**האחד בספטמבר- מסתבר שלא תמיד כיף גדול**| ד'ר ענת משה

ענת משה | 2/9/2021 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

תמיד, יומיים לפני האחד בספטמבר הפרפרים בבטן שלי שוב מתעוררים.

לא משנה שילדיי כבר בגרו וסיימו עוד ועוד פרקים בחייהם, אני ממשיכה להתרגש.

יש משהו חדש וראשיתי בהתחלה הזו. כהורה, כבר אינני קונה ציוד לימודי, לא משתתפת באסיפות וימי הורים, לא עוקבת אחר שיעורי-בית, מבחנים וציונים, אבל עד היום מתרגשת במיוחד כשאני נכנסת לחנות לספרי לימוד וכלי כתיבה. אני אוהבת את הריח, את הצבעים ואת האביזרים. התאריך הייחודי הזה גורם לי רפלקס מותנה וכך, באופן אוטומטי אני מריחה את ריח הקלמרים וכלי הכתיבה, את המחברות והילקוט החדש, גם אם אינני פוגשת את הגירוי באופן מוחשי.

כל התחלת שנה מזכירה לי את כיתה א' שלי. ילדת טום-בוי בגובה של 100 סמ', לבושה בקפידה בתלבושת אחידה- מכנסי ג'ינס או חצאית כחולה עם קפלים וחולצת צווארון בצבע תכלת, שיער אסוף. אני זוכרת שצעדנו בסך כשלצדנו עמדו בשתי שורות ארוכות, תלמידי כיתה ו' הגדולים. עוד זוכרת שהעניקו לנו מתנה חצי מחברת וצבעים.

עוד אני נזכרת בשנים היפות של ביה'ס היסודי, החטיבה והתיכון, את ההשתדלות של הכתיבה היפה ואת השמירה על הסדר במחברות, בציוד ובספריה עליה היו מונחים שורת ספרים עטופים כשמדבקה מיוחדת מעטרת את כריכתם.

לאחר שנים, ההתרגשות שינתה פניה, כשילדיי עשו את שנותיהם בבתי הספר. נעים היום לשחזר את תקופת הכנת הכריכים, את הליווי ואת המעבר מכיתה לכיתה.

בכל שנה, בתאריך המיוחד הזה, אני מתעוררת מוקדם וצופה מחלון ביתי בילדים שצועדים לתחנת ההסעה, מזפזפת בין תוכניות הבוקר ומקשיבה בקשב רב שהשנה נפתחת כסדרה, שחדר המצב במשרד החינוך מדווח על כך שכל בתי הספר ערוכים ומוכנים, שומעת כמה תלמידים עלו לכיתה א' וכמה תלמידים בסה'כ מתרגשים מיומה הראשון של שנת הלימודים.

בשנים האחרונות, משק כנפי הפרפרים בבטן שלי מרגיש בקצב שונה מפעמים עברו. ההתרגשות שלי מתרחבת תוך כדי רכישת הכשרות והסמכות נוספות בפסיכותרפיה וניסיון של מפגש עם ילדים ונוער בקליניקה הפרטית שלי.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

רוב הילדים עוברים את תקופת ההתארגנות ללימודים בטוב. ההיערכות כוללת קניית ציוד, מחשבות על חברים, התיידדות עם מערכת השיעורים, ביקור בבית הספר ומפגש עם המחנכת, תכנונים מתכנונים שונים שהשנה יותר מקודמתה- אקפיד, אשתדל, אלמד, אסכם, אשתתף בשיעורים, אקשט את המחברות.

ואז, היום הראשון מגיע- היום הכי כיף שניתן לדמיין ופה למעשה "העסק" מסתיים לפחות לחלק מהתלמידים.

הנוכחות בביה'ס אינה מסתיימת בהתארגנות המטרימה. הלמידה כידוע כרוכה גם בהגעה לביה'ס, למידה תוך הקשבה פעילה למורים, הכנת שיעורי בית, יצירת קשרים חברתיים עוד.  

ישנם תלמידים שכל מאפיין של "תלמידיות" הופך "לקוץ ודרדר". עבורם, הימים הופכים באופן מיידי להיות רגילים, מעיקים ומאוסים. לוח המבחנים הופך להיות מפלצת שעוברת מוטציות, שיעורי הבית הופכים למטלה בלתי אפשרית, הישיבה בכיתה כרוכה במאמצים עילאיים והרצון להיות כאחד התלמידים מתסכל עד מאוד. 

ישנם כאלה שהנוכחות בבית הספר אינה פשוטה עבורם- אם בגין הפרעת קשב ו/או לקויות למידה ואם בגין חרדה חברתית או פוביית בית- ספר. אל הללו נוסיף את תקופת הקורונה שטלטלה את הילדים והנוער (גם אותנו) והותירה בחלק גדול מהם משקעים וחותם צורב בנפשם.

תוך כדי המפגשים עם המטופלים והמטופלות שלי נזכרתי בתקופת לימודיי בחטיבת הביניים ובכאבי הבטן שהיו לי עם הקימה בבוקר. היום, בדיעבד, אני יודעת שכאב הבטן שלא הרפה ופקד את גופי רק בבוקר היה פסיכוסומטי והמשפט "בוחן פתע" שהיה מנת חלקנו כמעט בכל יום באמת הרטיט את לבי ולא במובן החיובי של המילה. בגין תדירות הכאבים שהתגברה, הופניתי לסדרת בדיקות בבית- חולים ואף אחד לא העלה בדעתו שהכאבים יכולים היו להיות תוצר לוואי של חרדה.

על אף שאתם ההורים- המבוגרים האחראיים, הקשיבו לילדיכם, הם יודעים להסביר מה טוב להם ומה רע להם. הקשיבו גם לצלילים שאינם נשמעים בשיח יזום. נסו לקרוא "נורות אזהרה" והתייחסו אליהן בכובד ראש ואם יש צורך פנו לאיש מקצוע. נסו לאפשר לילדים התפתחות בקצב האישי, אפשרו להם לטעות, אפשרו להם לזכות בתוצאות טבעיות למעשיהם (הן הטובים והן הפחות טובים). ביטחו ביכולותיהם והעניקו אהבה תמיד וללא תנאי וכמובן אל "תחברו" את בית הספר לבית המשפחה- הילד זקוק להפרדה ולידיעה ש"ביתו הוא מבצרו".

היום, בהיותי פסיכותרפיסטית אני רגישה למטופלים שלי "שידעו" להגיע אליי לטיפול בחרדה חברתית ובפוביית בית- ספר. חשוב לדעת ולזכור שאולי לרוב התלמידים חוויית ביה'ס היא חוויה חברתית נפלאה (ואולי גם זו הלימודית), אך ישנם רבים אחרים שההתמודדות במפגש עם הילדים או בני הנוער האחרים, ההמולה "והרעש", יחד עם הדרישות הלימודיות, יוצרים חרדה שהמאפיינים שלה רבים ומגוונים ואם דוחים את הטיפול בה, "כדור השלג" גדל וההימנעות והסימפטומים מתרבים ומתעצמים.

המסלול התעסוקתי- אקדמי שלי החל מהיותי מפקדת- מדריכה ומורה בצבא, אח"כ מורה מוסמכת בכירה ומרצה, ובהמשך כתבתי דוקטורט בתחום לקויות הלמידה. היום אני פסיכותרפיסטית בשירות הציבורי ובקליניקה פרטית. ההתפתחות המקצועית שלי מאפשרת לי לראות תמונה רחבה של החוזקות והקשיים ובעיקר להבין שיש חוויות רבות ושונות בעצם הישיבה בכיתה.

איחולי שנה טובה ובהצלחה לכל התלמידים, המורים, הגננות, הצוות המנהלי, הסייעות, המזכירות, המרכזות, ובשעה טובה להורים, לאחים, לסבים ולסבתות.

(מתלבטת אם כבר עכשיו להכין שק שינה ליד החלון כדי לא לפספס)