היא כבר מתקדמת - בעקבות הסקירה של אורנה אפק את ספרם של ארון וסטאר
ליאור בכר | 5/1/2022 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
הנאמר כאן מנסה להתכתב עם הסקירה של אורנה אפק אודות ספרם של ארון וסטאר על פסכואנליזה מתקדמת. אורנה מתארת את עמדתה כאמביוולנטית. עמדתי שלי פשוטה יותר: אני מאד מרוחק מהפסיכואנליזה. אבל דווקא המרחק הזה מאפשר לי להעריך את הייחודי והחיובי שבה. יש לי הרגשה שארון וסטאר, למרות קרבתם, לא רואים את הדבר הייחודי ההוא, אז עליו אדבר.
הפסיכואנליזה הפכה לקהילת רעיונות מתפתחת ובועטת כבר כשנוצרה. עצם הערב-רב של תתי-זרמים וויכוחים פנימיים הוא המאפיין המרכזי שלה, והוא גדולתה האמיתית, הרבה יותר מאיזה זרם ספציפי בתוכה, כולל רעיונות פרויד המקוריים. מן הרגע הראשון, היה בה משהו שאיפשר לה להיות מספיק מתסיסה על מנת לעורר ניגודי רעיונות פנימיים מחד, ומספיק מאחדת על מנת לאפשר לכל אותם ניגודים להשתייך לה מאידך. אף לא אחת מהתיאוריות הטיפוליות הרבות שהתפתחו מחוץ לפסיכואנליזה, טובות ומדהימות כשלעצמן ככל שתהיינה, לא יצרה קהילת רעיונות כזו. באף אחת אין את החיוניות שמאפשרת התפתחות ניגודים פנימיים ותתי-זרמים שידורו בכפיפה אחת. יוצא, שהפסיכואנליזה מראה יכולת התאמה גבוהה - ובלתי צפויה - לשינויים המתרחשים בעולם. ההצעה של ארון וסטאר ל״פסיכואנליזה מתקדמת״ אינה רעה, היא פשוט מיותרת. היא מתעלמת מהעובדה שמדובר בתופעה שאולי היתה אמורה להישאר נוקשה ומצומצמת, אבל היא לא. היא ממשיכה כבר 130 שנה להתפתח בלי סיוע מכוון. קיימים כמובן אנשי מקצוע הרואים בעצמם את הפסיכואנליטיקאים האמיתיים, את הפ״א כתופעה אליטיסטית, ושנשארים נאמנים לשיטות הכשרה נוקשות כדי לשמר את האליטיסטיות הזו. אבל עובדתית, הם נכשלים. מספר עצום של מטפלים בעולם, שלא עברו את ההכשרה הקלאסית ושבוודאי אינם רופאים ואפילו לא פסיכולוגים, רואים את עצמם כשייכים-פעילים בעולם הפסיכואנליזה.
התהליך הזה קורה מעצמו למרות מאמצים להאיט אותו ובלי שאף אחד ידחוף אותו. הפנומן הזה מצליח איכשהו לדאוג לעצמו, הודות לכך שיש בו משהו שהפך אותו לקהילת זרמים חיה. פרויד ורעיונותיו הראשוניים והסיבות שגרמו או לא-גרמו לו לפתח אותם, כבר כמעט לא מהותיים כיום עבור התופעה אותה יצר, ובכל זאת היא עדיין חיה ויש בה את הכח לגרום לסקרנות עצומה, לוויכוחים סוערים, ולרגשות מבעבעים של שנאה, אהבה, תיעוב והערצה כלפיה אצל מאות אלפי אנשי מקצוע. ואולי זו התרומה האמיתית של פרויד: דהיינו שהוא יצר - בלי כוונה מן הסתם - דבר שמתפתח מעצמו, בעוד שהוא ורעיונותיו הפכו בהדרגה ללא רלבנטיים לנושא אותו יצר. קצת בדומה לגידול ילדים. אי-הרלבנטיות הגדלה-והולכת שלנו לאורך תקופת חייהם של ילדינו היא עצם המדד להצלחה והיא עדות לזה שמילאנו את תפקידנו כהורים באופן סביר. פרלמנט הרעיונות ששמו פסיכואנליזה כבר מזמן לא זקוק לאף אחד כדי לשרוד או להתקדם. לא לארון וסטאר ואפילו לא לפרויד. הוא מסתדר לבד.
