת אחרת, להעביר אותו דרך הגוף. אני לא סופר, אני לא כותב מאמרים, אני כותב־קורא, אני פועל.
להיות עם האהוב ולחשוב על משהו אחר: כך עולות בדעתי מיטב מחשבותיי, כך אני מיטיב להמציא את מה שנחוץ לעבודתי. זו גם דרכו של הטקסט: הוא מפיק בי את מיטב ההנאה כשהוא מצליח לעורר בי את הקשב בעקיפין; כשבתהליך הקריאה אני נדחף תכופות לזקוף ראש, לשמוע דבר־מה אחר. אין זאת בהכרח שאני נשבה בקסמו של טקסט ההנאה; זה עשוי להיות מעשה קליל, מורכב, פעוט, פזור דעת כמעט; זיע ראש חטוף, כציפור שאינה שומעת דבר ממה שאנו מקשיבים לו, שמקשיבה למה שאיננו שומעים (בארת, 1973, עמ׳ 42).
למה א״ק?
״קורא־כותב״ זה לכאורה אנונימי; מעין סובייקט נעלם, יכול להיות כל אחד. לא ה־קורא או ה־כותב בעל הסמכות. יש בזה משהו: אני מניח את עצמי בפונקציה של קורא־כותב כדי לִפְנות לכל אחת ואחד אנונימיים שיִרצו לקרוא (ולכתוב). זה לא יומן אישי בשום צורה.
ובכל־זאת, יש פה טביעת אצבע ייחודית: ״הנאת הטקסט היא הרגע שבו גופי יוצא בעקבות דעותיו – מפני שלגופי דעות שונות משלי״ (בארת, 1973, עמ׳ 36). אני פה עם ובגלל הסימפטום שלי: גיליתי שאני לא יכול לקרוא, ממש לקרוא, בלי לכתוב – לא יכול לקרוא בלי להיכנס עם הטקסט למעשה אהבה, לעלות על ״בימת הטקסט״. רק כך אני יכול לקרוא באמת. זה מעורר מועקה אבל אפשר להשתמש בזה, כך אני מקווה.
בכל פעם שאני מנסה ״לנתח״ טקסט שגרם לי הנאה, לא את ה״סובייקטיביות״ שלי אני שב ומוצא אלא את ה״יחיד״ שבי, אותו מצב נתון שמכוחו גופי נפרד מהגופים האחרים וזוכה לסבל או להנאה משלו: מה שאני שב ומוצא הוא את גוף ההתענגות שלי (בארת, 1973, עמ׳ 71).
קורא־כותב: לא רק פעולות בזמן הווה (מתמשך), לא רק שמות־עצם המכַוונים לעמדה, גם הסימפטום הפרטי שלי. לכן ראשי התיבות א״ק: שם פרטי ושם משפחה – התווית האינטימית ביותר, ובעת ובעונה אחת מערך ההזדהויות, הבלתי־אישי של האגו: ׳אני׳ שקורא.
הסימפטום שלי הוא כרטיס הכניסה שלי ליומן־הרשת שלפניכם. קראתי לו א״ק: אני־קורא.
מקורות
- בארת, רולאן. (1973). ״הנאת הטקסט״, בתוך: הנאת הטקסט; וריאציות על הכתב, תרגום: אבנר להב, תל אביב: רסלינג, 2007, עמ׳ 75-23.
- לאקאן, ז׳אק. (1972-73). הסמינר ה־20: עוד, תרגום: יורם מירון, עם ליאור לב, פרלה מיגלין ומבל רוזן, תל אביב: רסלינג, 2005.
- מילר, ז׳אק־אלן. (1987). ״להתענג על הלא־מודע״, בתוך: הסימפטום הלאקאניאני, תרגום: ארנסטו פיצ׳וטקה, תל אביב: רסלינג, 2010, עמ׳ 42-27.
- מילר, ז׳אק־אלן. (1996). ״דיבור, קריאה וכתיבה״, בתוך: הפירוש הלאקאניאני, תרגום: סוזי וארנסטו פיצ׳וטקה, תל אביב: רסלינג, 2009, עמ׳ 88-53.
- מילר, ז׳אק־אלן. (2011). ״לקרוא סימפטום״, תרגום: קלאודיה אידן, בתוך: לקרוא סימפטום: חוברת לקראת הכנס ה־X של ה־New Lacanian School, תל אביב: NLS, יוני 2012, עמ׳ 11-5.
