'ואיך אתה היית מטפל בגלוריה?' – חלק א* / על התמודדות של מטפל חפץ חיים

גלעד בר-טל | 17/10/2021 | הרשמו כמנויים

חיים נכנס לחדר מכובה לחלוטין. פניו נראו מיוסרות, עיניו מושפלות ועננה של סבל רחפה מעל ראשו. הוא התיישב באיטיות רבה. נאנח פעמיים, ובלי הקדמות מיותרות פנה אליי ישירות: 'אתה יכול לעזור לי? אני רוצה למות'. מילותיו פילחו את הלב. נהרות של כאב וייאוש הציפו את החדר. הכמיהה אל המוות נשמעה כה אותנטית. לתומי חשבתי שזו באה רק לבטא את עוצמת מצוקתו. אך חיים המשיך אחרת. 'הבעיה שלי, שאני מנסה לפגוע בעצמי, אך ללא הצלחה'. לאור המבט המופתע שלי, הוא הסביר: 'כבר כמה פעמים כרכתי את החבל לצוואר או עמדתי בראש הגג, וברגע האחרון אני נתקף בפחד נוראי שמשתק אותי לגמרי. אני מוצף בייסורי מצפון, מתמלא אשמה בלתי נסבלת, כאילו משהו מתוכי זועק - 'מה אתה עושה? אסור!', אני אומר לך, חִיבְרְתוּ אותי לגמרי. גזלו ממני את עצמי', אמר נואשות. 'אבל זהו. באתי לפה שתשחרר אותי מזה. רוצה לקבל את עצמי ככה'.

נשתלתי במקום לכמה רגעים. ניסיתי לחזור לעצמי בראש על הבקשה המתמיהה של חיים. המחשבות עפו בתוכי, ועיקר המאמץ הושקע בלעצור עצמי מלומר בבוטות - 'מצטער לא יכול. אני בעד לחיות. לא מסוגל. זו אשמה בריאה, המבשרת על חשק החיים שעוד מפעם בך!' אך מיד גערתי בעצמי. כיצד מעז אני לבוא עם האג'נדה האישית שלי ולהחליט לחיים מה טוב עבורו? 'המנדט שלך כמטפל הוא להיות פה עבורו, כמו שהוא', שיננתי לעצמי. 'לאפשר לו לחשוב על המאווים הפנימיים שעולים בו, להתבונן עליהם ולהבינם בתוך מסגרת עולמו הנפשי. סֶה טוּ. אסור לך', חידדתי עוד, 'שפעולה כזאת או אחרת שחיים ינקוט בה תזהם את כר ההשלכות שאני יכול להעניק לו בשעה הטיפולית'. הייתי גאה בעצמי. על האותנטיות והפתיחות. מילותיי נקלטו בתוכי ונשמעו לי מכילות, מקצועיות וסופר-אנליטיות. אך הלב. הלב, ואיתו גם הראש הבטן - הכל התהפך מבפנים.

לא ויתרתי לעצמי. גייסתי את כל כוחותיי הטיפוליים, צלולים ככל האפשר מדעות קדומות ואקסיומות פרימיטיביות, לעשות מלאכתי נאמנה. 'ספר עוד על הפחד הזה שתוקף אותך באותם רגעים', הצעתי בפניו. 'תראה, זה לא חדש לי הקטע הזה, עוד כילד הקונפליקט הזה צרם לי. גדלתי בבית מאוד שמח, היה בו משהו חי מאד, מלא חום. אבא שלי הצחיק אותנו לפחות פעם ביום, תמיד היה אומר לנו שצחוק זה דבר בריא. הוא אדם טוב ולבבי, תוסס, יצירתי, עם הרבה חברים סביבו. אמא היא אישה אצילית ומוערכת. עמוקה וגדושה בחכמת חיים. מאד מסורה לילדים ולבית. הייתה בה פניות מיוחדת אלינו. מרעיפה אהבה ללא תנאי. ברור לי שמשהו שם השפיע עליי חזק וממלא באשמה נוראית רק מהמחשבות על פגיעה עצמית'. 'נשמע שהבית וההורים ממש דחקו בך לאהוב את החיים, ולחוש את הרצון למות כשלילי ופסול', שיקפתי במוּזָרוֹת. 'כן, זה משגע אותי. אתה מבין עד כמה המצוקה שלי גדולה, איזו תשתית עמוקה יש לזה בנפש?' הפטיר חיים בייאוש.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

'העניין שזה לא הסתכם שם', חיים ממשיך, 'החיים האירו לי פנים בעוד מישורים רבים. חברתית, לימודית ובהמשך גם תעסוקתית. אני זוכר עוד מהגן את הבטחון שהמבט של הגננת נטע בי. גם עם החברים לאורך השנים, הרגשתי מאוד אהוב ומוערך. אלו טראומות שמשתקות אותי עד היום. אהבת החיים הזאת כאילו חלחלה לי מתחת לעור. הנה, אמרת לספר על הפחד? אלו המחשבות שלא נותנות מנוח - האהבה הזו שמורעפת עליי, זה מציף אותי ומשתק לפני כל ניסיון פגיעה'. 'ופה?' שאלתי, וחיים ענה בזעם: 'לגמרי. זה בלתי נסבל ההקשבה הזאת שלך. מרגיש לי שגם אתה רוצה שאשאר בין החיים'. אמר וחשף אותי לעין כל.

חיים היה וורבלי בצורה יוצאת דופן, בעל כושר ביטוי משובח, חשיבה אינטליגנטית ומהירה ויכולת אינטרוספקציה שעושה כל מפגש לחוויה. אך הטיפול היה מאתגר ביותר. הקאונטר-טרנספרנס היה כה חזק. לא יכולתי לרמות את עצמי. כל מאמציי להשתחרר מהרצון האינסטינקטיבי שחיים יישאר בחיים העלו חרס. בחרתי להביא אותו להדרכה. 'הכי חשוב, זה לדעת שזה שלך' אמר המדריך. 'מציע לך להביא את זה לטיפול שלך, לראות על מה זה יושב אצלך ולנסות להיפתח לחיים'. הבנתי יותר, כמה הנוקשות החשיבתית והחווייתית שלי, מונעת מחיים את המרחב שיכול לאפשר לו להביע את רצונו החופשי ולפעול בהתאם. הוצפתי באשמה שרק בגללי, חיים עדיין נמנע מלפגוע בעצמו. הרהרתי שוב ושוב כיצד חיים היה מורווח אצל מטפל מכיל וקשוב יותר, ניטרלי, שלא בעד או נגד החיים. בשכנוע פנימי אינטנסיבי דייקתי עצמי להפסיק להשליך על חיים את עולמי האישי המאמין שחיים עדיפים ממוות. דרך הטיפול בחיים, הבנתי שעד כה נהגתי להתמקם כמטפל המבקש להיות עבור המטופל כך שיוכל גם הוא אט אט 'להיות', וכי כעת עליי להיות עבור חיים על מנת שיוכל הוא אט אט 'לא להיות'.

זה עבד, שיניתי עמדה. הפנמתי עמוק את החשיבות לטפל בחיים בניתוק מכל דעה כלפי מעשיו במציאות. 'כמובן, כל עוד אינו מזיק לאחרים' סייג המדריך, 'ולעצמו?' שאלתי בתמימות, 'זה כבר שלך' הדגיש שוב המדריך. עם הזמן, הצלחתי לחוש את התקווה ליום בו חיים לא יגיע עוד לטיפול, את שיחרור הקיבעון בהגדרות וסימונים של תפקיד המטפל. חיים הגיב לכך היטב, ברגישותו הרבה קלט לעומק את השינוי שחל בי. משהו בטיפול השתחרר, לשנינו הוקל מאוד בחדר ומחוצה לו. לאחר תקופה קצרה הטיפול נחל הצלחה של ממש, (אך) את חיים והחיים איבדנו.

והלב, הלב כל כך כאב. נראה כי הוא לעולם יישאר חפץ חיים.

*הדילמה הספציפית הינה בדויה. החוויה אמיתית. המשך בחלק ב.