האנשים השקופים / סיפור מאת אופירה אליגון
חברי הקהילה | 19/1/2012 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
"יש לי 250 שקלים שקיבלתי דמי חנוכה, אני אתן לך" הוא אומר לה נרגש ואני מסמנת לו עם היד, שישתוק. שלא יתערב. הוא מחזיר לי עיניים כועסות ואומר לה שוב "אל תדאגי יש לי בקופה 250 שקלים". המנקה שלי מביטה אליו. אני - שלא מרשה לילדיי לקרוא לאישה שמנקה את ביתנו ה- "המנקה", כי יש לה שם, אני אומרת לו עכשיו בקול רם ומודגש "יותם, אני והמנקה מסתדרות". פניי חתומים. הוא נסוג ומחריש עד לרגע שהיא יוצאת מהבית, כדי שהמבוגרים יוכלו לדבר - כמו שהוא תמיד אומר.
לפני כמה שנים, משהו כמו שני עשורים, ערב שנחרט בזכרוני ; אמא שלי ואני ישבנו לראות פרק בסדרה דאלאס. הייתי מלאת התרגשות; הרשו לי להישאר עד מאוחר לצפות בתככים ומזימות עם כל המדינה. ישבתי לצידה בכותונות, ממתינה עם השיר הפותח, מלפפת את זרועי בזרועה. פתאום דפיקה בדלת. אישה שחומה ורזה עמדה בפתח. עיניה מלאות בדמעות, רועדת - היא הציגה את עצמה כשכנה החדשה וסיפרה שהבן שלה נפצע. היא זקוקה לעזרה, כל עזרה אפילו בכסף לאמבולנס או רק מונית. "את אמא של מיקי?" אני שואלת. כי יש אחד חדש בשכונה, ילד עם תספורת קרה גולשת ותמיד הוא מסתובב עם כדור ביד. היא אמרה שכן. אימא שלי הוציאה את הארנק שלה והתנצלה על הגרושים האחרונים. " אני יש לי קופה! " אני צועקת. תמיד חסכתי שקל לשקל, שלא כמו אחיי, במין רגישות ומודעות לכסף, שצריך לשמור. לא בכדי שאקנה שמלות, קוקיות או ממתקים - ידעתי שמשהו אחר גדול יקרה עם הכסף. היו לי כמה תוכניות, ליום גשום או סתם לקנות לאימא שלי ארמון. ועם האמונות האלה, הקופה שלי הלכה ותפחה, ונעלתי אותה במנעול נייר שמעקמים בשתי אצבעות. עכשיו האישה הזאת עמדה - עם עיניים בוהקות וגדולות וכשעיניי לא נפרדות מעיניה, מסרתי לידה את הכסף. אנחנו צועקות לה בהצלחה ודמותה מתרחקת מהמדרגות אל החושך. ואימא שלי גאה בי וסו-אלן על המסך נראתה יפהפייה.
ועכשיו, הילד שלי מיהר לטלפן לאבא שלו וסיפר שמצאתי בשקית של המנקה בגדים וצעצועים שלו. אולי היא לקחה עוד דברים, הוא בכה. ואבא שלו היה נסער וגם אובד עצות. אני מיהרתי לטלפן לחמותי. עמדנו בסלון ודיברנו עם מבוגרים אחרים, למצוא תשובות. הייתה לי בחילה. שנינו לא יכלנו לשתות מהמרק שמזגנו לעצמנו לארוחת צהריים. צלקת ראשונה נחרטה על העור שלו. הוא כבר מבין את העולם, כיצד ומדוע קורים דברים – הוא כבר יכול להיכנס לנעלי הזולת להבין את מחשבותיהם ומניעיהם– היכולת הזאת היא מפתח להבנת החיים, להבנת יחסים, צורות חיים אחרות שמעבר לעצמו. אבל הוא לא הצליח להבין את העוזרת. ולא ידעתי איך לרכך, כי כאבתי בעצמי.
רגע קודם עמדתי שם שולפת חולצות "חשבתי שאת זורקת", העוזרת אמרה ומשכה בכתפיה. אני מוללתי את הקפוצ'ון מפליז והכובע עם הפרווה הפנימית, וסמל בית הספר שלו מוטבע עליה. הפרטים הקטנים שבזהות שלו, היומיומית, היא לקחה. ואמרתי לה : "אל תחשבי, תשאלי"! ומסרתי לה 250 שקלים. רציתי שתעוף. אני עומדת עם שקית כמושה, ריקה מבגדים והפתעות שנערמו על הרצפה. "אל תכניסי לפה זרים יותר", יותם אומר, דווקא ברגעים הכי קריטיים הוא יודע להיות איש, לא ילד בכיתה גימל. חכם, נוקב. ואני שותקת. אולי אני מגזימה עם כל מה שאני דוגלת בו: לתת הזדמנות לכל אדם; פותחת את בתי וחדריי, ועכשיו מה אני עושה עם הכתם הזה על הלב שלנו? ואחרי שצעק התחיל לבכות. זה כמו לראות, לנגד עיניו, איש שמכה מכות אכזריות אישה אחרת. כמו להיחשף, ילד עם נשמה רכה, בטעות לסצנת פורנו. כך הכיר את הצד האפל של אישה מבוגרת שרגע לפני כן חש כלפיה אהדה, הוא נשטף ברגשות שליליים ובכה. רציתי לומר לו שאנשים הם זרים שנייה לפני שהפכו לקרובים. והאם לא כולנו היינו זרים ואז קרובים? והקרובים האלה הפכו לבלהות או לשמחות של חיינו. ואיך נדע? לא ניקח צ'אנס? הרי זה צ'אנס כל פעם שפוגשים בזר. הילד שלי ששלבים התפתחותיים בריאים תקינים סייעו לו להשיל אט- אט את האנוכיות שבו, והוא כבר הולך לבית הספר ומרחיב את עולמו החברתי, אני מקווה. אבל האם באמת הוא נפגש עם הרב-גוניות שבחברה? אני מלמדת אותו להתייחס לשומר בית הספר בכבוד- לא ברחמים. "אמא, אני חבר שלו", הוא אומר לי, ואני יודעת ששומר בית הספר אינו שקוף עבור בני. יודעת שהמנקה ברחוב שלנו, הרוסי, הוא לא אוויר. ועכשיו אני מבקשת שילמד על משמעויות שהחברה מייחסת לגזעם ולמינם של אנשים, ולא אחת שיבדוק איך זה מכתיב את התנהגותו והתנהגותם של אחרים. זאת המנקה השנייה שגונבת לנו. ולא לזה קיוויתי. שלא תתרחש בנפשו ההתניה; בין עוזרות בית לסכנה, בין מקצועות לתכונות. אולם מערכת הכללים של הבן שלי הייתה נוקשה – למוסר לא היה גזע מין או גיל. ילד קטן למול פניי המתכרכמות, עם הבחילה, לא עניין אותו לדעת מהם המניעים שלה, אם היא ענייה או עם מנת משכל ירודה. הוא כבר מבין שלא רק למעשים רעים יש משמעות אלא גם לכוונות. והיא – לטעמו - חצתה את כל הקווים. אולי בכך הוא הקל עליי, מה שאסור הוא אסור.
למחרת באור יום אני צועקת "אימא, הנה אמא של מיקי" ואני רצה אליה. היא יושבת על ספסל וקמה ומתיישבת על הספסל. היא מביטה אליי ועיניה חולות. היא באי שקט. אולי היא חולה בגלל מיקי. קרה למיקי משהו. אבל בדיוק מיקי יוצא מכניסה של בלוק סמוך, הוא עם כדור וחברים. ילד חדש של השכונה עם ההילה הזאת שהייתה לחדשים, למסקרנים. אני מתקרבת אליה מבולבלת, כדי לקשור שיחה. לא היה לה בשר בלחיים כמו אותה אישה נרעשת שדפקה על דלתי. אמא שלי אחזה בכתפי בדיוק שהסטלה תפסה אותה לגמרי, תועה לאיטה לגבהים- עד שנמחקה. כשהתרחקנו לאיטנו, אמא שלי ואני צועדות, נפרדתי מהסיפור ההירואי שבניתי – מיקי לא ידע אף פעם שהצלתי אותו. והאישה הזאת גנבה אותנו בביתנו למען מנת סם. אנשים חלפו ובאו, עושים את עצמם שלא רואים, היא מצמצה את עיניה המצועפות, הפכה שקופה. ואלוהים, שחשבתי שהוא למעלה, פשוט דילג עליה.
איך אהבנו את הילד שלנו - אבא שלו ואני. דיברנו עליו חצי לילה. גם על עצמנו. גם אנחנו נפלנו, נעקצנו ונעלבנו, הושפלנו, רומינו על ידי אנשים וקמנו. התחשלנו. העיקר שלא נהיה חלולים, חשוכים, כועסים, מונעים מפחדים הקשורים לקבוצות, לבני האדם זרים. שלא נסתובב פראנואידים, עם החשד הבסיסי הזה בבני אדם. ואולי אם ניתן צ'אנס לאנשים, הם כבר לא יהיו שקופים. לכמה רגעים.
אופירה אליגון - http://www.hebpsy.net/s...asp?id=16408
