גמישות בחדר עם הגבול | רועי כהן

שפיות זמנית | 23/8/2021 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

שלום 

שמח על האפשרות החדשה בשבילי, לשתף ולכתוב מחיי, מחשבותיי ושאלותיי. בהזדמנות זו אפתח ואומר לצוות האתר תודה על ההזדמנות לשתף!

עדיין לא יודע לאיפה אגיע, מה וכמה אכתוב, ואולי בגלל זה אין לי תשובה ברורה כי זה בדיוק הנושא שעליו אני רוצה לכתוב.

נראה לי שגבולות בטיפול, מסגרת טיפולית, סטינג וכל המילים החשובות (ואולי קצת מידי), די מופנמות בנו (לפעמים מידי). ואני רוצה לשאול, האם מופנמות יתרה זו , לא גובה לעיתים מחיר "טיפולי" רב מידי?

אבל לפני שאתמודד עם שאלה זו (ואולי לא אתמודד, כי בכתיבה זו אני מעוניין לבחון את חשיבות נוקשות הגבולות, והדחף לענות גם נובע לדעתי מגבול פנימי מסוים), אשתף מחיי מדבר שקרה לפני מספר ימים בו דווקא אדגיש את חשיבות הגבולות ,לנו,  כבני אדם.

אין כמו הים.. (לי לפחות).  לפני מספר ימים הלכתי עם ילדיי לאחד החופים שבדרום הארץ. הים סער במיוחד. לאורך רצועת החוף בה היינו התנוססו דגלים שחורים. אבל, מישהו פה גילה גמישות. המציל. הוא הכריז בקול המגפון המתכתי (ציטוט חלקי) :  "חבר'ה, שתדעו לכם,  אני יכול להוציא את כולכם מכאן, למה הים משוגע היום. שמנו לכם דגלים אדומים שתוכלו להיות בים, אל תעברו אותם ואל תגרמו לנו להוציא אתכם מהים!" הבהיר בקול מחוספס, עבה וגם רגיש לחלוטין. המציל וחבריו סימנו כמעין חצי עיגול של דגלים אדומים בתוך הים, מקום בו נוכל לרחוץ. ואכן, תחום מוגבל זה התמלא ברוחצים , שאולי גם להם הים היה נראה ברגעים אלו כמקום הכי נעים והכי נחשק אי פעם. אני אישית, הערכתי יותר את הים באותו היום. דווקא כאשר רובו הוגבל מאיתנו, ה"נתח" שהותר לרחצה בים, גרם לנו להערכה יתרה של הים באותו היום. אגב, גם את המציל הערכתי. את אותה משכורת הוא יכל לקבל הרבה יותר בכיף ובקלות ועם הרבה פחות מתח וכאבי ראש אם היה משחיר את שפת החוף עם דגלים שחורים ומגבילים. אבל הוא התגמש איתנו, והציל אותנו, אותי לפחות, מאכזבה וממרמור ילדיי.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

בהקשר זה, התלבטתי האם כבר בפוסט הראשון לחשוף חלקים אישיים שלי  או שאגביל עצמי. מטרת הכתיבה הזו בעיניי היא הצעה לבחון מתי, איך וכיצד להשתמש בגבולות בטיפול, אז אצא מגבול החוף הבטוח, אקפוץ למים, ואכתוב מעט על עצמי בהקשר זה.

אני מוגדר (מוגבל?) כאיש דתי. אני חי את חיי בכיוון מסוים שכולל בתוכו גם ציווים , גבולות, "עשה ואל תעשה". בעשור וחצי האחרון, לאחר תהליך עם עצמי אני חי כך מבחירה שטובה לי. האם באופן כללי הגבולות הללו נוחים לי? כן. האם תמיד זה היה  נוח לי? ממש לא. האם זה לא מביא אותי לקשיים בתחומים מסויימים? פשוט שכן. האם לפעמים אני לא מבין מדוע אני מוגבל? כן, מאד. האם יש פעמים שהגבולות הללו מסייעות לי ומייצרות אצלי משהו חדש, עמוק וטוב ? גם כן. האם זה גורם לי בדרך הפוכה לייצר גמישות בתחומים אחרים? בהחלט כן. 

ואיך אנו, חברת בני האדם, ביחס לגבולות? נראה לי, עוד לפני שנבחר על "האם- איך- מתי" נשים גבולות בחייו, כבר, בהוויה שלנו כבני אנוש, אנו מלאי גבולות. גופנו בנוי מהתחלה , אמצע וסוף. גם לאורך שנות חיינו יש גבול. תנועותינו מוגבלות, אנו חיים באיזורים מוגדרים, עושים בדרך כלל דברים יום יומיים שגרתיים ומוגדרים בגבולות זמן ומקום. וכמובן חינוך ילדינו תלוי בגבולות רבים. 

אבל אני רוצה לשאול, האם לא הפכנו ליצורים מוגבלים – מגבילים מידי? האם לא התקבענו מידי? האם אנו מוכנים קצת לפרוץ את הגבול המחשבתי-דמיוני- רגשי בחיינו שלנו? האם נוכל למצוא גמישות נכונה לנו בתוך גבולותינו?  

והאם נוכל, כמטפלים, כתנועת חיים, לבחון, איזו גמישות או גבולות אנו מביאים לפגישה עם מטופלינו?

לעתים נראה לי שהגבולות עצמם הם ללא גבולות, והם באופן לא מודע וכן מודע פורצים ללא גבול, לחדר הטיפול. גם בלי שנרצה, מצדנו.

ישנם מטופלים שזקוקים ואף מבקשים ללמוד גבולות בחייהם האישיים, ביחסם לאחר, ולדידם, לדעתי,  הגמישות בנפשם היא לנוע מהמקום הפרוץ והלא מוגדר כלל, לחיים עם מעט יותר סדר וגבולות פנימיים.  אבל מה קורה לנו מול המטופל האחר, שאולי מגביל עצמו בלי די, לאור חוויות עבר, לאור חרדות עבר? או כזה שחי כילד חיים משוחררים שמתאימים להוויתו, ובמשך חייו נפגע, נכווה, נאלם ובחר בדרך של הגבלות במישורי חייו? האם אנו נשים לב אליו? הנוכל לראות שיש מטופלים שצריכים משהו אחר? ומה יהיה בחדר? אולי תגובותינו הרגילות קצת מוגבלות בעניינו? האם אנו נצליח בחדר הטיפול להתגמש ולחשוב עמו קצת אחרת? אם נלך בדיוק עם התיאוריה ומה שחייב ומוכרח להיות ולהיאמר (יש בכלל דבר כזה? ).. אין בכך המשך של גבול שהוא מטביע וחונק? חונק את הקשר הטיפולי, חונק את המטופל ואפילו אותנו? האם נוכל להגמיש את מה שלמדנו ולהתאים למטופלינו? להגמיש באופן נכון את גבולותינו? האם נמשיך לתת חשיבות עלינה לסיום בדקה הנקובה, כאשר באופן אבסורדי, אם אולי קצת נגלה גמישות בעוד כמה דקות של שיחה, יחסינו עם המטופל יעלו קומה?

בתקווה למצוא את ה"אדום" בתוך ה"שחור", את החי בתוך-ומתוך המוגבל ואת הגמישות הנכונה בחיינו.